תחרות הסיפור הקצר: פתאום באמצע החיים

כבר חמש שנים שהיא מסתובבת במחלקה האונקולוגית בבית החולים הכי גדול בארץ.

המחלקה עם השם שקשה להגות, הן בשל סיבוכי הלשון והן בשל הפחד להוציא את השם הנורא מכל.

זה התחיל פתאום באמצע החיים, ככה סתם ירד כעננה בלי התרעה מוקדמת. אף אחד לא העלה בדעתו מה הולך לקרות מאותו יום והלאה...

אורטל לא חשה בטוב, כאב ראש רגיל, סתמי באמצע יום של שגרה ברוכה. אולי זה בא מהתאמצות יתר מכל היום העמוס שעבר עליה. היא הלכה לנוח קמעא, מאמינה שהכאב יחלוף עוד מעט, ממעטת לקחת כדורים. היא וכדורים - לא חברים.

הכאב לא עזב, היא לא הצליחה למצוא תנוחה מתאימה להירגע. כבר רצתה לקום לקחת כדור נגד כאבים, אך לפתע שמה לב כי איננה יכולה להזיז את ידה הימנית. בקושי קמה, הלכה בכבדות לכיוון הארון במטבח, שם שומרת במדף הגבוה את בקבוק הכדורים שהילדים חס ושלום לא יגיעו אליהם. שלחה את ידה - אך זו ממאנת להתרומם... דבר שכזה אף פעם לא קרה לה. אורטל קראה לעמיחי, שהיה באותו הזמן בחצר, מנכש את העשבים מהגינה.

עמיחי נכנס במרוצה הביתה לקול קריאתה. משהו לא מבשר טוב היה נשמע בקולה.

הם נכנסו לרכבם, ונסעו ישר לטרם לברר את פשר העניין.

שם נערכו בדיקות. הכל התנהל בעצלתיים, עד ששבו הביתה בתקוה שהמצב ישתפר והכל יחזור למקומו בשלום.

אורטל קמה ליום חדש, השיתוק המוזר ממאן לעזוב. כאשר קמה ממיטתה לנטול את ידיה ולשטוף פנים, נפלה על צידה.

עמיחי שב מהתפילה, ראה אותה שכובה על הרצפה, עזר לה לקום וקבע: "נוסעים".

היא הבינה מיד את כוונתו, לא ניסתה להתנגד. בעודה חושבת מה קורה איתה, מצאה את עצמה יחד עם עמיחי במיון.

אחרי מילוי טפסים והמתנה לא קטנה, הובילו אותה לחדרון בו החלו לבצע בה כל מיני בדיקות מכף רגל ועד ראש שחדל זה מכבר מלכאוב.

בזמן שאורטל בבדיקות, עמיחי ישב בחדר ההמתנה עם עוד כמה אנשים שנכחו במקום, חושב על אשתו האהובה, אשת נעוריו, מה קורה לה...

הזמן עבר. רופא במדים צחורים נכנס וקרא בשמו. עמיחי קם ממקומו והלך בהיסוס אחריו. הם ניגשו לחדר בו שכבה אורטל. הרופא הביט בשניהם בעין בוחנת, והתחיל להוציא מילים מפיו, מילים שלא ישכחו עד היום....

"ערכנו מספר בדיקות... הבדיקות מראות על גוש באזור האונה השמאלית של המוח. צריך להיות במעקב ולערוך עוד בדיקות לבירורו של הגוש, האם יש צורך בניתוח מידי וכו'".

(צילום: shutterstock)

המחשבות בראשם של עמיחי ואורטל החלו להתרוצץ מאליהן. שניהם מסתכלים אחד על השני, ספק מבינים מה נאמר להם כרגע וכיצד הם הולכים לנהל את המציאות החדשה, שנכפתה עליהם מבלי שישאלו לרצונם.

אחרי נשימות כבדות, שאלו: מה עושים עכשיו? הם החליטו שבשלב זה לא יספרו לאיש על הקורה אותם, עד שלא יתבהרו הדברים ויתבררו לחלוטין. חבל סתם להדאיג ולגרום לחששות מיותרים, ביחוד בקרב ההורים.

לילדים אמרו שאמא לא חשה בטוב, ונמצאת במעקב רפואי לברר מה מצבה, לכן היא צריכה לשהות מספר ימים בבית החולים עד שכל הבדיקות יצאו תקינות. בע"ה הכל יהיה בסדר, ואין מה לדאוג.

וכמובן, לא לספר לסבא וסבתא שום דבר. לשמור על סוד, שלא להדאיג.

הילדים בכלל לא חשבו שזה רציני, ביצעו את דברי ההורים והמשיכו להתנהל בחייהם כרגיל, כאילו שום דבר לא קרה.

כשסבתא לאה היתה מתקשרת ודורשת בשלומם ובשלום אמא, ענו תמיד "הכל בסדר".

סבתא לאה אישה תמימה ומאמינה, אשר לקחה את דברי הילדים כמובנים מאליהם. לא עלה במחשבתה הרעיון שמישהו מסתיר ממנה משהו.

אחרי מספר שיחות, עמיחי ואורטל החליטו להסיר את מחסום הפרסום, וסיפרו לשני זוגות ההורים בעדינות ובזהירות את המצב העומד לפניהם. ההורים נרתמו מיד למלאכה, וניסו לעזור עד כמה שאפשר. הדרך ארוכה והמלאכה מרובה.

אורטל נשארה בבית החולים על מנת לעבור עוד מספר בדיקות, כדי להגיע לבירור הממצאים. אין סוף חוות דעת, אורטל היתה מותשת.

הילדים ועמיחי באו לבקרה מדי יום, מנסים להעלות את המורל ומצב הרוח.

אם לא את שלה, אז את שלהם.

אורטל היא פייטרית בטבעה, לא נופלת ברוחה מהר כל כך. אישה מאמינה בבורא עולם, אופטימית בחיים. חיוך גדול היה נסוך על פניה, גם בשעות קשות כמו זו, כשהבשורה הנוראה נשמעה בחלל החדר. היא ניסתה להישאר רגועה ולהשלים עם מצבה החדש בצניעות ובענווה שמאפיינים אותה כל כך.

יש לה עמיחי, ושבעה ילדים מקסימים, זוג הורים, זוג מחותנים, אחים ואחיות שצריך להרגיע ולחזק ולא לתת להם ליפול ברוחם. תמיד הקדימה וחשבה על אחרים במקום לחשוב על עצמה ועל מצבה החדש, נמנעת מלשקוע ברחמים עצמיים.

אחרי שבועיים של סדרת בדיקות קפדנית, ממצאי הבדיקות הגיעו והידיעה המרה התאמתה – יש לה סרטן אלים בראש, ועליהם להסירו מידית לפני שיתחיל לשלוח גרורות לחלקים אחרים בגוף.

(צילום: shutterstock)

אורטל הובלה בבהילות לחדר הניתוח, מבלי שתינתן לה אפשרות להתנגד. גם אם רצתה לעצור את המתרחש, לא יכלה. הדברים עברו מהר כל כך.

עמיחי כבר קיבל את ההודעה, וחיש נסע לכיוון בית החולים, חרש נושא תפילה לבורא עולמים שירפא את אשתו האהובה, אשת נעוריו.

הניתוח צלח. אורטל נכנסה להשגחה קפדנית ושוחררה מבית החולים רק כעבור חודשיים.

בו בזמן עברה טיפולים כימותרפיים קשים והקרנות, על מנת לשמור על המצב הקיים ולא לתת, חלילה, לתאים הסרטניים להתפשט בגופה.

כמו כל חולה סרטן, גם בה אותתו סימני הטיפולים: בחילות, דלדול של השיער, כאבים ורזון.

אורטל נלחמה ונאבקה באותו גידול סורר שהשתלט על גופה. באמונה ובאהבה תנצח אותו. היא החלה בדיאטה בריאותית ובפעילות גופנית ע"מ לחזק את גופה. ראתה בכל טיפול את היופי שבו, ושמחה עם כל מי שבא והיה בחברתה. רצתה לקחת את הגידול למקום חיובי וטוב, וכמובן התפללה ליוצרה, קראה תהילים וביקשה את רפואתה.

ואכן, שנתיים לאחר האבחון, כשהמחלה נעלמה, אורטל ועמיחי ערכו מסיבת הודיה בביתם, באמירת נשמת כל חי וברכת הגומל. הסערה שככה והיתה מאחוריהם. השמחה היתה רבה, ואולי מהירה מדי?

אורטל המשיכה בעבודתה כמרפאה בעיסוק, מוערצת ומוערכת על כל הצוות, מההנהלה ועד לאחרון הילדים. היא סיימה את התואר השני שלה בהצטיינות יתרה, עם מחשבה ללמוד גם לתואר שלישי. אף הוצע לה לטוס לאיטליה למשך חודשיים, וללמד באחת המכללות היוקרתיות שם את כל מה שלמדה, ידעה והתמקצעה. היה עליה לסיים את התוכנית לבר המצווה של בנה, איתמר נ"י: שיר, חידות וברכה, כמו שעשתה עד כה לכל ילדיה שהגיעו לגיל מצוות. את הכל עשתה במיומנות שרק היא ידעה לעשות, עד שביום אחד מן הימים, כאב חד ופתאומי בבטן החל להדאיג. הכל נעצר.

רופא המשפחה פטר אותה בלא כלום, אך מאחר שהכאב לא עזב מזה שבוע, דרשה ממנו שישלח אותה ישר למיון. ללא אומר ודברים, כך עשה.

הפעם הגידול חזר באופן אגרסיבי, עם נקודות פזורות בשלושה איברים נוספים. שוב עברה מספר ניתוחים וסדרת טיפולים קשה, שהתישה את גופה שכחש לבלתי היכר. המשפחה כולה כבר נערכה למאבק מחודש ביתר שאת וביתר עוז. הגוף נחלש, אך את רוחה לא היה ניתן לשבור.

הרופאים ניסו בכל כוחם לעזור במלחמה נגד הפולש האכזר ללא רחם, אך הניסיונות של הרפואה הקונבנציונלית כשלו. לא נותר אלא לשלוח את אורטל הביתה, להוספיס בית. וזה מה שרצתה, להיות עם בני ביתה, אהוביה, כמה שהזמן יאפשר. עד הזמן שבורא עולם יקצוב את חייה - בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות.

כל אותו הזמן שאורטל היתה בבית, היא השקיעה המון ביצירה, בכתיבה, ברוחניות ובחיזוק קשרים עם המשפחה. היא ועמיחי סיימו יחד לימוד משותף רב שנים. היא בילתה זמן איכותי עם הילדים ועם בעלה האהובים, הפיצה אור וחיוכים לכל הסובבים.

תאריך בר המצווה של איתמר החל להתקרב, ועל אף ניסיונות השכנוע מהסביבה שיערכו משהו פשוט כי מצבה הרפואי לא מאפשר, היה חשוב לה שתזכה לראות את איתמר עולה לתורה ויהי מה, ולכן לא ויתרה וחתרה נגד כל הסיכויים שתיערך שבת בר מצווה רגילה, שכל המשפחה המורחבת תהיה נוכחת בה, כמו כל שבתות בר המצווה שהיו לכל אחיו הגדולים.

מאותו היום שנתבשרה כי מוקצבות לה, לפי דעת הרופאים, שלוש שנים לחיות, וכי מצבה הרפואי לא עומד להשתנות ואין תרופה ומזור למחלתה, כל דבר שנעשה היה משמעותי עבורה. היתה מדברת על החיים בכל מיני היבטים: ילדות, עבודה, מחלה ואמונה. היתה משוחחת עם אחיה על המוות והאמונה, על קבלת הדין באהבה, על הדרך אליה הגיעה להשלמה וכיצד ברור לה שהדברים שקרו וקורים לה הם הכי נכונים והכי טובים בשבילה!

היא חיברה שיר שכולו אמונה, "ברא לי ים של אהבה". היא ידעה בוודאות שה' יתברך אוהב אותה!

כתבה לילדיה ולבעלה את צוואת החיים שלה.

וכיוון שייחלה לצאת מזה העולם הכי נקיה וטהורה, השתדלה לבקש סליחה מכל מי שנדמה לה שפגעה בו ועליה לקבל מחילה לפני יום המיתה העומד לבוא בכל רגע.

את הכאבים והייסורים קיבלה באהבה. כמו כן הכינה את עצמה בהשלמה מוחלטת לחיי העולם הבא. ראתה את הטוב והשפע שבורא עולם עוטף אותה בהם.

שבת בר המצווה של איתמר נערכה בתאריך היעד, ועברה בשלום. בר מצווה מרגשת עד דמעות, שלא תישכח שנים רבות.

אומנם בערב שבת נראתה כאילו מלאך המוות משתרך מאחוריה ומחכה לעיתוי הנכון לקחת את נשמתה, אבל אורטל נלחמה בו כל אותה שבת ולא ויתרה לו. בבוקר השבת נראתה שונה, נשמתה זהרה באור יקרות, כשמה. היא זכתה להיות נוכחת בקריאת התורה של בנה מחמדה, השתתפה בפעילויות בהם קראו את החידונים שכתבה ואת הברכה שחיברה לו בהערצה.

במוצאי השבת, נאספו כל בני המשפחה המורחבת לתמונה משפחתית.

אף אחד לא שיער שזו תהיה התמונה האחרונה שלהם איתה.

לאחר מאבק ארוך ומתמשך של חמש שנים, השיבה אורטל את נשמתה הזכה ליוצרה, והשאירה את משפחתה ואת כל סובביה חסרים, המומים וכואבים את עזיבתה, כשבידיהם צוואה משמעותית ונשגבה להמשך החיים.

וכך, פתאום, באמצע החיים...

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".