לאן נעלמה mc שירי? "בעקבות התהליך שעברתי, התחלתי לראות את החיים כמתנה"

"הלידה של אורון, בננו הבכור, היתה ארוכה במיוחד, ובסופה היה חסר דבר אחד - קול בכי של תינוק", פותחת שירי פריאנט, mc שירי עבורכם, את סיפורה. "אותם רגעים קשים, בהם בננו אורון לא נשם, היו גם אלה שיצרו מציאות חדשה בחיינו, אבל דווקא לא כזו של ילד חולה. למרות כל החששות, אורון גדל להיות ילד בריא, אלא שהיה זה דווקא אלדד בעלי, שלא נשאר אותו דבר. בעקבות אותו אירוע קרה לו אחד הדברים ה'נוראיים' ביותר שיכולתי לאחל לעצמי: הוא חזר בתשובה. באותם ימים ראיתי אז את הדתיים כאנשים פרימיטיביים, כאלה שמזלזלים בנשים ולא תורמים דבר למדינה, ובעל שומר מצוות היה הדבר האחרון שהייתי מוכנה לו. בשלב מסוים אפילו הרגשתי שלא נוכל יותר לחיות יחד, ולא יכולתי לחלום לרגע לאן ייקח המפנה הזה גם אותי". 

ילדה מאומצת, כמו השכנים

שירי פריאנט (39) – תחזיקו חזק, כיום מנהלת עמודי הפייסבוק של הידברות - גדלה בבת ים למשפחה חמה ואוהבת, אך שונה במקצת. "אני בת מאומצת להורים מקסימים, עם אח שגדול ממני בכמה שנים, מאומץ גם הוא. הוריי בחרו באימוץ אחרי 14 שנות המתנה ארוכות לילדים, והיו מאושרים על כך שזכו לגדל אותנו כילדיהם לכל דבר. קיבלתי מהם הרבה מאד לאורך השנים, ויש בינינו קשר מדהים עד היום. גם אחרי שפתחתי את תיק האימוץ שלי בגיל 18, הבנתי שלא היה בית אחר בו יכולתי לגדול מלבד הבית הזה. בשכונה שלנו היו עוד כמה ילדים מאומצים, כך שלא ראינו בזה איזשהו שוני בולט. רק כשבגרתי, הבנתי כמה דעות קדומות יש על הנושא הזה, וכיום לא פעם שואלים אותי שאלות סקרניות סביבו".

איך הרגשת בתוכך עם עובדת היותך מאומצת?

"במשך הרבה שנים הלכתי עם כאב וכעס, על כך שהגעתי לעולם והאמא הביולוגית שלי ויתרה עליי, וכשבגרתי והייתי בעצמי בהריון, היה נראה לי ממש לא הגיוני לעשות מעשה כזה. אלא שאז פגשתי, כביכול במקרה, אישה שמסרה ילד לאימוץ וסיפרה לי על הצד שלה. היא הסבירה איך הגיעה למצב נפשי וכלכלי בלתי אפשרי, ברמה שלא הרגישה מסוגלת לגדל את הילד שלה. אותה אישה גרמה לי להבין קצת את הקושי הגדול, ואחרי השיחה איתה הצלחתי לסלוח בלב לאמי הביולוגית, ואפילו להודות לה על כך שלא עשתה הפלה, ובחרה להביא אותי לעולם למרות הכל. עם הזמן גם הבנתי שזהו הנתיב המיוחד שהיה עליי לעבור בחיי, עם כל המורכבות שבו, כדי לצמוח מתוכו ולהיות מי שאני כיום".

יחד עם ההתחלה המורכבת של חייה, היתה הילדות של שירי רגילה ושמחה, שזורה בחלומות גדולים. "אהבתי מאד לשיר, וכבר מגיל צעיר היה ברור לי שאני רוצה להיות זמרת", היא אומרת, "לכן נרשמתי לתחרויות, הקלטתי שירים, ועשיתי את כל מה שיכולתי כדי להגיע לשם. הוריי תמכו בשמחה במה שהם ראו כתחביב, מבחינתם, אלא שאני לא נשארתי בשלב הזה, ואחרי השירות הצבאי הצלחתי לממש את החלום. הגעתי ללהקת 'הדג נחש', שכיום היא להקת היפ-הופ מצליחה מאד, ואז היתה בראשית דרכה. הופענו איתם כזמרת אורחת מול אלפי אנשים, הקלטנו שירים, ואחד מהם, 'לזוז', היה להיט גדול, עד שאני שומעת אותו מידי פעם באירועים אפילו כיום. מעט אחר כך הוצאתי דיסק עם שירים משלי, 'נסיכת המיקרופון', הופעתי, שיתפתי פעולה עם אמנים נוספים כמו להקת טיפקס ועוד".

אלא שאז פגשה שירי את אלדד בעלה, ועברה שינוי מהקצה לקצה. "רגע קודם המוזיקה היתה מבחינתי החלום הגדול ביותר. כל היום שלי היה סביבה, ופתאום לאחר נישואיי זה נראה לי זר כל כך, ממש לא מתאים עבורי. זאת משום שאחרי שגדלתי בבית עם אח אחד, החלום הגדול יותר מבחינתי היה להקים משפחה גדולה, וקריירה מוזיקלית תובענית לא היתה יכולה להתאים לזה - גם בגלל חוסר היציבות הכלכלית שבמקצוע וגם בגלל שהרגשתי שעולם המוזיקה מבוסס בעיקר על מראה חיצוני, וזה היה מנוגד לערכים שלי. לכן כפי שהרצון להפוך לזמרת היה גדול, כך הוא כבה ברגע שהלב רצה דבר מהותי בהרבה, ומשום כך החלטתי לעזוב את התחום. אנשים סביבי לא האמינו שאני מוותרת, אמרו לי שזה פספוס אדיר של מי שאני יכולה להיות, ובכל זאת, לי היה ברור שזהו הדבר הנכון".

והיום, במבט לאחור, איך את רואה את זה?

"גם היום, 20 שנה אחרי, אני יודעת ששלב ההופעות היה שלב בחיים שמבחינתי הסתיים. אני גם זוכרת שבאותה תקופה, בימים קצת קשים, התגלגל לידיי הספר 'מקימי' של נועה ירון, ונגע בי מאד. הוא גרם לי לרצות להתקרב לכיוון היהדות, אך ברגע שהבנתי ששמירת מצוות תמנע אותי מלשיר, עצרתי את התהליך והלכתי אחורה. אז אני שמחה על כך שיצאתי משם בסופו של דבר, כי ההחלטה הזו נתנה לי את האפשרות להתפתח גם מבחינה רוחנית לכיוון אליו הגעתי כיום. בכלל, אני זוכה לגדל משפחה ולעבוד בעבודה שאני אוהבת, מה שמבחינתי הוא החלום האמיתי, ואין בי צער על כך שעזבתי את התחום. המוזיקה עדיין חלק משמעותי בחיי ואני נותנת לה מקום, אבל רק בתנאים שלי. היו תקופות שממש נכנסתי לדיכאון כי הגעתי לצילומים עבור כתבה שעשו עליי וניסו לאפר אותי או להלביש אותי בצורה שונה לגמרי ממי שאני. מישהו אמר לי פעם שאני לא רק זמרת – אני מוצר, וצריך למכור אותו. כשהתחלתי להבין את זה, העדפתי להמשיך לשיר בשביל הנשמה, כי כסף גם ככה אין מזה, אז למה לסבול?".

איך הגיבו החברים מסצנת המוזיקה לנטישת התחום?

"אני חושבת שהתהליך היה הדרגתי. באותה תקופה שלפני החתונה סבלתי ממצב רפואי לא פשוט. במשך שנה חטפתי סחרחורות והרגשתי חוסר שיווי משקל, מה שגרם לי לחשוש לצאת מהבית. הפסקתי לעבוד, לשיר, להקליט, ליצור. הפסקתי הכל. לא ידעתי מה זה הדבר הזה שנפל עליי. הלכתי לאינספור רופאים ובדיקות, וכל פעם שמעתי את המילים: 'הכל בסדר'. אבל הכל לא היה בסדר. המצב שלי רק הלך והחמיר, והרגשתי מתוסכלת שאף אחד לא ידע להגיד לי מה יש לי. רק לאחר שנה, רופא המשפחה שלי בישר לי שכנראה מדובר בהתקפי חרדה שנובעים ממצב נפשי. היום זה ממש מובן לי, אבל אז זה לא היה הגיוני בכלל. ההתקפים היו אמיתיים לגמרי, ממש כמו התקפי לב, רק שזה נבע מסיבות נפשיות, לחץ, חרדות. כנראה גם בגלל אורח החיים שלי. נהניתי להופיע אבל לפני כל הופעה הרגשתי שאני עומדת להתעלף. היה לי פחד במה מטורף ואנשים לא האמינו לי, כי על הבמה נראיתי מלאת ביטחון. אחרי שהתקופה הנוראית הזו עברה בעזרת השם, פשוט החלטתי לא לחזור להופיע, כי הבנתי שזה לא מצב בריא בשבילי, ורציתי כבר משפחה משלי".

תחרות סמויה מול הדת

אלא שעם נישואיה של שירי החלו גם האתגרים. "אחרי תקופת המתנה לא פשוטה לילדים, הגיע רגע הלידה של אורון. במהלך הלידה נכנסו רופאים רבים לחדר, ואני לתומי חשבתי שזה נורמלי. לא הבנתי שהמציאות הזו מצביעה על בעיה", היא מספרת. "כך, אחרי 23 שעות הוא יצא לאוויר העולם, אך במקום בכי היה שם שקט ארוך, שהצביע על כך שאורון לא הצליח לנשום במשך דקות ארוכות. כששאלתי את אלדד מה קורה, הוא ענה לי שיהיה בסדר, אך רגע אחר כך כבר היה מחוץ לחדר, בלחץ אדיר למצוא מישהו שיסביר לו מה קורה. הוא הביט ימינה ושמאלה, ומשלא ראה אף אדם, הבין כי היחיד שאליו הוא יכול לפנות באותם רגעים נמצא מעליו. הוא פנה בתפילה לה' על חייו של בננו, ואורון באמת יצא מזה בריא ושלם".

דור פריאנט

בעקבות אותה תפילה מעומק הלב, החל אלדד לעבור שינוי. "הוא לא יכול היה לעבור לסדר היום מול ההשגחה הפרטית המיוחדת שחווינו בלידה הזו וכך החל בתהליך של התקרבות לבורא עולם", אומרת שירי. "בהתחלה הוא שם ציצית והלך מידי פעם לבית הכנסת, ולמרות שלא הבנתי מה עובר עליו, זה עדיין היה שינוי קטן, ולכן לא התייחסתי אליו. אך עם הזמן הוא החל לקבל על עצמו עוד ועוד מצוות, וזה שיגע אותי לחלוטין. גדלתי אמנם בבית מסורתי, אבל משם ועד בעל שומר מצוות, המרחק היה גדול מאד. בנוסף, ככל שהוא התחזק, אני הייתי יותר ויותר נגד הדת, כי קיבלתי תחושה שאני נמצאת במקום השני לעומתה, ובאיזושהי תחרות סמויה מולה על הקשר איתו. מרוב קושי כבר לא ידעתי אם נצליח להישאר יחד, ובשלב מסוים אפילו חשבתי על פירוק החבילה".

שנתיים אחר כך, הגיע האתגר הבא. "דור, בננו השני, הגיח לאוויר העולם, וכבר מרגע שנולד הוא בכה - בלול, על הידיים, בכל מקום, בלי שיהיה לנו מושג מה עובר עליו. הייתי מסתובבת איתו שעות בעגלה, בתשישות שאי אפשר לתאר, ועברנו איתו אצל רופאים רבים, שטענו שלל טענות בקשר לבכיו, הכל מלבד הדבר הנכון. רק בהיותו בגן העזה הגננת לומר לנו שאולי כדאי לחשוב על כיוון של אוטיזם. כאמא, נעלבתי ממנה, אבל כמה שנים לאחר מכן, ואחרי הרבה מאוד בדיקות, קיבלנו את האבחון הרשמי. כיום דור הוא אוטיסט בתפקוד גבוה הלומד בכיתת תקשורת, ואחרי כל שנות חוסר הוודאות, דווקא הידיעה הברורה מה יש לו, נתנה לנו רגיעה".

שנה אחר כך, הגיחה כאילו משום מקום גם פגיעה כלכלית. "היה לי אז עסק של מתנות לעובדים, ובאחד הימים הגיעה הזמנת מתנות גדולה, שלא קיבלתי עליה תשלום מעולם", אומרת שירי. "מסתבר שעקצו אותנו נוכלים, והספיקו לעשות זאת גם לספקים נוספים. לא היה מדובר בסכום כסף גדול במיוחד, אבל מצבנו הכלכלי באותה תקופה גם ככה לא היה מי יודע מה, ולכן העוקץ הזה שבר אותנו לחלוטין, ובעקבותיו נכנסנו לחובות גדולים. דבר זה לא הותיר בידינו ברירה, וכדי לצאת מהחובות ולעמוד שוב על הרגליים התחלנו לעבוד בשעות לא שעות. בנוסף, עברנו מאזור המרכז ליישוב הצפוני שבו אלדד גדל, כדי להקטין את הוצאות המגורים".

צומחת מתוך המשברים

אלא שעם כל הקשיים, מסרבת שירי להרגיש מסכנה. "כל התחלה של ניסיון היתה מלווה בקושי גדול, אבל לאחר זמן ראינו את הרווחים הגדולים שיצאו ממנו", היא אומרת. "כך לגבי האוטיזם של דור, שכיום אני רואה אותו כמתנה ממש, והתחושה הזו בתוכי רק הולכת ומתעצמת מיום ליום. זאת מכיוון שאני לומדת דרך דור הרבה מאד, גם על עצמי וגם על הסביבה. בזכות האתגר הזה נעשיתי אדם סבלני יותר, אני מצליחה להבין את הבעות הגוף שלו, שמגיעות גם בלי תקשורת מילולית, ובכלל הבנתי שגם אדם שהוא כביכול 'שונה' הוא אדם עם צרכים, רגשות ורצונות בדיוק כמו כל אחד אחר. את ההבנה הזו אני מנסה להעביר לעוד אנשים, כי באמת לכל אחד יש את הקושי שלו, ובכל זאת הוא עדיין בדיוק כמונו".

קושי כזה גדול את רואה כמתנה? את בטוחה?

"כן, כי כאשר ילד כזה, שחווה לפעמים התקפי זעם, ומתקשה להבין סיטואציות חברתיות, אומר לי 'אמא אני אוהב אותך', זה משהו גדול כל כך, שאי אפשר לתאר. כשהוא בא לפעמים ונותן לי חיבוק, או מבין שאני עצובה, זה הכי לא מובן מאליו. אנחנו לוקחים את החיים כדבר ברור, אבל כשיש ילד כזה, מבינים שהדברים הכי פשוטים הם מיוחדים, ומבחינתי זו מתנה. ודאי שיש לנו גם רגעים לא פשוטים, אבל האמונה שזהו התפקיד שלנו בעולם ושיש סיבה לכך, עוזרת לקבל את הניסיון באהבה". 

גם מול קושי החזרה בתשובה של בעלה, החלה התמונה להתבהר. "בשלב מסוים הבנו שעלינו ללכת לייעוץ זוגי, ובעקבותיו הבנו שעלינו לכבד אחד את אורח החיים של השני, ושזוהי הדרך היחידה בה נצליח להמשיך יחד. אני, למשל, הפסקתי לנסוע בשבת מתוך כבוד לאלדד, והוא ידע לכבד את העובדה שאני ממשיכה לחיות כפי שאני רוצה".

בשנים האחרונות, לפני שהגיעה להידברות, שירי עבדה ככתבת, ולאחר מכן כעורכת, במקומון בגליל העליון וכצלמת עצמאית, וחיה חיים חילוניים לחלוטין, אלא שאז הגיע כמו משום מקום השינוי גם בנפשה של שירי. "אני רואה את הקשר שלי עם הקב"ה כיום כסוג של נס", היא אומרת. "לפני שנתיים נולדה לנו בת מדהימה. היא האירה את החיים שלנו באור חדש, ויחד עם הלידה שלה, גם משהו בלב שלי נפתח. ממקום כועס ומתנגד, נוצר בתוכי איזשהו חיבור, והחלטתי שעליי להתחיל לבדוק את הכיוון הזה של היהדות, שמא יש בו אמת. באותה תקופה שמעתי גם את סיפור החזרה בתשובה של עדן הראל, ואמרתי לעצמי שאם היא, ועוד רבים כמוה, מתחזקים, אז לא יכול להיות שאין שם כלום. עדיין לא סיפרתי על כך דבר לאלדד, שמרתי את המחשבות האלה לעצמי, ובד בבד התחלתי לשמוע הרצאות. מה שקרה אז הוא שפתאום ראיתי איך מתרחשים בחיי דברים שאין להם הסבר הגיוני. הייתי שואלת שאלות, והתשובות אליהן הגיעו בדרכים מופלאות, לפעמים דרך אנשים שפגשתי שאמרו לי בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע".

אחרי תקופה בה הלכה שירי עם התחושות החדשות בתוכה, היא החליטה שהגיע הזמן לשתף בהן את אלדד. "אמרתי לו שאני מרגישה משהו, אבל לא מבינה מה אני מרגישה, ואלדד נתן לי עצה טובה באמת, שהולכת איתי עד היום. הוא אמר לי 'תתחילי לאט, בבסיס, בלי לעשות צעדים קיצוניים, כדי שזה לא יבוא מהר, אבל גם ילך מהר בעקבות משברים'. כך התחלתי אט אט את צעדיי הראשונים בשמירת תורה ומצוות, ובד בבד המשכתי לשאול ולבדוק, וגיליתי שהיהדות היא אחרת משחשבתי. בעבר הכל היה נראה לי אסור ומפחיד, ופתאום גיליתי הרבה מאוד יופי. התחלתי לקרוא קצת מספרות חב"ד, אחרי שכבר מילדות הרגשתי חיבור אליהם, בגלל המצות לפסח ודמי החנוכה שהביא אבי כל שנה מבית חב"ד. על השולחן בביתנו החלו להיערם ערימות של ספרים, דרכם הופתעתי לגלות שהבסיס לכל דברי החכמה שקראתי בספרי ניו אייג' שונים, קיים ביהדות. משם החלו גם לצאת מתוכי שיחות מלב אל לב עם הקב"ה, ובהמשך הגיע גם השינוי בלבוש".

לא חוזרת בתשובה

גם כיום לא מסוגלת שירי לכנות את עצמה 'חוזרת בתשובה'. "זה תהליך של שנים, שבמהלכו עדיין יש לי הרבה שאלות, ויחד איתן אני מגלה דברים נוספים שלא ידעתי, ולומדת הלכות שלא יכולתי לחשוב אפילו על קיומן. יחד עם זאת, אני בכיוון הנכון, ומקיימת מצוות מתוך תחושת אמת פנימית ושמחה במה שאני עושה. עדיין יש דברים שאני לא מסוגלת לקיים או שקשה לי לקיים. נראה לי שכיסוי ראש מלא למשל, יהיה אחד הדברים האחרונים שאצליח לקבל על עצמי".

למה דווקא כיסוי ראש?

"כי גדלתי על כך שהשיער הוא היופי שלי, והשקעתי בו לא מעט זמן וכסף. ולשים כיסוי ראש משמעותו לכסות את כל היופי הזה, ולקוות שאנשים סביבי יראו את היופי הפנימי. בנוסף, אני הולכת כיום עם כיסוי חלקי וכשרק התחלתי, קיבלתי הערות שהיו עבורי לא פשוטות. אני לא מתייחסת בדרך כלל למה שאומרים לי, וגם כשאמרו לי לאורך השנים שאני מבוזבזת בגלל שבחרתי בבית במקום בקריירה מוזיקלית, זה לא נגע בי במיוחד. אבל התגובות שקיבלתי כלפי ההתחזקות שלי, לא היו לי קלות. אמנם לא כולם עשו זאת, אבל היו כאלה שפתאום החלו להסתכל עליי כפי שראיתי אני את שומרי המצוות, כחשוכים ופרימיטיביים. מבחינתם מרגע שהתחלתי להתקרב, משמעות הדבר היתה שאני הולכת ללדת ילדים בקצב מסחרר ולבלות את שאר זמני במטבח. גם אני חשבתי קודם שנשים דתיות נמצאות בסוג של דיכוי, ורק מאוחר יותר פגשתי נשים דתיות שממש לא תואמות את הסטיגמה הזו. לכן היום אני מרגישה יותר שלמה עם עצמי, אבל עדיין בתהליך".

איך זה להיות באמצע, במהלך תהליך תשובה?

"זה קשה, ואני רואה סביבי לא מעט אנשים שנמצאים במצב הזה, ועדיין לא יודעים איפה הם בדיוק. אנחנו כבר לא חילונים, אבל גם לא דתיים מבית, ויש שם איזשהו חלל שצריך עם הזמן להתמלא. אני עדיין לא מסוגלת לקחת הכל על עצמי בבת אחת, ויש דברים שעליי לעשות עבודה פנימית עם עצמי כדי שאצליח לקיים אותם. באופן כללי, ההתמודדות היא הרבה יותר רחבה, כי היא גם מול משפחה, חברים, מערכת חינוך ועוד. כך, למשל, מצד אחד אני עדיין מחוברת לחברים החילונים, ומצד שני רואה את השוני שהולך ונפער בינינו, ואת זה שלא על כל נושא אנחנו כבר יכולים לדבר. יחד עם זאת, העבר שלי הוא חלק ממני, ואני לא חושבת שנכון יהיה להתנתק ממנו באבחה. לכן אני מתקדמת לאט לאט, שואלת שאלות בלי להתבייש ובונה בתוכי את הדברים. במסגרת עבודתי בהידברות אני גם שומעת הרבה שיעורי תורה, ומבחינתי זכיתי שזו תהיה העבודה שלי, כי השיעורים האלה הם עבורי מנוף להתקדמות. זה מוזר, כי פעם הייתי נורא אנטי-דת. כל פעם שבעלי הזכיר את המילה 'רב', האוזניים שלי היו נאטמות. לא הייתי מוכנה לשמוע שום דבר של רבנים, מבחינתי הם חיו בימי הביניים. היום המצב שונה לחלוטין. היום אני שמחה שיש לי חלק בזיכוי הרבים. להידברות הגעתי ממש במקרה. רציתי לכתוב באתר יהדות ואני זוכרת שאלדד אמר לי שאולי לא כדאי, כי זה אולי יציף אותי ויגרום לי להתרחק. לא הסכמתי, ובעזרת השם התחלתי לעבוד בהידברות ככתבת. רציתי לנצל את הכישורים שלי למקומות טובים, כאלה שאין בהם לשון הרע שיש בתקשורת הכללית. למרות שגם היום אני כותבת לאתר, עיקר העבודה שלי היא יצירת תכנים עבור הרשתות החברתיות. כשאני רואה שיש הצלחה גדולה ושהסרטונים האלה מגיעים לעשרות אלפי אנשים שיכולים להתחזק מהם – זה גורם לי אושר, נותן לי משמעות לחיים. הרגשה שאני עושה משהו טוב".

מאיפה בא הכוח הזה להשלים עם המציאות, גם כשהיא לא פשוטה בכלל?

"לא תמיד הייתי במקום הזה, והיו תקופות קשות בהן הרגשתי שאני אפילו לא רואה אור בקצה המנהרה. באותם זמנים, תמיד היו אנשים טובים שעזרו לי להתרומם, ובעקבות התהליך שעברתי - התחלתי לראות את החיים כמתנה. הרגע ההוא בו אורון לא נשם קירב אותנו לה', העוקץ הכלכלי שעברנו הוציא אותנו מאזור המרכז הצפוף והיקר ומהצורך לעבוד קשה כדי לגמור את החודש, והוביל אותנו למרחבים של הצפון, למקום שהיה נכון יותר עבורנו מכל הבחינות; ההתחזקות של אלדד הובילה אותנו לבניה מחודשת ועמוקה יותר של הקשר בינינו, וגם עכשיו - הקורונה, עם שלל ההתמודדויות שהיא נושאת בכנפיה, מחייבת אותי להתחזק. זו השלמה שהגעתי אליה אחרי הרבה שנים, והאמונה שה' מוביל את כל זה, ושהוא ימשיך ויוביל אותנו לטוב, היא חלק משמעותי בה. מאז הצלחנו להיעמד על הרגליים מבחינה כלכלית, וכיום אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים באמת ומודים על כך לה' בכל יום. אני למדתי בכל הדרך הזו להעריך את המשפחה, את היותנו עובדים, ואת האנשים הטובים שעמדו ועומדים לצידנו באמת. ובעיקר, אני מסתכלת אחורה ורואה איך כל האתגרים האלה הצמיחו אותי, ומודה על כל אחד מהם לה'".