חורך את הרשת: "המציאות בה ילדים יושבים בבית היא אסון. לא פחות מאסון"

דלית קפלן, פסיכולוגית קלינית, כתבה פוסט המתאר את מצבם של התלמידים הלומדים מרחוק, דרך תוכנת ה'זום' או דרך הטלפון. הדברים שכתבה חרכו את הרשת, ורבים, כהורים, כמחנכים, כמורים וכתלמידים הזדהו עימם בכאב.

"אני פסיכולוגית קלינית, עובדת בעיקר עם ילדים ונוער. זה כבר 12 שנים שיש לי קליניקה פרטית, זה כבר 20 שנה שאני במקצוע. מעולם לא עבדתי בכזו אינטנסיביות, איכותית וכמותית", פותחת קפלן את דבריה.

"זה כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם מועקה ענקית, ומרגישה שאני חייבת לומר בקול את מה שאני רואה. כמות הילדים והנערים שמגיעים אליי עם סימפטומים של חרדה ודיכאון היא עצומה. אצל רובם זו לא הקורונה עצמה שמפחידה או מדכאת אותם. זה לא הפחד מהמחלה, ההידבקות או החשש שמא ידביקו את היקרים להם. כמובן שכל אלו קיימים, אבל הם לא הגורם העיקרי.

"אצל רובם זו הבדידות והיעדר השגרה המוכרת והיציבה. מצוקת הבדידות באה לידי ביטוי בדרכים שונות. הסימפטומים רבים ומגוונים אך כולם מובילים לאותו בור- בדידות, והם כולם מדאיגים, מדאיגים מאד. אני רואה את אלו שמגיעים לבקש עזרה. אני רואה את אלו שלהורים שלהם יש מודעות לזהות את המצוקה של ילדיהם, יש את היכולת הכלכלית לממן להם טיפול פסיכולוגי פרטי, ויש את היכולת לתת לילדים, לפחות באופן חלקי, עוגן ויציבות בתוך הכאוס הפוקד אותנו. אני רואה את קצה הקרחון הבריא יחסית. הקצה הזה חולה והוא רק קצה הקרחון.

"אני גם אמא. אמא לארבע ילדים, שניים מהם עדיין במערכת החינוך", ממשיכה קפלן בנימה אישית. "אני רואה גם מה קורה לילדים שלי בבית. וזה לא רחוק בכלל ממה שקורה לילדים אותם אני פוגשת בקליניקה".

"אנחנו רק בחשון, שנה"ל רק החלה ויש עוד כל כך הרבה לפנינו", היא אומרת בכאב. "המציאות בה הילדים יושבים בבית ולא הולכים למסגרות החינוכיות, היא אסון. לא פחות מאסון. דיכאון, חרדה, נשירה מלימודים, השמנת יתר, קשיי שינה ועוד. זה קורה. אני רואה את זה כל יום, שישה ימים בשבוע, כמה שעות כל יום. אני רואה את אלו שבאים לבקש עזרה. רובם לא באים".

אסון, אסון. אין לי מילה מעודנת יותר

"המציאות בה ילדים לא נמצאים בקשר אנושי, של מבט, עם המורים והחברים שלהם, עם המדריכים שלהם, היא אסון. אסון. אין לי מילה מעודנת יותר", ממשיכה קפלן. "אני מבינה שחזרה מלאה לבתי הספר הינה עדיין צעד מסוכן, מגביר תחלואה ומסכן הן את הילדים והן את צוותי החינוך. אני מבינה. יחד עם זאת, הפורמט הנוכחי, לפיו הילדים מתבקשים לשמוע שיעורים מלאים של 30 דקות, ביחד עם כל הכיתה (40-30 ילדים), 7-5 שעות ביום, הוא לא סביר בעליל. הוא לא אנושי. לא עבור התלמידים ולא עבור המורים".

"הפתרון הוא לא עוד 5 דקות הפסקה בין שיעור לשיעור, ולא קיצור השיעור בעוד 10 דקות. הפתרון הוא אפילו לא "שיעורים אסינכורניים", בהם הילד לא מתבקש להקשיב אלא רק לשבת עם עצמו לסיים משימה בספר הלימוד או כל מטלה עצמאית אחרת. הילדים לא רוצים עוד חופש. הילדים לא רוצים עוד הפסקות. הילדים רוצים שיראו אותם! הילדים רוצים להרגיש נראים. הילדים רוצים להרגיש שייכים.

"כל שינוי בפורמט המרחב הקולי, צריך קודם כל להתייחס לסוגיית הנראות והשייכות, הרבה לפני ההתייחסות לכל סוגייה פדגוגית כזו או אחרת", היא קוראת בכאב. "אי אפשר, פשוט אי אפשר, להרגיש נראה ושייך כשאתה כל יום מחדש, 6 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, עוד ילד מבין 30 או 40 הילדים במרחב הקולי, יהיה השיעור, המורה, אטרקטיבי ככל שיהיה. אי אפשר להרגיש נראה ושייך אפילולא כשמנסים לעדן לך את החוויה הנ"ל ב"שיעור אסינכרוני מאוורר" כביכול. זה רק מגביר את חווית הבדידות והשקיפות".

"הגעתי לנקודה בה אני מרגישה שלא להעלות את דבריי על הכתב, ולא לכתוב אותם בבהירות, תוך מחשבה על הצעות לפתרון, תהיה סוג של רשלנות מקצועית מבחינתי", היא מציינת, ומוסיפה כי היא "מלאת תקווה שאנשי החינוך שיקראו שורות אלו לא יראו בהם ביקורת או התנשאות חלילה, כי אם ניסיון לבטא מצוקה אמיתית, הן כאמא והן כפסיכולוגית, המלווה בחשיבה פרקטית לשינוי".

"להלן הצעותיי הפרקטיות עבור המערכת החינוכית, הצעות שלמיטב דעתי הצנועה, ייטיבו משמעותית גם עם המורים וגם עם התלמידים", היא כותבת ומפרטת.

6 הצעות פרקטיות

1. "חלוקה לקבוצות קטנות: פחות שיעורים של כל הכיתה , והרבה הרבה יותר שיעורים של 8-5 ילדים בקבוצה עם המורה. נכון, המורים יספיקו פחות חומר. אז מה?", היא תוהה, "בקצב הזה, במתכונת הנוכחית, אם לא יהיה שינוי מהותי , הילדים בעוד חודש, חודשיים גג, לא יהיו שם במרחב כלל על מנת להספיק את החומר. אין הכוונה שהמורה ילמד יותר שעות ממה שהוא אמור ללמד ע"פ חוזה העבודה שלו. המורה ילמד פחות תלמידים בכל שעה , וזה אומר שכל תלמיד יקבל פחות שעות לימודים בשבוע. אולי אפילו די הרבה פחות. אז מה? אבל כשהתלמיד כבר למד, הוא יהיה שם בקבוצה קטנה, ביכולת לייצר שיח אישי יותר, עמוק יותר, ומתעניין יותר. הוא ירצה והוא יחכה למפגשים הטלפוניים הללו. הוא ירגיש ש"רואים" אותו, ששומעים אותו, שהוא "רואה" ושומע אחרים.

"גם המורה, אני מניחה, ירגיש סיפוק רב הרבה יותר מהעבודה שלו אם וכאשר ילמד בקבוצות קטנות - הוא ירגיש סיפוק חינוכי וסיפוק פדגוגי, ואלו ימזערו את השחיקה, שעלולה להשתלט על אנשי החינוך בימים אלו", מסבירה קפלן.

2. "מפגשים באוויר הפתוח: כל יום בשעה קבועה, למשך כשעה, ואם אפשר אפילו יותר", מציינת קפלן את הצעתה השניה, "המורה ייפגש באוויר הפתוח, בחוץ, בדשא, בגינה ציבורית, איפשהו ברחבת בית הספר או העיר, בכל פעם עם קבוצת ילדים קטנה אחרת של הכיתה. כולם יהיו עם מסיכות, במרחק סביר זה מזה, בחוץ באוויר הפתוח. מפגש של שעה. בכל פעם עם קבוצה אחרת. מפגש בו מדברים, חולקים, משתפים, מביטים זה לזה בעיניים, מרגישים נראים ושייכים".

3. "שיחות אישיות: שיחות אישיות הם תמיד מצרך חיוני. בימים אלו הוא חיוני אפילו יותר. בעיקר בשכבות הגיל של אותם תלמידות שהחלו בית ספר חדש (כיתות א, ט), אבל לא רק. גם בקרב תלמידות חדשות בבית הספר או בקרב תלמידות שקיבלו מחנכת חדשה השנה ובקושי הספיקו להכיר אותה. התלמידות חייבות להרגיש שיש להן כתובת. שיש מישהו שבאמת מתעניין בהן, ששואל לשלומן, לשלום משפחתן, ובאמת רוצה לדעת מה קורה. תנו לכל מורה פחות שעה, אפילו פחות שעתיים או שלוש ללמד בכל שבוע, ותמירו זאת בשיחות אישיות. שיחה אישית אחת עם כל תלמידה  10-5 דקות, לפחות אחת לשבועיים. אני באופן אישי מכירה לא מעט תלמידות, כולל כאלו שזו להם שנתן הראשונה בבית הספר, שלא החליפו מילה אישית עם המורה שלהן, אפילו לא פעם אחת מאז המעבר ללמידה במרחב", זועקת קפלן בכאב.

רק לא להיות "עוד אחד" בתוך המרחב הקולי

4. "חונכות אישית: נצלו גם את כח האדם של המורים המקצועיים, אלו שאינם מחנכים. לכל ילד יש מורה כלשהו מבית הספר שהוא החונך שלו. לכל מורה בבית הספר, מורה מחנך כמו גם מורה מקצועי, יש מספר תלמידים שהם החניכים שלו. בין החונך לחניך יש קשר אישי, עמוק ורציף יותר", היא כותבת.

5. "ימי לימודים בבית ספר: אני יודעת. זה מורכב, זה מסוכן, זה מאתגר", היא מציינת, ומוסיפה: "ובכל זאת! לא את כולם ולא כל יום, אבל התלמידים חייבים להרגיש שרואים אותם!!! הם חייבים להרגיש חלק מקבוצה ומשגרה פיזית נוכחת ולא רק כזו וירטואלית. גם אם כל כיתה תגיע רק יום בשבוע, אפילו רק חצי יום בשבוע, זה עדיף מכלום!! זה דורש יצירתיות, זה דורש היערכות, זה דורש הקפדה על מסיכות, אבל זה אפשרי!!! ילד שידע שכל יום רביעי לצורך העניין הוא מגיע לפגוש את החברים שלו ואת המורים שלו בבית ספר, זה ילד קצת פחות בודד, קצת פחות מדוכא. זה ילד שמטעין את המצברים שיאפשרו לו כח להאזין למרחב הקולי, לפחות באופן חלקי בשאר ימות השבוע".

6. "ליווי רגשי למורים: ולסיום, ואולי הכי חשוב, המורים בעצמם במצב מאתגר, הם מתמודדים עם מציאות מקצועית, משפחתית ותדמיתית כמעט בלתי אפשרית. מגיע להם לווי רגשי ותמיכה אישית וקבוצתית, לא פחות ממה שמגיע לתלמידים. מורה שלא מרגיש שרואים אותו לא יוכל לגייס כוחות לאורך זמן על מנת לראות את התלמידים שלו. תפקידם של הפסיכולוגים והיועצים הוא להיות שם גם ואולי קודם כל עבור המורים!", כותבת קפלן.

"ולסיום - לכם מנהלי מחלקות החינוך, מנהלי בתי הספר והמורים: כמה מחברותיי הטובות ביותר הן מורות, חלקן אף מנהלות. כשאני משתפת אותן במחשבות שלי אני לרוב שומעת את אותה התשובה, בגרסאות כאלו ואחרות: 'את צודקת כל כך אבל זה לא אפשרי....זה בניגוד למתווה.... אין לנו את האוטונומיה להחליט כאלו החלטות....' וכיו"ב. הורים, מורים, מקבלי החלטות, ראשי ערים, וכל מי שהדבר נוגע בו - זוהי שעת חירום!!! אנחנו רק בתחילת שנת הלימודים, יש לפנינו עוד שנת לימודים מלאה ותרופה/חיסון לקורונה לא נראה באופק.

"מצבם הרגשי של הילדים מדאיג והוא עלול להיעשות מדאיג הרבה יותר בכל יום שיעבור. יתכן שתימצא תרופה לקורונה בשנה הקרובה, אולם תרופה לכל השלכות הבדידות, דיכאון והחרדה שהילדים שלנו מתחילים או עלולים לפתח, תהיה הרבה יותר קשה ליישום כשמדובר בדור שלם.

"תניחו רגע לכמות החומר הנלמד. זה לא מה שחשוב כרגע. ילד שלא פנוי ללמידה פשוט לא ילמד!!! והם לא פנויים. הם הולכים ונהיים שקופים. שקופים עבורכם. שקופים עבור עצמם. אני חושבת שלהיות מורה ומחנך זה המקצוע הקדוש והמשמעותי ביותר שיש. ללא טיפת ציניות. אני בטוחה שחלק גדול מכם בחר לעסוק בתחום מתוך תחושת שליחות של רצון אמיתי להשפיע ולהצמיח. התלמידים זקוקים לכם. היום יותר מתמיד! בקבוצות קטנות, באחד על אחד, בחוץ, באוויר הפתוח, בשמש, בשיחה אישית, הכל, רק לא עוד אחד בתוך המרחב הקולי.

"אני קוראת לכל אנשי הטיפול ולכל אנשי החינוך להתגייס יחדיו לבחינה מחודשת של סדרי העדיפויות בתהליך הלמידה מרחוק ובחינה אמיצה של המרת הרחוק בכמה שיותר קרוב. יש לנו אתגר - תחת מגיפה, עלינו לעשות הכל, אבל באמת הכל, על מנת להחזיר לילדינו, ובעצם לכולנו את חדוות החיים עכשיו. בהמשך, זה עלול להיות מאוחר מדי", מסיימת קפלן את דבריה, שזכו להדים ושיתופים רבים.