לא ייאמן: הציל את חייו של נהג המונית – והלה ביקש תשלום דמי נסיעה

לפנינו שאלה מרתקת שאירעה אצל יהודי יקר שכה סיפר:

בשעת ערב מאוחרת עצרתי מונית, וביקשתי מהנהג להסיע אותי לביתי. משך הנסיעה המשוער הינו כחצי שעה, והנהג פתח בנסיעה לעבר היעד.

כעבור עשר דקות של נסיעה, הנהג עצר לפתע בצד הדרך (בכביש בין עירוני), השכיב את משענת מושבו, ופנה אלי בקול שבור: "ראייתי נעשית מטושטשת, קיבלתי התקף של 'היפוגליקמיה', מחמת מחלת ה'סוכרת' ממנה אני סובל... מכיון שחלה אצלי ירידה ברמת הסוכר בדם, אני חייב לטעום מנת סוכר; תוציא בבקשה מהתא שמולך את קופסת הסוכרזית שלי ותביא לי טבלייה אחת". הוצאתי את הקופסה, אך התברר שהיא ריקה...

הודעתי לנהג בצער שלא נותרה אפילו טבליית סוכרזית אחת.

"אולי יש לך ממתק המכיל סוכר או משקה ממותק?", שאל בכאב.

לא היה ברשותי מאכל שכזה, והחלטתי שעלי לעשות מעשה על מנת להציל את הנהג שהחל לפרכס ועמד לפני איבוד הכרתו.

"יש לי רישיון, תן לי לנהוג במקומך" הצעתי לו.

כמובן שהסכים, ועבר לשכב במושב הסמוך.

פתאום הפכתי מנוסע היושב בשלווה במונית, ל'נהג הצלה' הנוסע במהירות על מנת להציל את החולה המיוסר ששוכב לצידי...

התחלתי לעשות חשבון להיכן כדאי לי לנסוע, לבית החולים או לביתי, ולבסוף החלטתי שהיעד היותר קרוב הוא ביתי, שם אוכל בעזרת ה' להחיש ליהודי מזור וישע.

הגענו לביתי, ומיד הגשתי לנהג את כל המאכלים והמשקים הנצרכים. תוך כמה רגעים שבה אליו רוחו בס"ד.

האיש חיבק אותי והרעיף עלי ברכות ומילות תודה נרגשות... כשעמד להיפרד ממני, בצאתו מפתח הבית, לפתע פנה אלי האיש במשפט שגרם לי לתדהמה עצומה: "ידידי היקר, במחילה, שכחת לשלם לי עבור הנסיעה...".

"לשלם לך?! - זקפתי למולו זוג עיניים תמהות - הרי הצלתי את חייך בנסיעה זו, וכיצד עולה על דעתך לדרוש תשלום?!".

- "על מה שהצלת אותי, בוודאי מגיע לך יישר כוח גדול, ושכרך כפול מן השמים, אבל אין זה נוגע לתשלום עבור הנסיעה; למעשה המונית שלי הובילה אותך ליעד המבוקש, ולכן עליך לשלם את שכרי!".

עם מי הדין?

תשובה:

ויִקָּרֵא שמו בישראל: "נבל"

השיב הרב הגאון רבי יצחק זילברשטיין: ראשית כל, יש להראות לנהג המונית את הפסוק "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (דברים ל"ב, ו'), ופירש רש"י: "עם נבל - ששכחו את העשוי להם". וביאר רבי אליהו מזרחי: "הקב"ה היטיב לכם כל כך טובות, ואין ראוי שתהיו כפויי טובה". והרמב"ן ביאר: "משלם רעה למי שהטיב עמו יקרא "נבל", ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל-א' כ"ה) "כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו".

וגם הנהג שלפנינו נהג ממש כ"נבל", שכן היה עליו להבין שהקב"ה גלגל ברוב רחמיו, שייכנס לרכבו הנוסע הצדיק, ויחיש לחייו עזרה והצלה (ומי יודע מה היה קורה אילו לא היה עולה לרכבו בעיתוי הזה), ואם לאחר שהנוסע היטיב כל כך עם הנהג והציל את חייו, בא הנהג ודורש ממנו דמים - הריהו כפוי טובה ונבל.

חיוב הנוסע עבור הנאתו מהנסיעה

ובאשר לעצם השאלה, השיב הרב:

הנה למלוא דמי הנסיעה, בוודאי שנהג המונית אינו זכאי, שכן ברור שאין הנוסע צריך לשלם לנהג עבור פעולת הנהיגה, כי למעשה לא נהג. אך היה מקום לטעון שיש ליתן לו תשלום יחסי עבור העמדת הרכב לשם הגעה ליעדו, ועבור הוצאות הנסיעה מהם נהנה הנוסע. ויש לאמוד כמה הנאה זו שווה לנוסע, וכפי שומה זו ישלם.

אולם, יותר נראה לפטור לגמרי את הנוסע מתשלום, משני נימוקים:

א) כתב הרמ"א (בחו"מ סי' רס"ד ס"ד), ששניים שנאסרו בכלא, והוציא האחד הוצאות על מנת להשתחרר, והודות להשתדלותו, שיחררו אף את השני מהמאסר, וכעת בא הראשון ותובע מחבירו ליתן לו מחצית מסכום הכסף אותו הוציא לצורך השחרור, הדין בזה הוא, שאם נראה לבית הדין שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשביל השני, כי אפילו לשם פדיית עצמו לבדו היה צריך לכל ההוצאה הזו - השני אינו חייב ליתן לו כלום, שזה נהנה וזה אינו חסר פטור.

וכעין זה נראה לטעון גם בענייננו - הרי הנהג ממילא היה צריך לנסוע לאותו יעד, לשם הצלת נפשו, ומה שגם לנוסע יש הנאה מכך, אין זה מחייבו בתשלום, שהרי זה בגדר "זה נהנה וזה אינו חסר".

ב) קשה לטעון שיש לחייב את הנוסע מדין "נהנה", כי מסתבר שלא היתה לו "הנאה" בנסיעה שכזו, שכן נסע כשכולו אחוז טירוף ופאניקה מחשש לחייו של החולה שפרכס לצידו, (ובפרט שיתכן שנהיגתו היתה כרוכה בסיכון רב, כי הביטוח אינו תקף עבורו), ובוודאי שהיה מעדיף לשבת במונית כנוסע, בשלווה ורוגע.

תשלום עבור החלק הראשון של הנסיעה

אומנם עדיין יש לדון לחייב את הנוסע על החלק הראשון בנסיעה, לפני התקף העלפון של הנהג, (אם אכן היתה לו תועלת בכך, כי התקרב ליעדו ומכאן יכול היה למצוא מונית אחרת שתוביל אותו לביתו).

אלא שנראה שביחס לתשלום זה, רשאי הנוסע לטעון כלפי הנהג: 'אם תתבע תשלום על עשר דקות הנסיעה הללו, אתבע ממך תשלום כפול ומכופל על הנסיעה שלי'... שכן, כפי שנתבאר, הנוסע סיכן את עצמו למען הצלת הנהג, בכך שנסע במהירות מתוך בהלה וחרדה לחייו של החולה שעמו, ועל נסיעה שכזו, בוודאי שזכאי לשכר רב.

ולכן אם יתבע הנהג את דמי הנסיעה המועטים, ושוב ינהג כ"נבל", נאמר לנוסע שינהג עמו באותה מידה, כפי שאומר הפסוק (תהלים י"ח, כ"ז): עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל, ועל נהג נבל זה ניתן להמליץ: "עם נבל - תתנבל"...

אורחות צדיקים

האם בכל זאת קיימת הנהגה לפנים משורת הדין לשלם לנהג המונית? ובכן, הבה ונלמד מעשה מעניין המובא במסכת בבא מציעא (פ"ג.):

רבה בר בר חנה שכר שני סבלים, להעביר לו חבית יין ממקום למקום. הסבלים הובילו את החבית בחוסר זהירות, ולבסוף גרמו מחמת פשיעתם לשבירתה. היין המשובח נשפך ונספג באדמה, ועל מנת לפרוע את מחיר החבית, לקח מהם רבה בר בר חנה את בגדיהם העליונים. באו הסבלים לבית דינו של רב והתלוננו על הנעשה להם.

אמר רב לרבה בר בר חנה: "החזר להם את בגדיהם". התפלא רבה בר בר חנה: "דינא הכי?!" - האומנם כך הוא הדין?! - הלוא הם פשעו בהעברת החבית וחייבים בתשלום דמיה! השיב רב: אומנם מעיקר הדין רשאי אתה לתבוע מהם את תשלום הנזק, אבל לפנים משורת הדין עליך לוותר לפועלים ולהשיב להם גלימותיהם, שנאמר (משלי ב', כ') "למען תלך בדרך טובים".

החזיר רבה בר בר חנה לסבלים את בגדיהם, ועכשיו הם באים לפני רב עם תלונה נוספת: "עניים אנחנו וטרחנו כל היום להביא טרף לביתנו, וכעת אין לנו מעות לקנות אוכל כי לא באנו על שכרנו". אמר רב לרבה בר בר חנה: "לך שלם להם את שכרם" (כאילו עשו את מלאכתם בשלימות)! תמה רבה בר בר חנה: "דינא הכי?!" הרי לא רק שלא השלימו מלאכתם, עוד גרמו לי להפסד מחמת שבירת החבית!

אמר לו רב: אכן יש לך לנהוג לפנים משורת הדין, שכן נאמר בחלקו השני של הפסוק הנ"ל: "ואורחות צדיקים תשמור"; וכיוון שהם עמלו קשות וקיוו לשכר בו יוכלו לקנות פת לחם, עליך לרחם עליהם ולשלם את שכרם.

הגר"א (במשלי שם) מבאר באופן נפלא מדוע מתאים החלק הראשון של הפסוק למחילת הנזק, והחלק השני לתשלום השכר; הנה תחילת הפסוק הוא ב'טובים', וסופו ב'צדיקים'. ההבדל ביניהם הוא, שטובים הם אנשים המיטיבים עם הבריות, ואף אם התחייב להם מישהו מצד הדין, הם מוחלים לו. ולכן לגבי מחילת הנזק אמר לו רב את תחילת הפסוק, 'למען תלך בדרך טובים'. אבל אחר כך כשאמר לו לשלם את שכרם, לדרגה זו הטובים אינם מגיעים, אלא רק הצדיקים, שמטיבים עם הבריות יותר מה'טובים'. לכן כאן אמר לו את סופו של הפסוק: 'ואורחות צדיקים תשמור'.

והוסיף הגר"א, שמאחר שרבה בר בר חנה שאל 'דינא הכי?', ורב ענה לו שאכן כך הדין, מוכח מזה, שלטובים וצדיקים הדין הוא ללכת לפנים משורת הדין, כל אחד לפי דרגתו.

ולענייננו נאמר, שכשם שמצינו שצדיקים נוהגים לפנים משורת הדין עם סבלים שפשעו בשבירת החבית שלהם, גם לשאלתנו נלמד, שאם הנוסע הינו שואף להגיע לדרגת 'צדיק' - עליו לנהוג עם הנהג (שעל כל פנים טרח בעבודתו בשעת ערב מאוחרת) לפנים משורת הדין, וישלם לו חלק מהשכר או אפילו את כולו (כי בסופו של דבר היתה לו הנאה בכך שהגיע ליעדו), ויקיים בזה 'ואורחות צדיקים תשמור'!

לסיכום: הנוסע פטור לגמרי מתשלום לנהג המונית. ואם הנוסע רוצה לנהוג בְּצִדְקוּת ולפנים משורת הדין, ישלם לנהג.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.