האחיות כליפא: "אנחנו מקפידות לא להעלות את השירים שלנו ליוטיוב"

לפני כשמונה חודשים - שבוע בדיוק לפני התפרצות הקורונה בארץ וההודעה על הסגר הגדול, מצאו את עצמן יעל לוי ואסתר סילוק, או כמו שהן ידועות בשמן המקצועי – 'האחיות כליפא', כשהן מופיעות על במה במרכז לונדון.

"הייתה הופעה יפה, לפני כאלף נשים", נזכרת אסתר, "שרנו להן מגוון של שירים, בעיקר בעברית, כי זה מה שהן ביקשו. כשירדנו מהבמה ראינו באולם כמה נשים עם מסכות, ומבחינתנו זה היה לא פחות ממצחיק. שעשע אותנו לחשוב שיש כאלו שלקחו את איום הקורונה כל כך רחוק..."

באותם רגעים הן לא העלו בדעתן כי זו תהיה ההופעה האחרונה שלהן למשך זמן רב. כיצד יכלו לשער שמסע ההופעות שלהן, שבימים כתיקונם מגיע לכל רחבי הארץ והעולם, עומד להיעצר באופן כה פתאומי, עקב התפרצות הקורונה?

"עד היום לא התחדשו ההופעות", אומרת אסתר, מעט בצער. "אבל אני חייבת לציין שאני רואה בכך גם יתרונות – התקופה הזו שחווינו נתנה לנו הזדמנות להבין מהו הדבר האמתי בחיים, וכך לעצור את המרוץ ולחזור לבית ולמשפחה. אני לא יכולה להגיד שאני לא מתגעגעת להופעות, כי אהבתי אותן והן עיקר החיים שלי מאז היותי קטנה, אבל לצד ההתמודדות יש גם כיף גדול, שלא היה כאן קודם".

(צילום: מור כהן, דניאל אלוני)

ילדות קטנות, תפקיד ענק

"האחיות כליפא" הן שם דבר עבור כל מי שגדלה בשנות ה-90 והכירה מקרוב את העולם החרדי. הן פרצו בסערה כשלישיית ילדות פלא שעלו מצרפת. יחד הן הופיעו על מגוון במות ואולמות, לעתים תחת ליהוקה של המוזיקאית מירי ישראלי, ופעמי רבות דרך גופי תרבות כאלו ואחרים.

כשמשוחחים איתן על כך, הן נזכרות באותם ימים בלא מעט ערגה. "מימי, אחותנו הגדולה, ואני נולדנו בצרפת", מספרת אסתר, "ויעל נולדה אחרי שעלינו לארץ. מאז שאנו זוכרות את עצמנו היינו משפחה מוזיקלית, ואני זוכרת כילדה קטנה איך שאבא היה מרדים אותנו עם הגיטרה, גם אמא הייתה שרה לנו כל הזמן ואחיי אהבו אף הם לשיר, רק שההורים לא דחפו אותם לכך, כי היה חשוב להם שהם ישקיעו בלימוד".

מתי הגיע הרגע בו הכישרון שלכן פרץ והתחלתן להופיע?

"כמו שאסתר אמרה, תמיד אהבנו לשיר", מתערבת יעל, "אבל אף פעם לא ידענו שאנחנו יכולות להיות זמרות. בכלל לא הכרנו כזה מושג. המעניין הוא ששלושתנו היינו דווקא ילדות ביישניות מאוד. לא חשבנו שנשים ובנות יכולות ליהנות מהשירה שלנו".

אלא שהשינוי הדרמטי הגיע כאשר הן השתתפו במקהלה של מירי ישראלי, הזמרת והמלחינה שארגנה באותה תקופה מופעים רבים לנשים ובנות. "מירי הייתה הראשונה שהכירה בכישרון שלנו", הן מספרות, "ואז פשוט גילו אותנו..."

(צילום: אלישבע בובליל)

ישנו רגע שהן לא מסוגלות לשכוח, ויעל מספרת עליו: "אחרי כמה שנים בהן השתתפנו במקהלה, נערכה תחרות גדולה בבנייני האומה. אנחנו עלינו לשלב האחרון ובסופו של דבר ביקשו  מהקהל לבחור את השיר המוצלח ביותר בקלפיות. אני זוכרת שזה היה רגע מאוד מרגש. לא העלינו בקצה דעתנו שיבחרו דווקא את השיר שלנו, אבל זה קרה, וכך מצאנו את עצמנו, שלוש אחיות נרגשות, עולות לקדמת הבמה ושרות שוב את השיר. באותו זמן גם הציגו אותנו לפני כולן ובמקום לנקוב בשמה של כל אחת, קראו לנו פשוט 'האחיות כליפא'. מאז השם דבק בנו..."

"מעניין לראות", מוסיפה אחותה, "שבקרוב ממש אנו עומדות להשתתף בתחרות דומה מאוד, רק שהפעם אנו מגיעות אליה כשופטות. מדובר באירוע שמארגן 'קשת הפקות', דרך חלוקה של דיסק און-קי, כי זה מיועד לנשים ובנות שאין להן מייל או דרכי תקשורת אחרות. בדיסק ניתן לראות שירים שעלו לגמר מתוך יותר מ-3000 אודישנים. הצופות מוזמנות לשפוט, ואנחנו נהיה אלו שנכריע. אני מרגישה שזה סוג של סגירת מעגל".

מאז אותו מופע הפכו האחיות כליפא מילדות שאוהבות לשיר, לכאלו ששרות ללא הפסקה. הן הוזמנו למופעים ולמחנות, לערבי נשים ולהצגות. בקולותיהן הייחודיים הן הצליחו להלך קסמים על כל המאזינות, שגילו לפתע שיש לפניהן זמרות מקצועיות.

"וזו הייתה בהחלט תגלית", אומרת אסתר, "כי באותן שנים לא היה קיים מושג של 'זמרות' בציבור החרדי. אנחנו היינו ממש הראשונות, לא היה לנו אפילו ממי ללמוד ולהיכן לשאוף. אבל עם הזמן גילינו שנשים ובנות אוהבות את השירים שלנו, הן מתחברות אליהם והם נותנים להן כוח. כך למדנו לשיר במגוון סגנונות, אפילו בשפות זרות ולהבדיל – בהברה ליטאית של לשון הקודש".

(צילום: אלישבע בובליל)

יעל: "היינו כל כך תמימות, שרנו כל הזמן רק שירים 'שלנו', לא הבנו אפילו שהקהל אוהב דווקא שירים מוכרים, אבל כנראה שדווקא מכיוון ששרנו מכל הלב והנשמה – אנשים התחברו אלינו באמת".

איך הרגשתן עם הפריצה הגדולה הזו? הרי הייתן בסך הכל ילדות קטנות...

"זו לא הייתה פריצה ברגע אחד", מדייקת יעל, "הדברים קרו שלב אחרי שלב, והקצב הזה התאים לאופי שלנו. בכל פעם עשינו עוד צעד ועוד התקדמות, עד שהשם שלנו הפך למפורסם. באותם ימים כבר היינו גדולות יותר והצלחנו להכיל את המשמעות שהשם שלך מוכר ובכל מקום שומעים עלייך".

"זה באמת לא היה קל", מוסיפה אסתר בכנות, "לא פשוט לילדה לעמוד על הבמה ולחוות את הקהל. כאמא אני מבינה היום כמה שזה גם עלול להיות מסוכן, אבל באותם ימים לא עשינו את זה ממקום של לחץ או מתוך רצון 'לככב'. פשוט מאוד אהבנו לשיר וממש שמחנו שאחרות נהנות מהשירה שלנו.  אני חושבת שבסך הכל הכלנו את זה בצורה טובה, מה עוד שהגענו מבית שמאוד עטף ושמר עלינו. הורינו דאגו להמחיש לנו שניתנה לנו שליחות לקרב ולחזק. היה ברור לנו תמיד שכישרון השירה הוא לא משהו שיש מה להתגאות בו, אלא מתנה משמיים".

היום היית שולחת את בנותייך להופיע על במות?

"יש לי ילדות בנות 12 ו-13, הן שרות נפלא ומשתתפות בחוגים שאני מעבירה בבית הספר לשירה וריקוד שאני מנהלת, אבל בינתיים לא ראיתי שהן מעוניינות להופיע בקדמת הבמה, נחמד להן עם חברותיהן במקהלה, לכן אני לא דוחפת אותן לשם".

אחוות אחיות

כיום, כחצי יובל לאחר שפרצו אל קדמת הבמה, ממשיכות יעל ואסתר להופיע יחדיו, כאשר לעתים רחוקות מצטרפת אליהן גם אחותן השלישית – מימי.

"זה כיף גדול", הן אומרות כמעט ביחד, וצוחקות. "הנסיעות המשותפות שלנו מלאות תמיד בצחוקים", מגלה יעל, "וגם ההופעות מאוד מהנות ומעניינות. מכיוון שאנחנו מופיעות שנים כה רבות יחד, כבר למדנו להכיר אחת את השנייה ולהצליח להעביר מסרים גם בלי מילים. כך למשל, הייתה הופעה אחת בה אסתר הצטרדה, הקול שלה פתאום נעלם. באותה הופעה היינו גם אני ומימי, ושתינו הצלחנו 'לחפות' עליה. אסתר לא שרה מילה, אבל הקהל אפילו לא שם לב לכך".

"אחרי ההופעה כולן נגשו אליי והחמיאו לי שאני שרה כל כך יפה..." נזכרת אסתר.

(צילום: אלישבע בובליל)

ואיך אתן מחלקות ביניכן את התפקידים ומחליטות מי תשיר מה ומתי?

"בעיקרון אני שרה נמוך ויעל שרה גבוה יותר", מסבירה אסתר, "אבל זה רק בעיקרון, כי שתינו יכולות לשיר גם בטונים אחרים, והעיקר הוא לבדוק איך הקולות שלנו משתלבים יחד. אנחנו מתאמנות לא מעט לפני כל הופעה, מחלקות בינינו את התפקידים ומנסות כל מיני ביצועים. כמובן שבסופו של דבר על הבמה אנחנו שוכחות לגמרי את מה שתכננו קודם ופשוט זורמות באופן ספונטאני עם השירה ועם הקהל..."

אבל האחיות כליפא לא רק שרות, אלא גם מלחינות ולעתים כותבות את מילות השירים. כך למשל הן הלחינו וכתבו את השיר 'רק בשמחה' שהפך לאחרונה ממש ללהיט. "זה לא מובן מאליו", הן מדגישות, "כי אנחנו מקפידות לא להעלות את השירים שלנו ליוטיוב, בגלל הצניעות, ולא מספיק לשמוע אותם בהופעות, כי אחר כך יוצאים ושוכחים... לכן אנחנו מתרגשות בכל פעם מחדש כשאנו מגיעות לאולם וכולן  מצטרפות אלינו בשירה. זה מחמם את הלב לדעת שכל כך הרבה נשים ובנות נחשפו לשירים שלנו".

מהם השירים המפורסמים ביותר שלכן?

"בתקופה הזו 'רק בשמחה' צובר תאוצה גדולה, אבל יש גם שירים וותיקים יותר שמירי ישראלי כתבה, כמו השיר 'אמשיך לטפס' ויש גם את השיר 'אבא' שכתבה חיה הרצברג, ונחשב למוכר מאוד". 

מופעים בלתי נשכחים

הן הופיעו באלפי מופעים במשך השנים, אבל יש ביניהם כאלו שהן מתקשות לשכוח. אסתר נזכרת באחד מהם בעיניים דומעות, ולא רק כמליצה: "היינו לפני מופע בביתר עילית, ידענו שבאולם מצפות לנו כאלף נשים, ורגע לפני שיצאתי מהבית, פתחתי 'דבק שלוש שניות' שהתיז לי לתוך העיניים. מרוב בהלה סגרתי את העיניים והעפעפיים נדבקו בחוזקה. התחושה היחידה שהרגשתי הייתה של שריפה, הכל סביבי היה שחור ופחדתי באמת ובתמים שאתעוור. כמובן שנכנסתי להיסטריה גדולה, בעלי ואמא שלי הסיעו אותי לבית החולים כשאני מגששת את דרכי באפלה, ותוך כדי נסיעה אני מבקשת מהם: 'תודיעו ליעל שאני לא יכולה להופיע'. יעל הצדיקה כמובן הרגיעה אותי ודאגה במהירות שיא להביא צוות של נגניות שיחליף אותי.

"בבית החולים",  ממשיכה אסתר את סיפורה המצמרר, "פקחו לי את העיניים בכוח עם אלחוש, הוציאו את שאריות הדבק באמצעות פינצטה ואבחנו 'רק' שריטות על הקרנית. חזרתי הביתה באותו יום כשאני יודעת שלמחרת יש לי מופע נוסף, באשדוד, ואין מצב שאני נעדרת ממנו. קראו למופע 'זה הזמן שלך' והיה לנו שיר מיוחד שהלחנו באותה שנה שמדבר על הזמן ועד כמה אנו צריכות לנצל כל רגע. שרתי ולא גמרתי לבכות. הרגשתי במוחש איך שצריך לנצל כל רגע, שהרי ברגע אחד את בטוחה שאת יוצאת למופע, וברגע הבא את ללא שום יכולת לראות. באותה הזדמנות גם שיתפתי בכך את הקהל וסיפרתי לנשים שעצם זה שאני נמצאת כאן ושרה, זה נס".

ואילו יעל זוכרת מופע אחר כמטלטל במיוחד: "נסענו לים המלח, בהרכב משולש, יחד עם אחותנו מימי. זו הייתה הופעה לפני קבוצת אלמנות דרך ארגון 'זה לזה'. הגענו למופע כשאנחנו בלתי מרוכזות בעליל,  מכיוון שידענו שדוד שלנו חולה מאוד ומצבו קשה. למרות הכל השתדלנו שהקהל לא ישים לב לכך, ועשינו הכל כדי לשיר כרגיל, לשמח ולחזק. בדיוק כשירדנו מהבמה קיבלנו את ההודעה על כך שהוא נפטר... זה היה נורא, אבל קיווינו שהמאמץ שלנו יהיה לעילוי נשמתו".

יש מקום לכולן

בשונה ממה שהיה בתחילת דרככן, כיום כבר יש לא מעט זמרות ויוצרות חרדיות. איך אתן מרגישות עם התחרות הזו?

"אני חושבת שהמצב שנוצר הוא מצוין", מפתיעה יעל, "יש לגמרי מקום לכולן, כי יחד עם הזמרות החדשות שהגיעו, ובאמת יש לא מעט כאלו, התפתח גם תחום המוזיקה במגזר. כיום יש ביקוש עצום למופעים ולהפעלות מוזיקליות. זה לא כמו שהיה בתחילת דרכנו, כאשר אפילו לא יכולנו לשאוף להיות זמרות כי לא ידענו מה זה. המצב כיום הוא לגמרי שונה.

"בשנה שעברה למשל הוזמנו למופע גדול בבנייני האומה. אנחנו הופענו באחד האולמות, באולם הסמוך הוקרן סרט של טלי אברהמי, לידו היה אולם עם מופע נוסף וכך גם אולמות נוספים. אני זוכרת ששאלנו את עצמנו אם יצליחו למלא את כל האולמות, כי זה היה נראה חסר סיכוי. בסופו של דבר האולמות כולם היו מלאים עד אפס מקום. ברוך ה' הצורך הוא גדול והציבור בהחלט נוהר בהמוניו".

(צילום: אלישבע בובליל)

"ככל שיש יותר זמרות, כך נשים ובנות אינן נאלצות לשמוע מוזיקה זרה וזה נהדר", מסכימה גם אחותה. "כיום כל אישה או בת שרוצות לשמוע מוזיקה טובה עם שירת נשים, יכולות לשמוע ללא שום בעיה, וזה כולל את כל הסגנונות והסוגים. אגב, לנו באופן אישי, יש שיתופי פעולה עם הרבה מאוד זמרות נוספות, ואני חושבת שעולם השירה שמתפתח הוא חלק מהיופי שיש כאן. לרגע אני לא רואה בעיה עם זה שיש זמרות נוספות בתחום".

עם זאת, כפי שציינו בתחילת השיחה, בימים אלו הקורונה שיתקה את הכל, וכמעט לא מזדמן להן להופיע.

מה אתן עושות אם כן?

"אני בראש ובראשונה אמא לילדיי", משיבה אסתר, "מידי פעם אני מופיעה עם יעל דרך הזום, אך זה לא הדבר האמתי.  אני מוצאת את הזמן להתמקצע בדברים שאף פעם לא היה לי מספיק פנאי עבורם, וכן אני משקיעה בבית הספר למוזיקה שאני מנהלת. זה דורש ממני מחשבה מרובה, כי כשהתחילה הקורונה כבר היו קבוצות קיימות שהייתי חייבת לסיים איתן את השנה באופן כלשהו. נדרשתי לגייס הרבה יצירתיות, וברוך ה' הצלחנו בסופו של דבר להפיק מופע מוקלט ומוסרט ברמה גבוהה. כעת אני במהלך רישום לשנה הבאה. נאלצתי לצמצם את הקבוצות בגלל המצב, אך מאידך פתחתי קורסים מסוימים דרך הזום וכן התחלתי למסור שיעורים פרטיים, שזה דבר שלא עשיתי קודם".

"גם אני אמא לילדיי, וזה פשוט תענוג", מצטרפת יעל, "זכיתי ללדת במהלך הקורונה, והגידול של התינוק החדש הוא דבר שלא חוויתי כמוהו אצל אף אחד מילדיי הקודמים. אני מגדלת אותו עם כל כך הרבה נחת והנאה. מבחינת העבודה, אני עוסקת בהלחנת שירים לזמרים מפורסמים כמו למשל איציק דדיה, וכן עומדת ללמד בבית ספר 'מזמור', כמורה של הרכב מוזיקלי נשי".

ולסיום, מה אתן באמת חושבות שהקהל צריך?

"אהבה", הן משיבות יחד. "נשים שבאות להופעות שלנו מחפשות את האהבה והחיבור, זה הכל".