תחרות הסיפור הקצר: כי אלך בגיא צלמוות

בקו"ם תל-השומר. שעת בוקר מוקדמת. בחניון עמדו מספר מכוניות קפואות, מחכות לשמש שתפשיר ולו במעט את קרתו האופיינית של טבת. אי שם בקצה החנייה עמד רכבם של משפחת דוידי. ניכרת היתה התכונה המתרחשת בתוככי הרכב הצפוף, שמצליח לחמם את האווירה. היו אלה לחישות התפילה הנרגשות של אמא, מבטו המודאג והלחוץ של אבא שנע באי נוחות על המושב המרופט, אך בעיקר, פרקי התהלים שקרא אבישי בהתלהבות מתוך ספר התהלים הקטן שקיבל מבועז, הרב בועז. 

הנה הגיע היום לו ייחל אבישי כבר מאז סיום התיכון. סיפורי הגבורה של אחיו הגדול, דורון, עשו גם הם את שלהם, והנה אבישי עומד בשערי בסיס הקליטה והמיון של צה"ל, כשהוא בלויית הוריו הנרגשים והמודאגים. אבל רק הרב בועז חסר כאן. היכרותם הראשונה הייתה במסיבת השחרור של דורון, שם התרשם אבישי מאישיותו הקורנת והלבבית של בועז, חבר ילדות של דורון שמנהל אורח חיים חרדי, ומאז הכל היסטוריה.

"טוב, כבר 8:00 בדיוק, נוכל להתקדם לכיוון הכניסה", הציע אבא, כשעל פניו ניכר שמעדיף הוא להישאר ברכב -או במחשבה שנייה, לא להגיע לכאן בכלל. אבישי, בנו הרזה והעדין, יצטרך לעבור את כור ההיתוך בנפשו השברירית. אבל עיקרון זה עיקרון, ובני משפחת דוידי מתגייסים. כולם.

אבישי הנרגש נכנס בשערי הבסיס, כשתיקו הענק מכופף את קומתו הנמוכה ממילא, ובידו הוא אוחז את ספר התהלים הקטן, שכנראה ילווה אותו בשלוש השנים הבאות.

ההתרגשות וההמולה שמסביב, צעירים שבאים עם הוריהם, מתחבקים מצטלמים ומזילים דמעות, לא משאירה מקום לאדישות. אך את מבטו של אבישי לכד אחד הצעירים, שעמד לא הרחק משם כשעיניו יורות גצים לנוכח מראהו הדתי של אבישי, הכיפה הגדולה שחבושה לראשו וציציותיו המתבדרות ברוח הקרה. אבישי ניסה להתעלם מהטיפוס הלא-נחמד, אבל על הזלזול והלעג שהתריס באוזני חבריו, לנוכח קבוצה של חרדים חבושי מגבעת שנכנסים לבסיס בשער צדדי, כבר לא יכול היה לשתוק. ניגש הוא אליו ושאל אותו בציניות חביבה: "בחורצ'יק, משהו מפריע לך?". הבחור החילוני, שחזותו מעידה כאלף עדים שמעולם לא החליף מילה עם דתי/חרדי/מסורתי, היה קצת מופתע מהאומץ שאזר ה"דוס הזה" - כפי שכנהו באוזני חבריו - וענה בקרירות "גיא, בשבילך. מקווה שאתה לא תפריע לי...". חריקת שיניים ומבט נועץ. אבישי, שלא רצה להעכיר את האווירה החגיגית ששררה שם, חייך קלות ועזב את המקום.

לקראת עלייתם של הצעירים הגאים לאוטובוס שייקח אותם לבסיס, חיבק אבישי את הוריו הדומעים, וביקש למסור לרב בועז את הבטחתו לשמור על מצוות תפילין והתפילות כפי שיתאפשר לו.

הנסיעה המתישה לבסיס הטירונות שיבטא שליד גבול מצרים ארכה נצח. אך הנה חלומו מתגשם, וכבר ב-16:00, אחרי עמדות המיון וההדרכה, נכנס הוא לחדרו, כשהוא לבוש במדים מגוהצים והדיסקית ענודה בצווארו.

שתיקה השתררה בחדר.

אבישי עומד המום בדיוק כפי שגיא יושב. מתברר ששובצו במקרה (או שלא) באותו החדר, וממש "לא לעניין" לערער על קטנוניות שכזו. אבישי הניח את תיקו על המטה, מנסה להתעלם מנוכחותו של גיא, הטיפוס הנחמד מהבקו"ם. גיא מצדו יצא מהחדר בטריקת דלת שמגלה מעט ממה שמתחולל כעת בקרבו.

אם ברעננה הלילות קרים, בשיבטא המדברית על אחת כמה. אחרי יום עמוס כל כך ברגשות מעורבים נכנס אבישי לחדרו ומתארגן לשינה. גיא וחבר-חדר נוסף משתפים אחד את השני בחוויותיהם - הטיסה לספרד, הצלילות באילת וכל הבילויים שמבלים את הנשמה היהודית. אבישי שומע את הנאמר בחדר, ולבו מתמלא ברחמים על הצעירים שלא זכו – כמוהו - להכיר באורה של תורה. כנראה שלא כולם זוכים לפגוש אדם כמו הרב בועז, שממלא אותך בתורה ובמידות טובות - בסבר פנים יפות ובנעימות. אבל נשמע היה שהם מפליגים בסיפורי תאוותיהם אך ורק כדי להרגיז את "הדוס הזה", וקל היה לנחש של מי היה הרעיון. אבישי החליט שאין הוא רוצה להיכנס לזה שוב, והניח להם לנפשם.

מה שקרה יומיים אחרי, הפתיע גם את גיא.

אחרי יום מפרך של אימונים טירוניים, ישבו שניהם בחדר. לבד. היה זה אבישי שחתך את המתח בסכין.

"מאיפה אתה בארץ?", שאל בהיסוס מה.

שתיקה.

- "מבני ברק", ענה גיא בגיחוך.

- "אז בטח לא ראיתי אותך אף פעם. אני מרעננה", השיב באותה מטבע.

פניו של גיא הרצינו קמעא. "אני... קרוב... הרצליה. פיתוח".

– "אה, באמת? יש לי חברים משם...".

- "דוסים, כמוך?" .

הצחוק של אבישי לנוכח בורותו של גיא בכל מה שקשור לדתיים שם סוף למלחמה הקרה.

כך מצאו את עצמם מגוללים את מסכת חייהם עד השעות הקטנות של הלילה, כשמפעם לפעם שניהם מופתעים עד כמה המשותף ביניהם גדול מהשונה, כמה הניכור הוא רק חיצוני...

גיא החל מתעניין באורח החיים המוזר, לכאורה, שחיים בו ה"דוסים", ושומע גם את מה שיש "להם" להגיד. אבישי החליט אף לשתף אותו בכוונתו ללמוד בישיבה מיד עם סיום השירות, וכשגיא לא באמת הבין מה משמעות הדבר, השיחה כבר התגלגלה אל החיים כיהודי והמשמעות הערכית העמוקה כלפי כל אחד ואחד בשמירת המצוות ולימוד התורה... גיא נהנה במחיצתו של אבישי, אך חש שעדיין מפרידה ביניהם תהום עמוקה.

"אתה יודע, אבישי, בלילה הראשון שלנו בבסיס נשבעתי לחבר שישב פה – עוד לפני שחזרת לחדר - שאתך לא אדבר לעולם! הזוי...".

אבישי עצמו היה מופתע ממה ששמע, אך הבין מאיפה זה הגיע...

ערב שבת קודש בבסיס. אחרי שיחת טלפון חפוזה להורים היקרים, דרישת שלום למשפחה ושיחת חיזוק קצרה מהרב בועז, מנתק אבישי את המכשיר, מתרחץ בזריזות, עולה על מדי א' הנקיים ויוצא לכיוון בית הכנסת בבסיס, לקבל את השבת.

גם באופק הצהוב והצחיח, הרחק ממקום ישוב, השמיים האדומים מבשרים שהנה מגיעה השבת, וכבר תחושת השלווה נותנת אותותיה.

אבישי פוסע נינוח לבית הכנסת, והנה הוא מבחין בקבוצת חיילים שיושבים בצד, ומקבלים את השבת בדרכם שלהם - סיגריות, צחוק רועם ובעיקר חוויות מהשבוע האחרון. בזווית עינו מבחין אבישי בגיא, שיושב אף הוא עמהם. מסנן לעברו ברכת שבת שלום. חיוך וקריצת עין, ונכנס לבית הכנסת.

בית הכנסת היה קטן, וישבו בו כשני מניינים, שהתחילו, מיד עם שקיעת החמה, את קבלת השבת בשירה עילאית, כשאבישי מזמר את הפיוט בהתרוממות הנפש, בעיניים עצומות, ומילות הפיוט "ורחקו כל מבלעיך" מקבלות משמעות אחרת בבסיס צבאי.

טפיחה קלה על השכם הורידה אותו מהגבהים שנסק אליהם, בחזרה לאולם הקטן של בית הכנסת.

היה זה גיא, שהתיישב לידו.

מדי א' עם כיפה צבעונית שמצא בכניסה לבית הכנסת שיוו לו מראה מצחיק למדי, אבל הבעת פניו אמרה אחרת. אבישי הציע לו את סידורו בהינף קל, וגיא הסמוק סירב. משהו מתחולל בקרבו. שונה לגמרי.

גיא סימן לאבישי להתקרב, ולחש באוזנו מילה במילה: "זו... הפעם הראשונה... שלי... בבית כנסת...", כשחיוך נבוך על פניו. התרגשות אחזה באבישי לשמע הדברים. קשה היה לו להאמין שיש יהודי שלא ביקר מעודו בבית הכנסת. ולו הייתה הזכות לגרום לזה לקרות.

ביציאתם בסיום התפילה, הוציא אבישי את ספר התהילים הקטן שנשא אתו, והושיט אותו לגיא. "את הספר הזה קיבלתי מאדם שאני חייב לו את חיי כיהודי. קח, הוא יכול ללוות אותך גם הרחק מכאן, היכן שלא תהיה, ולהזכיר לך מי אתה...". גיא הושיט ידו בהיסוס, ולקח את הספר. המילים לא יצאו מגרונו, אבל דמעה שנשרה שברה את חומות האבן בלבו.

במשך תקופת השירות היו השניים זה לצד זה בכל המובנים, כשחברות אמת נרקמת ביניהם על אף הפער העצום שלתוכו נולדו ובו גדלו. הצטיינותם בכל קורס במהלך השירות הבטיחה להם המשך משותף.

עד לאותו יום.

סיור שגרתי ברכב צבאי ליד גדר המערכת היה אמור להסתיים תוך זמן קצר, אך העיכוב הממושך עורר את חשדם של המפקדים. שובל ענני עפר היתמר מאחורי הרכבים שדוהרים לכיוון. לא רוצים לאבד רגע. אך הגרוע מכל קרה.

בהיתקלות עם מחבלים במארב נהרגו כל יושבי הרכב.

אבישי ביניהם.

קשה היה לתאר את הכאב וההלם. עוד באותו יום הגיעו אנשי הצבא להודיע להוריו את בשורת האיוב. אביו של אבישי לא מצא מנוח לנפשו מתחושות האשם שקיננו בו, כאבו של אב שכול מי יכול להכיל... גם גיא הגיע לנחם את ההורים השכולים, שהרי הבשורה הכתה בו לא פחות, אם לא יותר...

בהלווייתו השתתפו אלפים שהוקירו את זכרו, אך הרגע שלא הותיר עין יבשה, היה, כאשר ניגש גיא להספיד את חברו. "אבישי אחי. תמיד אמרת שהאדם צריך זכות גדולה להכיר מישהו שידריך אותו איך להיות יהודי. בעיני, כל זה היה חסר משמעות, עד שהכרתי אותך... לימדת אותי איך לפני הכל להיות אדם! אמרת לי פעם ש'אלוקים עושה שלא תהיה גוי – אתה עושה שתהיה יהודי'. המילים האלה קדחו עמוק בלבי הקפוא, והניצוץ היהודי שהדלקת בקרבי - ימשיך לבעור!

"לעילוי נשמתך אני מקדיש את התפילה הראשונה ששמעתי מעודי - בזכותך" ובקול שבור ועיניים דומעות הוציא מכיסו ספר תהילים קטן שטמן בחובו עוצמות אדירות, אותו הספר שקיבל מאבישי, והחל קורא את פרק צ"ב מילה אחר מילה. "מזמור-שיר-ליום-השבת...".

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו - בינינו!

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".