תחרות הסיפור הקצר: הסתרה שבהסתרה

סיגלית הייתה המומה. היא התכוננה לתרחישים רבים, שונים ומשונים. רק לא לכזה.

ארבע שנים של בדידות עשו את שלהן. פורים הקרב ובא רק הגביר בה את העצבות, ועד כמה שניסתה לדלות את השמחה ממעמקי לבה השבור, היא הצליחה לאסוף רק רסיסים.

בערב, כשחזר יחיעם מלימוד הדף היומי שלו, אחרי סדר יום עמוס להתפקע, אמרה לו שעד כאן.

זהו, היא נשברה. כבר לא יכולה להשקות ולטפל בעציצים הרבים במרפסת האחורית, גם לא באמנון ותמר אותם טיפחה באופן מיוחד. היא רוצה לגדל באמת.

"אני אתקשר מחר לרבקה מבוני עולם", אמרה לו בקול חרישי. "אני אגיד לה שאנחנו מוכנים".

מבטו המושפל שתק. היה נדמה לה שהיא רואה רק את ראשו מתנדנד טיפה לאות הן. זה הספיק לה.

את שיחת הטלפון עשתה ברטט וביראה, שוברת שנים של עיקשות ותקווה.

רבקה הייתה חמה ולבבית כרגיל. שמחה לשמוע, וסידרה להם תור VIP כבר לשבוע הבא. כנראה פחדה שיתחרטו.

זה באמת כמעט קרה. באותו יום צצה לה שוב תחושת העקשנות. "ה' מסוגל להכל. הוא גם מסוגל לעשות שיבוא לך ילד באופן טבעי. את לא צריכה את זה".

מבט חטוף במרפסת היפהפייה, עטוית הפרחים - והכמיהה הציפה אותה שוב. "ה' מסוגל להכל. אבל הוא רוצה שנעשה השתדלות", ענתה לעצמה.

את הדרך לפרופסור דולב עשו בשתיקה, ורק מול דלת חדרו נפגשו מבטיהם שוב. חסרי מילים.

נכנסו. הפרופסור דיבר, והם הקשיבו. שאל, והם ענו. הדפיס, והם לקחו.

הטיפול הראשון נקבע לשבוע אחרי פורים.

פורים, זמן של היפוך יוצרות. של התפכחות גזר הדין. גם אני יכולה.

את תפילתה זעקה מעומק הלב. "אני רוצה כל כך לזכות לילד משלי. קיוויתי כל כך שיבוא באופן טבעי, בדרך העולם שאתה בראת. אך אם החלטת אחרת, אני מקבלת זאת עלי ומכניעה ראש. רק שיבוא כבר במהרה".

חלף פורים, והגיעה הקורונה.

בהתחלה לא התייחסו, עוד שפעת שהגיעה מסין הרחוקה.

(צילום: shutterstock)

אך אט אט החלו הדיווחים המדאיגים להגיע, ומספרי החולים החלו לעלות. מתברר שפורים היה מקור הדבקה גדול. מסיבות המוניות הפכו למוקדי התפרצות, וכל יום טיפס ועלה מספר הנדבקים.

זה כבר לא היה צחוק, אך עדיין לא הבינו כמה השלכות יהיו לכך על החיים.

בינתיים מגבילים את ההתקהלויות ל-5000, אופס, ל-2000, ומה, רק 100? כמה ימים אחרי זה כבר מתגעגעים לתלת מספרים. אסור יותר מ-10. שכנה שמחתנת את הבת נכנסת ובוכה לה. היא כל כך משתתפת.

יחיעם עובר ללמוד מהבית, ומתחיל גם להשתתף בתפילה במניין דרך המרפסת האחורית המטופחת והיפה שלה.

היא עדיין הולכת לעבודה, אך כבר מתחילים לדבר על חל"ת...

ולתוך כל זה מתקשרת אליה רבקה. כל הכבוד לה שעדיין עובדת בזמנים טרופים אלו.

"סיגלית", כבר על הקול שלה היא שומעת את מה שהיא הולכת להגיד לה, והיא לא טועה "כל הבדיקות והטיפולים הרפואיים שאינם דחופים הוקפאו לעת עתה, בהנחיית משרד הבריאות. יש עומס לא רגיל על בתי החולים, וגם לא רוצים לקחת סיכון".

סיגלית לא עונה. אבן גדולה מתגלגלת אל לבה, וסותמת גולל על חריץ דק של תקווה.

בקול רפוי היא מסיימת את השיחה. מתיישבת על הכיסא הגבוה במרפסת ובוהה נכחה.

המצב אף פעם לא נראה לה שחור כל כך. גם לא בזמנו שהבינה שאין לה הרבה סיכוי לזכות בדרך טבעית לילד.

היא מחכה לדמעות, אך משום מה, הם לא מגיעות. היא מנסה בכוח לשפשף את עיניה, וזה רק מכאיב לה.

בכוחות על טבעיים היא מרימה את עצמה וצועדת למטבח. מכינה לעצמה תה בטעם ג'ינג'ר. מנסה קצת לחמם את לבה הקפוא והמכווץ.

(צילום: shutterstock)

וזהו, גם כוחות העל תמו. היא קורסת למיטה, והפעם הדמעות כן מגיעות. לא באמת דמעות. שיטפון אחד גדול.

לילה שלם היא מתהפכת כך, עד שלפנות בוקר מצליחה קצת להשכיח את יגונה בשינה חטופה. לא לאורך זמן.

בינתיים הולכת ומתהדקת טבעת הסגר בעקבות הקורונה. החנויות נסגרות. התחבורה מושבתת. בסוף גם היא יוצאת לחל"ת.

"לפחות ערב פסח", היא אומרת לעצמה. "יש לי משהו שיעסיק אותי, והשנה ככל הנראה אנחנו הולכים להיות בליל הסדר לבד". לבד, ולא רק בגלל הקורונה. לא בבידוד, אלא בודדים.

יום רודף יום, והיא משקיעה עצמה בניקיונות. לא נותנת למחשבות לצוף ולעלות.

שבוע לפני פסח, היא חשה תחושה מוזרה. "אולי עבדתי קשה מדי", היא אומרת לעצמה. "אני אמנם מנסה להדחיק ולשכוח, אבל אני צריכה להתחשב בכוחות שלי".

יום למחרת, כשבאה לשתות את תה הג'ינג'ר היומי שלה, שמה לב שטעמו מוזר. ודחתה אותו מעליה. "מה קורה לי?", שאלה את עצמה. "אולי זה קשור לקורונה".

כמה טלפונים בהולים לקרובי משפחה מביני עניין מגלים שכנראה אין קשר. בינתיים היא מתחילה לערוך רשימת קניות. אם היא לא מרגישה טוב, כדאי לסיים כמה שיותר מהר את ההכנות.

עוד יומיים עוברים, ומשהו מפריע לה. ריח האקונומיקה ממש גורם לה לרוץ לשירותים ולהקיא לתוכו את קרביה.

היא כבר ממש מתחילה להילחץ. התחושה הלא מוכרת לא חולפת. יחיעם חושב שכדאי ללכת לרופא.

"עניין של מנוחה", היא אומרת לו ולה. אך גם במיטה, הסחרחורת לא עוזבת.

יחיעם מתקשר לאמה ומעדכן אותה. בהתחלה היא נלחצת, אבל אחר כך מתחילה להסיק מסקנות.

היא דוחה אותן במרץ. אכולת אכזבות שכמותה. לא יקום ולא יהיה.

אך כשליל הסדר מתקרב במהירות מדאיגה, ועדיין קשה לה לקום מהמיטה, היא מחליטה לבדוק. "אין שמחה כהתרת הספקות", אומרת לעצמה. "לפחות אסיר את הספק הקטנטן שעדיין קיים".

התוצאה מהממת אותה. שונה לחלוטין מכל תרחיש אפשרי שציירה לעצמה.

היא משפשפת עיניים, והפעם שלא על מנת לבכות. אך דווקא עכשיו הן פורצות, הדמעות, במרץ ובשמחה, שוטפות ומנקות שנים של כאב, ייאוש ומועקה.

יחיעם לא מאמין גם הוא. עיניו המושפלות מזדקפות קמעה, מנצנצות באופן חשוד.

ואפילו בהסתרה שבהסתרה - גם בתוך הקורונה - בוודאי גם שם נמצא ד' יתברך.

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".