זרק לבריכה את חברו ואת הנייד שהיה בכיסו – האם ישלם? ועוד כמה שאלות

הנה כמה מן השאלות המעניינות שהגיעו אל שולחנו של מחבר סדרת הספרים "ופריו מתוק" ו"אחת שאלתי".
 

זרק לבריכה את המנסה לדוחפו

מעשה בבחור ראובן שיצא מהבריכה, ובדיוק באותה העת הגיע חבירו שמעון לבריכה.
שמעון שעדיין היה לבוש בבגדיו, התקרב אל ראובן ועמד לדוחפו בחזרה לבריכה, לשם שעשוע. ברגע בו שמעון עמד לדוחפו למים, ראובן תפס את שמעון (כשהוא לבוש בבגדיו), וּבְהֶבְזֵק של רגע הצליח ל'סובבו' בעוצמה היישר ל...תוך מי הבריכה! הטלפון הנייד של שמעון, שהיה מונח בכיסו, התקלקל ויצא מכלל שימוש, והוא תובע מראובן את דמיו...
 

תשובה:
הרב זילברשטיין פשט את השאלה על פי המבואר בשו"ע (חו"מ סי' תכ"א סי"ג): אם התחיל אחד להכות את חבירו, והשני ניסה להתגונן על עצמו וחבל בראשון - פטור, משום שיש לו רשות לחבול בראשון כדי להציל עצמו. כעין זאת נאמר גם בענייננו; היה מותר לראובן להגן על עצמו ולהשליך את שמעון למים. ואומנם מבואר שם בשו"ע, שאם חבל בחבירו יותר ממה שהיה צריך בכדי להינצל, אזי יש לחייבו, מכל מקום בענייננו יש לפטור לגמרי את ראובן, כי באותו רגע ששמעון ניסה לדוחפו, קשה היה לו לדקדק ולהגן על עצמו באופן זהיר (ולהעלות על דעתו שהלה מחזיק טלפון בכיסו), ומחמת לחצו התהפך ברגע, מתוך אִינְסְטִינְקְט, וקדם והשליכו למים...

הבטיח סנדקאות אם יוולד לו בן

מעשה ביהודי שנשא אשה ונולדו לו שלוש בנות. חפץ היה מאוד לזכות בבן זכר, וביקש מאברך ירא שמים שיתפלל שיזכה להיפקד בבן, ואף הבטיח לו: "אם יוולד לי בן - אכבד אותך בסנדקאות". לתקופת השנה ילדה אשתו... נקבה! וכך היה גם בשלושת הלידות הבאות, כך שתהילות-לאל יש לאיש כבר שבע בנות... בחלוף שנה נוספת, נולד לאיש בשעה טובה ומוצלחת בן זכר! האב המאושר התכוון לכבד בסנדקאות את אחד מגדולי הדור, אלא שכאן הגיע ידידו האברך, איחל לו מזל טוב, והזכיר בנימוס את הבטחת הסנדקאות... שואל אבי-הבן: האם אני אכן חייב לתת לו סנדקאות, למרות שמאז ההתחייבות נולדו לנו ארבע בנות?
 

תשובה:
האיש אינו חייב לכבד את האברך בסנדקאות, כי סביר להניח שהתחייבותו היתה, שאם יוולד לו בן בלידה הקרובה, הרביעית (ואולי גם החמישית), יתן לאברך את הסנדקאות, אך לא התכוון להתחייב שמעתה ועד עולם אם יזכה לבן יתן לו סנדקאות, (ומסתבר שהאב האמין שיזכה אי"ה באחת הלידות בעתיד לחבוק בן, אלא שרצונו היה לזכות בכך כבר בלידה הקרובה). וכך מתבאר מדברי המהרש"ג (שו"ת, ח"א יו"ד סי' מ"ו), יעו"ש.
 

שמחה 'מלאכותית' בפגישת ידיד

שאל יהודי אחד: פעמים רבות אני נתקל בסיטואציה הבאה: אני רואה ידיד שמתקרב, בשעה די לחוצה ועמוסה, ואני חושב בליבי, 'היה עדיף שלא הייתי נפגש עמו, כי אין לי פנאי לשוחח עמו'... וכאשר אנו נפגשים, אני נאלץ להעלות חיוך רחב על פניי, ואומר לו 'אני כה שמח לראותך', ואף מברכו בחום, תוך כדי שבליבי פנימה איני שמח כלל בראייתו... האם יש במעשיי משום גניבת דעת הבריות?

תשובה: שנינו: "והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות א', ט"ו). ופירש ה"מאירי": "כלומר, אפילו לא היה ליבך שמח בכך, הַרְאֵה את עצמך לפניו כשמח על ביאתו, עד שיהא סובר עליך, שיהיו פניך מצהיבות לשמחתך על ביאתו"! ולכן, אפילו כאשר אינו שמח באמת עם חבירו, יקבלו בסבר פנים יפות, ואין כאן גניבת דעת, אלא קיום רצון הבורא. ואדרבה, מתוך שיעשה כך, יבוא לבסוף לברכו מתוך חיבה אמיתית, כי הלב נמשך אחר המעשים.
 

נדיב שביקש מהמקבל שילמד לזכותו

שאל ילד אחד: נכנסתי לחנות ספרים על מנת לקנות ספר במתנה לאחותי הגדולה, לרגל יום הולדתה. שאלתי את המוכר למחירו של ספר מסויים. "100 ש"ח" השיב. לשמע המחיר הגבוה, עמדתי להחזיר את הספר למדף, ולפתע עוצר אותו לקוח מבוגר, ואמר למוכר: "תן לו את הספר, אני משלם עבורו". הודיתי ליהודי הצדיק ששילם עבורי, ועמדתי לצאת מהחנות עם הספר החדש, ולפתע אותו נדיב נטל סט משניות כיס, והודיע למוכר: "גם על זה אני משלם". הוא ביקש שאמתין, והכניס את המשניות לשקית שלי, "תלמד משניות - לחש באוזני - ויהיה זה לזכותי...". הודיתי לו שוב מקרב לב. בשבת קודש, עמדתי ללמוד מהמשניות, והנה גיליתי שמדובר ב...סט של חמישה חומשי תורה! המוכר בחנות לא הסכים להחליף את הסט במשניות, כי הקבלה לא היתה אצלי (אלא אצל הנדיב האלמוני). מה עלי לעשות כעת?
 

תשובה:
השיב הרב זילברשטיין: מן הדין, ה"הסכם" שהילד ילמד תמורת מתנת הנדיב, בטל, שכן למעשה הוא לא קיבל משניות. אבל מדין "הכרת הטוב" לנדיב היקר, צריך הילד ללמוד עבורו משניות, מכרכי המשניות שאצלו בבית, וילמד לזכותו לפחות חודש ימים.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.