במחשבה תחילה לפרשת לֵךְ-לְךָ: המלך שחזר מהשבי כשהוא מכשכש בזנב

"אם אני מנקה היטב את כל הכלים לפני הניתוח", תהתה עובדת הניקיון בחדר הניתוח בפני חברתה, "למה המנתח לובש כפפות לפני שהוא מתחיל?".

"נורא פשוט", השיבה החברה, "כדי לא להשאיר טביעות אצבעות אם הניתוח נכשל"...

* * *

עטור ניצחון חוזר אברהם אבינו ממלחמת ארבעת המלכים. בניגוד לכל היגיון הוא הצליח לנצח, לחזור בשלום ואף להשיב את הנפש ואת הרכוש.

מלכי-צדק מלך שלם יוצא לקראתו, מוציא לחם ויין, מברך. ואז מגיע מלך סדום. "תן לי הנפש", הוא מבקש מאברהם, "והרכוש קח לך".

אומר המדרש: (בראשית רבה מג, ה'): "רבי אבא בר כהנא אמר: התחיל לכשכש לו בזנבו, אמר לו (מלך סדום לאברהם) מה אתה ירדת לכבשן האש ונִיצלתָּ, אף אני ירדתי לחֵמָר וניצלתי".

לכאורה, זה ביטוי מעליב שנוגד את כבוד המלכות שמעניקה תורת ישראל למלכי האומות. מתייחסים למלך סדום כאל פודל קטן שמכשכש בזנב.

ומלך סדום, גם כן מצא לו זמן להיסטוריה: "שנינו ניצלנו בדרך נס". היי, יש פה שבויי מלחמה להחזיר לבית, יש פה מדינה לשקם. מצאת לך זמן לסיפורים???

כדי להבין את דברי המדרש, תשמעו סיפור: ארבעה מלכים מרדו בחמישה מלכים. לאחר תקופה החליטו ארבעת המלכים להילחם בחמשת המלכים האחרים ולהכניע אותם בחזרה תחת ידם.

הם הצליחו. בגדול.

מלך סדום, עם כל גדולתו וכוחו, נָס כאחרון השפנים אל "עמק השידים", שם היו בורות בורות של טיט פזורים על כל פני המרחב. תוך כדי המנוסה המבוהלת חלף מלך סדום מעל בור טיט כזה ונפל לתוכו.

הטיט הוא טובעני. אתה מנסה להוציא רגל אחת, הרגל השנייה שלך שוקעת בעוד כמה סנטימטרים. אתה מושך את הרגל הטובעת בכוח, ואז אתה מגלה לחרדתך שהרגל שכבר הייתה בחוץ - נכנסה עמוק יותר. מהר מאוד אחרי הקרסוליים מצטרפות הברכיים, ולאחר מכן זה עניין של שעות עד שהשפתיים והאף טובעים בטיט והסיפור נגמר...

גם כשרוצים אנשים מבחוץ לחלץ את הטובע, הם צריכים המון כוח והמון סבלנות כדי למשות אותו אט-אט מטיט היוון.

ולמלך סדום קרה נס! "נעשה נס למלך סדום שיצא משם. לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החֵמָר - האמינו באברהם למפרע" (רש"י בשם המדרש).

ומה הקשר בין זה שמלך סדום יצא עכשיו מבור החמר, לבין העובדה שאברהם ניצל מכבשן האש? מסביר הרמב"ן שהצלתו של מלך סדום הייתה מאוד מעניינת: כשחזר ממלחמתו בארבעת המלכים החזקים - אך חלף אברהם ליד בור הטיט בו היה מלך סדום, ו-הופ! מלך סדום נורה החוצה כמו פקק מבקבוק סודה מנוער...

עכשיו שימו לב לביאורו המופלא של ה"אור החיים" הקדוש: כשמלך סדום אומר לאברהם "והרכוש קח לך", הוא מרגיש אציל נדיב לב שברוב טובו מואיל להתפשר עם אברהם ו"מסכים" לו לקחת את הרכוש.

להזכירנו: רכוש שאברהם הציל תוך חירוף נפשו. רכוש ששייך לאברהם על פי דין.

וכך מבאר ה"אור החיים" את דברי המדרש: מלך סדום אמר לאברהם - שנינו באותה ליגה. שנינו שייכים לזן מיוחד של "אנשי הנס". אנחנו שונים מהותית מהמון העם הפשוט. אמנם אתה בבחינת "ראש" ואני בבחינת "זנב" - אבל אנחנו "על אותו דף".

ממילא - ממשיך הסדומי את הפלפול ב"בית מדרש שדה" שהקים - הצלחת לנצח את המלכים בדרך נס, בגלל שאתה מלומד בניסים. אם כן, העובדה שיצאתי מן הטיט בדרך נס מלמדת שלו הייתי נלחם במלכים - הייתי אף אני מנצח. כיון שכן, לא התייאשתי מן הרכוש והוא שלי! אלא מה? אחרי הכל אתה טרחת והתאמצת, אז נעשה פשרה: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"...

מלך סדום החמיץ רק פרט אחד: גם הצלתו הניסית הייתה בזכות אברהם, ומשכך, גם ה"זנב" אינו שלו...

* * *

כולנו מאמינים שהכל בידי שמים. מכירים בשפע שהוא משפיע עלינו, מודים לו על הטובות שגמלנו.

אבל לפעמים, בשקט בשקט, אנחנו מכשכשים בזנב. אנחנו מתארים את המאמץ שלנו, את החכמה שהפעלנו בזמן אמת, מבליטים כבדרך אגב את "טביעות האצבעות" שלנו. אם לא היינו שם - זה לא היה קורה.

טוב שאנו זוכרים שה"ראש" לא ברשותנו והוא מאת השם, אולם ממלך סדום נלמד: גם ב"זנב" אין לנו מה לכשכש, הוא ניתן לנו כולו בסייעתא דשמיא.