חידות בענייני בעלי חיים בהלכה

1) א) איזה דבר מותר בכל מיני בעלי החיים, ואילו בחַמוֹר הוא אסור?

ב) איזה דבר אסור בכל מיני בעלי החיים, ואילו בחמור הוא מותר?

2) היכן מצינו תוכי שעל פיו אנו מכריעים את הדין?

3) היאך מצינו שתרנגולת פרחה על אילן והפילה ממנו תפוח - והדין הוא שהתפוח אסור; אולם אם אחר כך הטילה ביצה - התפוח מותר?

4) היכן מצינו חתול שנחשב ל'רודף'?

5) א) מתי אין להכות את הכלב כלל? ב) מתי ניתן להכות כלב, אך רק במקל קטן?

6) מי הוא זה: א) שאסור לו לגדל כלב? ב) חבירו של הכלב? ג) ראוי להשליך אותו לכלבים?

7) היאך מצינו מקום טהור שאסור לאדם לעבור בו, אך אם רוכב על גבי בהמה - מותר?

8) היכן מצינו שימוש ב"זנב שועל" כשמירה מעין הרע?

9) היכן מצינו שיש לדון לכף זכות גם בעלי חיים?

10) היכן מצינו חַמוֹר שפוסע ג' פסיעות ב'עושה שלום'?

תשובות

1) א) לשיטת חלק מן הפוסקים, מי רגליים של בהמה וחיה, מותרים בשתייה, אפילו אם הם של מינים טמאים, שאף על פי שהדין הוא שהיוצא מן הטמא טמא, מכל מקום כיון שמי רגליים אינם באים מגופה של הבהמה, אלא ממה שהכניסה לגופה (וכלשון הגמרא בבכורות ז'. 'מיא עול מיא נפוק'), הם מותרים בשתייה. לעומת זאת, מי הרגליים של החמור אסורים, כיון שהם עכורים ודומים לחלב המתמצה מגוף הבהמה. ולפיכך, לשיטת פוסקים אלו, חולה שאין בו סכנה יוכל להתרפאות באמצעות שתיית מי רגליים של שאר בעלי החיים (ואף על פי שלכתחילה אין לשתותם משום 'בל תשקצו', מכל מקום כששותה אותם לרפואה מותר הדבר), אך ייאסר לו לשתות את מי הרגליים של החמור (יעויין בשו"ע יור"ד סי' פ"א ס"א, בש"ך בסק"ב ובשפתי דעת סק"ג).

ב) נאמר בשו"ע בהלכות שבת (סי' ש"ה ס"ז[1]): "חמור יוצא במרדעת (כמין אוכף קטן שמניחים על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם), ושאר כל הבהמות אסורות". וביאר המשנ"ב (ס"ק כ"ה), שאת החמור מותר להוציא במרדעת משום שמצטער בצינה, וכדברי הגמרא: 'חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה', וממילא המרדעת נחשבת לגביו כמלבוש ואינה משוי.

2) שנינו במשנה במסכת סוטה (בריש פרק ו'): "מי שקינא לאשתו (שלא תיסתר עם איש פלוני), ונסתרה, אפילו שמע מעוף הפורח (שאכן היא נסתרה) - יוציא ויתן כתובה, דברי ר' אליעזר". ופירש התפארת ישראל: ששמע הבעל מעוף הנקרא "פאפאגייא" שאומר שנסתרה. והיינו תוכי, השומע את דיבורי האנשים וחוזר עליהם, ואנו משערים כי את המשפטים הנאמרים על ידו, שמע מאדם שעמד בסמוך לו, ועל כן חייב הבעל להוציא את אשתו...

3) חידה נפלאה זו נשאלה ע"י רבי ישראל איסרליין בעל ה'תרומת הדשן', והובאה בספר 'לקט יושר' (עמוד 103). והשיב על פי המבואר במסכת ביצה (ז'.), כי תרנגולת מטילה ביצים רק ביום ולא בלילה. וכידוע, פרי שנשר מן העץ בשבת או ביום טוב, אסור באכילה. מעתה התשובה לחידה פשוטה ביותר: התרנגולת הילכה על גבי האילן בערב שבת (או יו"ט), והשירה ממנו תפוח בזמן שלא היתה אפשרות לדעת אם הוא יום או לילה (כגון  ביום המעונן שיש קושי להבחין בשעת שקיעת החמה), במקרה זה ניתן להכריע את חוסר הידיעה על פי הטלת הביצה ולקבוע, כי מאחר והתרנגולת מטילה דוקא ביום, הרי לנו כי עדיין לא שקעה החמה, ולכן הפרי שנשר מהאילן מותר (יעויין ב'פרי יצחק' ח"ב סי' י"ח).

4) כתב בעל ה'התעוררות תשובה' (ח"ב סי' קנ"ז): נראה לעניות דעתי, שאם רואה אדם חתול רודף אחר תרנגולים להכותן (להורגן) - מותר ומצוה להרוג החתול, כדי שלא יוכל לרדוף עוד אחריהן, אם אי אפשר להציל הנרדפין בלא הריגת החתול, שלא יהיה עדיף מאדם הרודף אחר חבירו, שמצוה על כל אחד להרוג הרודף, אם אי אפשר להציל באחד מאבריו. והגם שבטבעו עושה כן החתול, מכל מקום מה לנו לחוס על טבעו, יציל התרנגולים ויחוס עליהם. ואפילו התרנגולים אינם שלו, רק של חבירו - מחוייב להצילם, משום 'השבת אבידה'. ואפילו הם של גוי, מכל מקום משום 'צער בעלי חיים' מצוה להצילם.

5) א) כתב רבינו ה'בן איש חי' (שנה א' פר' צו אות ט"ל): מצאתי כתוב, דאין מכין את הכלבים בחג הפסח, ובפרט ביום ראשון (וביום שני בחו"ל), שבו מספרים ביציאת מצרים. ואף על פי שאמרו רבותינו ז"ל על הכלב (שבת קנ"ה:): "משח אודניה וחוטרא אבתריה"[2] - מסירין החוטרא מעליהם בפסח, כי בליל פסח ביציאת מצרים כתיב (שמות י"א, ב'): "לא יחרץ כלב לשונו" - ששמרו גזרתו יתברך באותו הלילה, ומשום כך אמרה תורה על נבילה (שם כ"ב, ל'): "לכלב תשליכון אותו".

ב)  נאמר בספר חסידים (סי' תר"ע): "כלב שאינו נושך, אם יכנס בבית, אם חפץ יהודי לגרשו, יגרשהו בשבט (-מקל) קטן, אבל לא יזרוק עליו מים רותחים או להכותו במקל גדול או לדחות אותו בדלת או לעוורו, לא יתכן".

6) א) נאמר בשולחן ערוך (אה"ע סי' כ"ב סעיף י"ח): אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד.

ב) נאמר במסכת דרך ארץ (פרק י'): רבן שמעון בן גמליאל אומר: האוכל בשוק חבירו של כלב.

ג) נאמר במסכת פסחים (קי"ח.): כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו - ראוי להשליכו לכלבים.

7) נאמר בשולחן ערוך (או"ח סי' צ' ס"ח): אסור לעבור חוץ לבית הכנסת בצד שהפתח פתוח בו, בשעה שהציבור מתפללים, מפני שנראה ככופר, כיון שאינו נכנס להתפלל. ואם נושא משאוי, או שלבוש תפילין, או שיש בית כנסת אחר בעיר, או שיש לבית כנסת זה פתח אחר, או שרוכב על הבהמה[3] - מותר.

8) נאמר בשולחן ערוך (או"ח סי' ש"ה סעיף י"א): "לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע"[4].

9) נאמר בספר חסידים (סי' תרס"ח): "ויאמר אליו (אל בלעם) מלאך ה' על מה הכית את אתונך" (במדבר כ"ב, ל"ב), יכול לא יכה כשאין המשא עליה כבד, ואינה רוצה ללכת? לכך נאמר (שם) "זה שלש רגלים"[5], על זה אתה נענש, כיון שמלומדת ללכת, היה לך לחשוב שמא חולה היא, והוא עוון שהטריחה".

ומוסיף הספר חסידים: "וכן בלילה כשהבהמה נושמת בנחיריה בחוזק (כמו שקוראים בלשון אשכנז 'שנארכן', כן עושה בנחירה), בידוע שרואה רוח רעה או מזיק, ואינה רוצה ללכת, ואין להכות אותה, שהיא יֵרֵאה ממנה וגם מאשר רוכב עליה. ולא יהא כפוי טובה כנגדה ולא יכנה".

10) מבואר ברמ"א (באו"ח סי' צ"ד ס"ה), שאם היה מתפלל בעודו רוכב על חמורו, בסוף התפילה (בעושה שלום), יחזיר את החמור שלושה פסיעות לאחור, ועולה לו כאילו פוסע בעצמו.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.