השחקן המפורסם: "הרגשתי שהקב"ה מתגלה אליי"

היום הראשון בו נכנס מאיר דלנגה לישיבה, לפני למעלה מ-30 שנה, היה היום המפתיע בחייו. לא, הוא לא התכוון להפוך לתלמיד מהמניין, בסך הכל הגיע כדי להתארח שם בשבת, כחלק מתהליך של התקרבות וסקרנות.

"הגעתי עם זר פרחים", הוא משחזר, "פשוט לא הבנתי מהי ישיבה ומה אני אמור לעשות בה... אמנם כבר שמעתי שיעורים בנושאים שונים ביהדות והיה לי מעט רקע, אך מושגים בסיסיים ביותר עדיין לא היו קיימים אצלי. כך למשל, כשהבחורים בישיבה הסבירו לי שאני צריך 'ליטול ידיים' לא הבנתי בכלל מה זה אומר. חשבתי על המילה 'ליטול' והבנתי שהכוונה היא כנראה 'לקחת'. אז שאלתי את אלו שסביבי: 'את הידיים של מי אני צריך לקחת?' ולא הבנתי למה כולם  מתאפקים שלא להתגלגל מצחוק. אחד מהם ניסה להסביר לי: 'ליטול עם הנטלה', ואני הייתי בטוח שהוא מדבר בשפה זרה. מהי נטלה ועל מה הם מדברים?"

כאשר משוחחים עם השחקן מאיר דלנגה, קשה שלא לחייך. הוא מתבל את דבריו בכל כך הרבה הומור ובסיפורים פיקנטיים, כפי שרק שחקן מסוגל לעשות. אבל מסתבר שבמסע הפרטי שהוא עבר בדרכו אל היהדות, היו גם לא מעט רגעים קשים ומהמורות. לא היה לו קל להתמודד, והיו זמנים בהם הוא כמעט נשבר. "עד היום", הוא מגלה, "יש  ימים שאני מרגיש שנדרש ממני ממש להתגבר על היצר ממש בכוח ולשבור את המידות. מי אמר שבגילי קל יותר לשמור מצוות?"

מוות קליני בגיל 8

דלנגה הוא שחקן ופנטומימאי מצליח, אחד השמות המוכרים של בגורי בית הספר לאמנות הבמה 'בן צבי'. גם היום הוא ממשיך להופיע על במות, רק שעושה זאת מן העבר השני של המתרס, כשהוא מספר את סיפור חייו.

"אנשים רואים אותי בהופעות ומתקשים להאמין שבעבר נראיתי לגמרי אחרת", הוא אומר, "אני בא מבית חילוני לגמרי. במשך שנים לא היה לי ולאחיי צל של מושג על היהדות. זה לא שלהורים שלי היה משהו נגד הדת, אלא הם פשוט לא ידעו הרבה. כך גדלנו, דור רביעי לחילוניות".

עם זאת, דלנגה מספר שישנו סיפור שמלווה אותו כבר מילדות ולא עוזב אותו. "אבא שלי הוא ניצול שואה. בתקופת המלחמה הוא התגורר בהולנד, הוריו נרצחו והוא עצמו נותר לבד בעולם כשהוא עובר ממחבוא למחבוא, ובכל פעם ניצל בניסי-ניסים. 

"אחד הסיפורים שאבא נהג לספר הוא על כך שהצליח פעם להימלט עד לכפר מרוחק מאמסטרדם, באזור אליו הוא קיווה שידם הארוכה של הנאצים לא תגיע. בכפר הוא הציג את עצמו כגנן והיה מטפל בגינות של התושבים, הוא לא גילה לאיש שהוא יהודי ואף היה הולך בימי ראשון לכנסיה הקתולית, כדי להוכיח שאין שום קשר בינו לבין היהדות.

"באחד הימים בהם הוא היה בכנסייה, פרצו לשם נאצים כשהם דורשים מכולם להציג תעודות מזהות. לאבא לא היה מה להציג, כי ליהודים היה אסור להחזיק תעודות, והוא הבין שזה עלול להיות סופו. הוא החל לרעוד בכל גופו, ואז, ברגע האחרון הבריק במוחו רעיון – הוא החליט לקחת את הרעד הזה שהגיע מתוך פחד מוות, ולהפוך אותו לרעד של כעס. כך הוא התחיל להתווכח עם האדם שעמד לפניו בתור וצעק: 'למה אתה דוחף אותי?'  הוא עשה זאת כל כך טוב, וכעת אני חושב שייתכן מאוד שכישרון המשחק שלי הגיע ממנו.  המפקד הנאצי שראה את מעשיו של אבא צעק לעברו: בוא הנה פרחח', הוא הרים אותו באוויר ושאג: 'אתה עף כעת החוצה לכל הרוחות', וכך הדף אותו אל דלת היציאה מהכנסייה, אל החופש. לימים שאלתי את אבא איך הוא הצליח לתכנן פתרון כה מבריק בזמן שידע שחייו תלויים מנגד, ואבא ענה לי במשפט אחד: 'זה לא אני, זה בורא עולם'".

דלנגה מדגיש שוב שהמושג 'בורא עולם' נשמע מידי פעם בבית ילדותו, אך אף פעם הוא לא הבין שזה מחייב אותו לנהוג באופן כלשהו. עם זאת, היו מספר מצבים בחייו בהם הוא חש בוודאות קרבת אלוקים. "כשהייתי בן שמונה וחצי עברתי מוות קליני", הוא מספר, "היה זה בסיומו של יום לימודים. חזרתי הביתה, ובדרך ראיתי סולם בגובה שני מטרים, עשוי מברזלים. החלטתי לטפס עליו ולקפוץ, אלא שהקפיצה הייתה גרועה מאוד. נפלתי מעברו השני של הסולם, וקיבלתי מכה חזקה בעורף. באותו רגע איבדתי את ההכרה וחבריי הזעיקו את המורה להתעמלות שביצע בי פעולות החייאה. בינתיים אני זוכר את עצמי מרחף למעלה וכמו רואה את הגוף שלי מבחוץ – איך שאני שוכב עם רגל מקופלת ויד מאחורי הראש. אני זוכר באופן מדויק את צורת הפנים שלי, למרות שחלפו מאז כמעט שישים שנה. המראה הזה נחרט בי עמוק. אחר כך התברר לי שזה היה מוות קליני.

"מקרה נוסף בו הרגשתי את הבורא קרוב אליי היה בשירותי הצבאי. באחד הימים קרא לי המפקד והודיע שהוא מבקש שביום הזיכרון לחללי צה"ל אקריא 'קל מלא רחמים' במהלך טקס בו אמורה היחידה שלנו להשתתף. הוא מסר לי את הדף ואני לקחתי אותו בידי והתארגנתי לצאת אל הטקס. עמדתי עם חיילים נוספים על שפת הכביש והתחלקנו – היו מאתנו שנכנסו אל תוך משאית והיו שנסעו בקומנדקר. אני התכוונתי לעלות לקומנדקר ואף הייתי עם רגל אחת בפנים, אך ברגע האחרון הגיע חברי הטוב ומשך אותי משם כשהוא מתעקש שנעלה למשאית. אני זוכר את עצמי מתווכח אתו, והוא סוחב אותי בכוח. כך יצאנו לדרך, ואחרי קילומטר וחצי של נסיעה נשמע 'בום' חזק מאוד עם הבזק אור. המשאית שלנו נעצרה ואנו קפצנו ממנה עם כלי נשק שלופים וגילינו מחזה בלהות: הקומנדקר עלה על מוקש ובעקבות כך הוא התהפך על גבו והחל לבעור. החיילים שהיו בתוכו, בדיוק היכן שאני הייתי צריך להיות, הפכו להיות חלק מאותה מאכולת אש. רבים מהם, למרבה הצער, לא שרדו את המאורע.

"לטקס בו הייתי אמור להשתתף לא הגעתי באותו יום, אך אחרי שהמשאית הובילה אותי ואת חבריי הנסערים למקום בו היינו אמורים לישון, שמתי לב שידי קמוצה. כשפתחתי אותה גיליתי בתוכה את התפילה: 'קל מלא רחמים', ופרצתי בבכי..."

לא דתי, אבל מאמין

למרות ההבזקים שהיו פה ושם בחייו, מציין דלנגה שהוא המשיך בשגרת החיים החילונית. "לאחר שסיימתי את הצבא החלטתי שאני רוצה להפוך לשחקן. באותן שנים הרגשתי שהמקצוע טבוע בי וכבר היו לי כמה הופעות מוצלחות. כך התחלתי ללמוד משחק בתיאטרון בן צבי שנחשב לאחד המקומות המובילים ללימוד מקצועות הבמה. אחרי סיום הלימודים עסקתי בתחום המשחק במשך שבע שנים, ואני חייב לציין שהייתי מתוסכל מאוד. למרות שהחשבתי את עצמי כשחקן מוכשר קיבלתי תפקידים קטנים ושוליים, לא הצלחתי לחדור אל עולם ההצלחה, הרגשתי שאני מבזבז זמן ולא  ממצה את יכולותיי".

כשהגיע לגיל 30 הוא כבר חש במצוקה גדולה, ואז, מבלי להבין מדוע, החליט לפנות באחד הימים לבורא עולם בתפילה. "דיברתי להקב"ה במילים שלי וביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא דרך להתקדמות, כדי שאצליח לעשות משהו עם עצמי ולהתפתח".

למחרת זה כבר קרה: "קמתי בבוקר עם רעיון מבריק להצגה עצמאית. הסתערתי על המלאכה, כשאני מרגיש שמחה גדולה בלב ומרוצה מאוד מעצמי. בתוך חודש כבר כתבתי תכנית, שיפצתי אותה, בניתי תפאורה והתחלתי לעבור בין מועדונים שונים ולשווק את עצמי.

"יום אחד הופעתי באחד התיאטראות הגדולים, ובסיום ההצגה ניגש אליי כתב של ערוץ מפורסם שביקש לראיין אותי על התכנית שלי. התראיינתי בשמחה, ובסיום הריאיון הוא שאל אותי: 'מהיכן הגיעו הרעיונות המיוחדים האלו?' מצאתי את עצמי בשידור חי, קבל עם ועדה, מרים ידיים לשמיים ואומר לו את האמת: 'זה הגיע מלמעלה'. המראיין הקשה בתימהון: 'אבל אינך דתי'. אמרתי לו: 'נכון, אבל אני מאמין שהבורא שומע תפילות, הנה, עובדה'. זו הייתה הפעם הראשונה בה העליתי על שפתיי את התחושות שהיו עד אז עמוק בלב – אני מאמין בתפילות ובקיומו של בורא עולם".

"משה אמת"

מאותו רגע התחיל תהליך מופלא של חזרה בתשובה, שדלנגה בעצמו אינו מצליח להסבירו. את הצעד הראשון הוא זוקף לזכותו של חבר טוב שבא לבקרו,  לאחר שעשה כברת דרך בחייו ומחילוני גמור חזר בתשובה והפך לאברך.

"ישבנו יחד, הוא שוחח איתי על חייו ואמרתי לו שאני חושב שהוא אומר דברים של טעם ונראה שיש בהם הרבה מן ההיגיון. חברי החליט להתקיל אותי: 'אם אתה באמת רואה טעם בדבריי, אז יש לי רעיון בשבילך. יש בתל אביב מקום שנקרא 'בית נעשה ונשמע', שמוסרים בו הרצאות ושיעורים תורניים. בוא לבקר שם'.

"זה כבר היה נשמע לי יותר מידי", נזכר דלנגה, "הסברתי לחבר שאני עסוק מאוד בקידום המופע הפרטי שלי ושאין לי זמן להרצאות, אבל חברי הגיב במשפט קצר: 'אתה יהודי, נכון?' השבתי לו בעלבון: 'אני יהודי בוודאות, וגם סבא וסבתא שלי נרצחו בשואה רק בגלל היותם יהודים'. 'אם כן', אמר לי החבר, 'אתה לא חושב שהגיע הרגע שתבדוק סוף-סוף את השורשים של היהדות שלך?' זה טלטל אותי. יומיים לאחר מכן כבר מצאתי את עצמי ב'בית נעשה ונשמע' בתל אביב".

מאיר דלנגה עם הנכדים

השיעור הראשון שהוא שמע היה על ספר משלי. "זה היה מרתק", נזכר דלנגה, "נכנסתי לחדר בלי להבין כלום, וראיתי שולחן גדול, סביבו יושבים חבר'ה שכל אחד מהם נראה כלקוח מעולם אחר, חלקם עם כיפות וחלקם גלויי ראש. במרכז ישב מרצה שסיפר בקול נלהב על שלמה המלך ועל דבריו בספר משלי. הוא הסביר פסוק אחר פסוק, ואני הקשבתי והרגשתי שאני ממש נשאב אל תוך הדברים. שמעתי שם הסברים כל כך נכונים ומדויקים על נושאים כמו נפש האדם והשורשים של המידות הרעות - קנאה, תאווה וכבוד, וכל אלו בדיוק הדברים שפגשתי שוב ושוב בעולם הבמה התחרותי. השיעור הזה פשוט ריתק אותי, וכשסיימתי כבר ידעתי שאני נרשם לשיעור הבא. כך המשכתי להגיע גם לשיעורים נוספים".

אל הישיבה, כאמור, הוא הגיע לביקור בהמשך, כשהוא בטוח בליבו שיהיה זה "רק לשבת אחת". אלא שהשבת הזו הובילה אותו ללא מעט תהיות ושאלות, שגררו בעקבותיהן השתתפות בסמינריון של חמישה ימים. בסיומו של הסמינריון הוא קנה לראשונה בחייו כיפה וציצית, עלה על הבמה והודיע לפני מאות המשתתפים: "משה אמת ותורתו אמת".

כשמאיר דלנגה מספר על כך הוא דומע מהתרגשות. "עברו מאז יותר מ-30 שנה", הוא אומר, "והכיפה והציצית לא עוזבות אותי. המשכתי ואני ממשיך עד היום להופיע על במות, רק שהפעם אני נמצא מן העבר השני, במטרה לחזק ולקדש שם שמיים. אני מתפלל בכל יום שהקב"ה ימשיך ויזכה אותי לראות אותו מקרוב, ולהמשיך לחוש את מתיקות התורה והמצוות".