מהו הגן היהודי העוצמתי ביותר, שירשנו מאברהם אבינו?

בפרשת השבוע הנוכחית אנו נחשפים להתהוותו ולפעילותו של הגן היהודי העוצמתי ביותר – מידת גמילות חסדים. אברהם אבינו, אבי האומה, הוריש לנו את המידה הזו ומגלה את עוצמתה. איש חסד אינו רק מי שמגיב בהטבה כאשר הוא נחשף למחסור של הזולת, אלא איש חסד הוא אדם שאוהב להיטיב, ההטבה מוטבעת באישיותו והוא מחפש הזדמנות להיטיב. לכן כפי דברי חז"ל – כאשר חום היום מונע מאברהם אבינו אפשרות לקבל אורחים – כי הם פשוט אינם – הקדוש ברוך הוא 'מייצר' לו אורחים, והוא רץ לקראתם בשמחה, על אף שהינו ביום השלישי למילתו.

זה נראה קצת מוזר. אם לאף אחד לא חסר – מה הבעיה?! אבל האמת היא שהקדוש ברוך הוא יצר את בני האדם כדי להיטיב להם – ואיש החסד 'מחקה' את מידתו של הקב"ה. החסד אינו תגובה על מחסור של מישהו, מידת הרחמים היא זו המתעוררת לנוכח מצוקה או מחסור דווקא, לעומת זאת החסד הוא 'טבעו של הטוב להיטיב'. רק על חסד אנו מוצאים את הביטוי 'אהבת חסד' ואת הניסוח 'רודף צדקה וחסד'. ויש להדגיש, הטוב רוצה להיטיב לא כדי 'להרוויח מצוות' אלא כדי להיטיב, לממש את כח הנתינה שלו. נוכל להבין זאת בדוגמה הבאה:

ההורות היא ביטוי של הכח הזה – הכמיהה ללדת ילדים כדי לאהוב אותם ולהעניק להם, מובנית בנפש האדם והיא צורך בסיסי. זהו באמת אחד הביטויים לאלוקות שבאדם – אדם נברא ב'צלם אלקים' ומוטבעת בו המידה הזו של הרצון להיטיב. האדם הנעלה יותר חפץ בהטבה לא רק לילדיו, והוא יבקש וימציא אפשרויות הטבה לכל נברא.

כך כותב רבי יצחק מוואלזי'ן בנו של רבי החיים הגדול תלמיד הגר"א, מייסדה וראשה של ישיבת וואלזי'ן: "כי תמיד הוכיח אותי אבא ואמר לי כי 'האדם לא נברא אלא להועיל לזולתו'"! (הקדמת ספר 'נפש החיים') מפליא ומפעים...! זהו? לשם כך הוא נברא? הכוונה היא שהוא נברא לממש את צלם אלקים שבו – ואת זה הוא עושה בעיקר כאשר הוא דבק במידת החסד שהיא שורש ועיקר הבריאה. ככל שאדם יותר מיטיב הוא מפתח את התכונה הזו והוא יותר דבק בבוראו ומתדמה לבוראו.

בדרך כלל היהודי אינו צריך להילחם עם אופיו כדי להיטיב לזולת, זה מוטבע בו במידה כזו שנאמר בתלמוד על מי שאין בו מידת גמילות חסדים שיש חשש לייחוסו (ביצה דף ל"ב). את המתנה הזו קיבלנו, כאמור, מאברהם אבינו וכפי שכתב גם הרמב"ם 'שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו' (מתנו"ע י' א') אם אדם מזהה בעצמו נטיות אגואיסטיות מובהקות - עליו לנער את עצמו ולחזור אל הטבע היהודי הבסיסי, יכול להיות שהוא הושפע מסביבה לא טובה (והיום כשהעולם כפר גלובאלי לפחות במובן התקשורתי – כל העולם הוא סביבה משפיעה) יתכן שהוא שקע בחומרניות ומטריאליזם כה עמוק שהוא נהיה קצת 'סדומניק' - אבל יהודי תמיד יכול לעורר את הצד הטוב והמיטיב שלו.

אכזריות מחוץ לתחום

יהודי גם אף פעם לא נוטה לאכזריות, ואם כן, גם זו מידה המעוררת שאלות על מידת הייחוס כדברי התלמוד וכלשון הרמב"ם שם: 'וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש לייחוסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם'. (או שיש כאן איזו בעיה נפשית). זה נראה לנו כל כך רחוק להתאכזר – שמיותר לשלול זאת, אבל הגויים מכל העמים, גרמנים, פולנים, רוסים אוקראינים וליטאים, גילו לנו את היכולות האלו בשנות השואה במידה בלתי נתפסת, וכך גם המוסלמים, לאורך ההיסטוריה ועד ימינו, גילו שוב ושוב עוצמות אדירות של אכזריות לשמה. לעומת זאת, היהודי לפעמים לא היה מסוגל להתאכזר גם לנאצי אותו זיהה כרוצח הוריו וילדיו... וכמו שאברהם אבינו מרחם, אפילו על אנשי סדום האכזריים, והוא מבקש עליהם רחמים...

השבוע עוררו דבריו של האדמו"ר מויז'ניץ סערה רבתי כאשר דיבר על אכזריותם של אנשים ה'מלשינים' על בתי כנסת ותלמודי תורה או על חבריהם העורכים שמחה. הסיבה שדבריו עוררו התנגדות רחבה מפני שהם התפרשו כקריאת תגר וביטול הסמכות של רשויות החוק... בלי להיכנס לכל הפולמוס סביב פתיחת תלמודי התורה שגם היא התפרשה בצורה כזאת עד שהתעשתו גם עיתונאים בכירים ואנשי ציבור חילוניים והבינו שבעצם מי שצריך לתת הסבר הוא זה שאחראי על העמדת החינוך בסוף רשימת סדרי העדיפויות, וכי הלימוד והחינוך בתפיסה החרדית הם שאלה של חיים, הבה נתמקד בנקודה עצמה, במבט של אדם שומר חוק, המכיר בסמכות המדינה ורשויות האכיפה.

דברי האדמו"ר צריכים להתפרש כך: האם היית מלשין על אחיך העורך חתונה? בדרך כלל תהיה התשובה שלילית גם מפיהם של אנשים שומרי חוק (אולי פרט למקרים בהם באמת יש סכנה ממשית). האם בן ימסור לרשויות את אביו או אב את בנו? קשה להאמין! זה קרה ברוסיה הסובייטית, אבל לא אצל יהודים. ובכן העובדה שאתה דואג לשמירת החוק מול צערו של שכנך המחתן את בתו עם שלושים אנשים ולא עם עשרים – מעורבת גם מכך שאתה לא מרגיש אותו. אתה לא אח שלו, הוא זר בשבילך. זהו יסוד האכזריות אכזר = אך זר. רק מי שזר לזולת לחלוטין ולא מרגיש שום אחוה איתו, מסוגל להיות אכזרי. הלשנה התפרשה אצל יהודים כאקט של זרות, בין אם היא נבעה מאינטרס אישי, בין אם היא נבעה מרצון למצוא חן בעיני השלטונות, לכן עונשו של המלשין, הנקרא 'מוסר', להיות נידון בריחוק חברתי והפקעה מהקהילה.

החסד והרחמים הם הסמל שלנו, הם צריכים לעמוד בראש סולם החינוך, בדוגמה אישית של התנהגות באהבה וחמלה לכל נברא, ובפרט לאחינו בני ישראל.