נירית חוטובלי: "היום אני לא שרה מול גברים מבחירה, ולא בגלל שאסור לי"

היא חלמה להיות זמרת, אבל לא חלמה שתהיה זמרת לנשים. היא למדה בכפר חב"ד, אבל לא האמינה שתחזור בתשובה. נירית חוטובלי עברה דרך ארוכה עד שהגיעה לאיפה שהיא היום. מנערה צעירה שחיפשה את דרכה, דרך הופעות מול קהל מעורב ועד לחזרה בתשובה והקמת בית יהודי בישראל. אבל עם כל הקשיים, היום היא מרגישה שמצאה את מקומה הטבעי. היא מופיעה בפני נשים בלבד, צוברת קהל בהדרגה, ולא היתה מעדיפה לעשות שום דבר אחרת. אישה שהיא השראה של ממש.

נירית חוטובלי (28) נולדה בכפר סבא וגדלה בבית "תימני דתי", לדבריה, כאשר הוריה התחזקו עם השנים. היא נשלחה למוסדות חינוך של חב"ד כסוג של ברירת מחדל, כי היו בסך הכול שני בתי ספר לבחירה. "עד היום אני בקשר עם הקהילה שם", היא אומרת, "פגשתי אנשים מדהימים. למדתי בבית הספר של חב"ד עד כיתה ו', ואז החלטתי להמשיך ללימודים בכפר חב"ד".

הלימודים בכפר חב"ד היו שונים לגמרי מהלימודים בכפר סבא, ובכיתה י' היא החליטה לעבור לבית ספר חרדי אחר עם תקנון נוקשה פחות, לדבריה. "היה חשוב לי לשמור על עצמי כי אורח החיים שלי אחר הצהריים לא היה בדיוק דתי. כל החברה שלי הייתה מסורתית מינוס או חילונית לגמרי, אז לפחות בבית הספר רציתי להיות מוקפת בתכנים דתיים. תמיד ידעתי שארצה להקים בית דתי, זה היה לי חשוב. אף פעם לא חשבתי להיות חב"דניקית, זה פשוט הדבר היחיד שהכרתי והתחברתי מאוד לרבי. ובכל זאת, כשעזבתי את הלימודים בכפר חב"ד, החיים שלי מחוץ לכותלי בית הספר היו מאוד לא צנועים. מסיבות, ריקודים, בגדים לא צנועים, וכל ההווי שמגיע עם זה".

(צילום: אשרינה חן)

לא היה נראה לך מוזר לחיות מעין חיים כפולים?

"הרגיש לי מאוד טבעי ללמוד בבית ספר חב"ד, התחברתי לערכים. ההורים שלי לא היו 'דוסים', ומעולם לא כפו עליי כלום. תמיד אירחנו חברים, אמא רשמה אותי לחוגים, וגם הופעתי כל הזמן בתור זמרת ורקדנית. ההורים שלי אנשים מאוד פתוחים, ואף פעם לא התערבו לי בחיים. זה טוב וזה גם לא טוב".

למה?

"כי לא בדיוק מצאתי קו ברור לדרך שלי. ההורים שלי תמיד נתנו לי הרגשה שאני יכולה להיות מי שאני, ואני הייתי עסוקה בלחפש את עצמי, את הדרך שלי, את הגבולות שלי. מצד שני, כנראה שזה היה מדויק לי כי באופי שלי הייתי מרדנית. אם הם היו אומרים לי מה לעשות, כנראה שהייתי מתדרדרת, אבל זה לא קרה, למרות שהיית בסביבת נוער בסיכון. היה לי שכל לשמור על עצמי. אני מלווה נוער בסיכון כבר שנים, ואני יודעת כמה ילדים זקוקים להכוונה. אז לא ידעתי כלום, הייתי ילדה. היו לי הרבה שאלות ותהיות, אבל לא היו לי גבולות. הייתי מסתובבת כל היום בחוץ, עושה מה שאני רוצה, ומתחברת עם אנשים שלא תמיד היו נכונים לי".

יכול להיות שההורים פשוט סמכו עליך שתעשי את הדבר הנכון?

"הם סמכו עליי והרגשתי שהם תמיד יקבלו אותי, אבל מתבגרים לא תמיד יודעים מהי הבחירה הנכונה, אז הם מנסים כל מיני דברים ולא יודעים לאן זה יוביל. אני כן הייתי מעדיפה שידברו איתי על ההשלכות שיש למעשים שלי בגיל צעיר, שילמדו אותי ממה להיזהר, ואיך אפשר לזהות אנשים שפחות מתאימים עבורי".

"שום דבר לא היה אמיתי"

וכך, נירית חיה חיים דתיים ביום וחיים חילוניים בלילה. "שמרתי שבת, אבל אורח החיים שלי לא היה דתי", היא מסבירה. כשסיימה את לימודי התיכון, היא נסעה לאילת אחרי שהוצעה לה עבודה בתור זמרת בצוות הווי ובידור. זו הייתה חוויה לא פשוטה עבורה, בלשון המעטה. "עבדתי באילת במשך כמה חודשים ופשוט ברחתי משם. הגעתי בשביל לשיר וגיליתי דברים שממש לא אהבתי – תחרויות, קומבינות, כל מיני מעשים לא מכובדים. שום דבר לא היה שם אמיתי, אפילו הבנות לא היו חברות אחת של השנייה, הכול היה ב'כאילו'."

מה עשית אחרי שחזרת?

"חזרתי לכפר סבא והתחלתי לחפש את עצמי. החלטתי על שירות לאומי כי רציתי מאוד לעבוד עם נוער בסיכון. הרגשתי שנמאס לי כבר ממסיבות ובילויים, זה תמיד חזר על עצמו והתעייפתי מזה. באותה תקופה הייתי בקשר עם משפחה חב"דניקית מכפר סבא שממש אימצה אותי. אחת הנשים מהקהילה הזמינה אותי לשיעור תניא עם החברות שלה. זה היה מגוחך כי בבית הספר עושים בגרות בתניא, ומעולם לא למדתי תניא. זה רק מוכיח שבית הספר לא מחזיר אותך בתשובה, אלא רק מלמד אותך לעבור בגרויות. לא היה לי שום חיבור לפנימיות לפני כן, וכשהגעתי לשיעור חשבתי לעצמי 'וואו, מה זה הדבר הזה?'. הייתי ממש באורות, וחשבתי שאני חייבת לשמוע את זה כל היום, ממש צריכה את זה".

כשהשיעור הסתיים, בעלת השיעור הציעה לנירית ללמוד במדרשה בצפת, מדרשה שהיא עצמה חזרה בה בתשובה. "צפת הייתה לי רחוקה מדי, לא היה נראה לי הגיוני לעבור לשם, אז ישבתי בבית במשך חצי שנה והתחלתי ללכת לשיעורים של הידברות. יום אחד, הגעתי להרצאה של הרב פנגר, וזה היה הבילוי הכי טוב שהיה לי. הרגשתי שאני מתקרבת לקב"ה ונהנית מכל רגע. המשכתי להגיע לשיעורים שלו, ואפילו ניגשתי אליו בסוף השיעור. סיפרתי לו על ההתלבטות שלי, שאני כל הזמן מנסה להתקרב אבל זה לא הולך. הוא המליץ על לימודים במדרשה. באותה תקופה ידעתי שיש מדרשות בירושלים, אבל זה ממש לא היה בשבילי".

לאחר שסיימה את שנת השירות הראשונה שלה, חיפשה נירית מקום שניתן להתנדב בו לשנת שירות נוספת עם נוער בסיכון, תחום שהיא עוסקת בו עד היום.

למה דווקא נוער בסיכון?

"תמיד אהבתי נוער, מאז שהייתי נערה בעצמי. אני זוכרת שתמיד היו מתייעצים איתי והרגשתי שיש לי הרבה מה לתת. אף על פי שקיבלתי המון אהבה מההורים שלי, הייתה חסרה לי הכוונה, תחושת שייכות. אני עובדת עם נוער מבולבל, כזה שלא מוצא את המקום שלו, ויש לנו שפה משותפת. אני תמיד מדברת איתם בגובה העיניים ומצליחה לתת להם תשובות מניסיון החיים שלי. אני פשוט רואה בזה שליחות, כישרון שהקב"ה נתן לי בשביל לעבוד עם הנשמות שהוא מוביל לחיי, וברוך השם פגשתי הרבה בני נוער שהמפגש האיר להם את הדרך. אני פשוט לא יכולה בלי זה".

ואז הגיעה התפנית. נירית קיבלה טלפון מחברה שאמרה שיש מקום פנוי עם תקן לשירות לאומי ב... צפת. "זו הייתה ממש השגחה פרטית. כל הזמן פחדתי לעבור לצפת, לא ידעתי מה אני אעשה שם, אבל כשהיא אמרה לי שהתפנה מקום, הייתי חייבת לבדוק את זה, ועל הדרך גם לעבור במדרשה שהמליצו לי עליה ולבדוק גם אותה".

איך היה הביקור?

"מדהים. אם הבית של המדרשה הייתה מקסימה, קיבלה אותי באהבה רבה. המקום היה מרשים מאוד, וכשנכנסתי לשיעור פשוט עפתי באוויר. הייתי בכל כך הרבה מקומות לפני כן ושום דבר לא הסתדר, כך שזה היה מפתיע. מה שעוד יותר היה מפתיע שגם התקן היה פשוט מושלם, ומצאתי מקום מופלא לעבוד בו עם נוער בסיכון. פשוט זכיתי משני הכיוונים".

"זו הייתה מלחמה פנימית, משהו חזק ממני"

נירית הגיעה למכון אלטה בצפת, מדרשה לבעלות תשובה, וחייה החלו להשתנות, אבל לאט ובזהירות. "רציתי להפסיק עם החיים שאני נמצאת בהם, ולהכניס משהו אחר פנימה, משהו רוחני. להתחבר לבורא עולם, לתורה, לדעת איך מקיימים אותה. רציתי להפסיק עם הרע, למצוא חברות נפש לדבר איתן, ובאמת שם מצאתי בית, אנשים לשוחח איתם, קיבלתי תשובות לשאלות שהיו לי על הדת. פשוט מצאתי את המקום שלי, הרגשתי שייכות".

נירית גרה 3 שנים בצפת, בהתחלה במדרשה ולאחר מכן בדירה משלה. היא כבר התחילה לקיים אורח חיים מוקפד יותר, אבל לא הצליחה לשחרר את האהבה שלה למוזיקה. "בצפת הכרתי הרבה אנשים מוזיקליים, היו במות ולא יכולתי להפסיק להופיע. זו הייתה מלחמה פנימית. כל שבוע אמרתי לעצמי שהשבוע אני אתאפק כי זה לא מה שהקב"ה רוצה. הצלחתי להפסיק קצת, ואז שוב נשברתי. הבנתי שאם אני לא שרה – אין לי הוויה, זה לא עשה לי טוב. לא יכולתי להתנתק ממי שאני, הרגשתי שאני חייבת לשיר, אז שחררתי, אבל המלחמה עדיין הייתה קיימת בתוכי".

לצד המלחמה הפרטית שלה, נירית החלה לעבור תהליכים לא פשוטים. אביה נפטר, והיא הרגישה שהיא חייבת לצאת מצפת ולעבור למקום בו אף אחד לא מכיר אותה. "לא רציתי שאף אחד ירחם עליי. רציתי להתחבר לעצמי מחדש. עברתי לרמת הגולן, חלמתי על טבע ושקט, ואפילו הייתה שם מדרשה ששילבה אומנות, מחול ולימודי תורה, אבל לאחר כמה חודשים הרגשתי מאוד בודדה. היה לי שקט מדי. ירושלים תמיד הייתה לי בראש, למרות שפחדתי".

(צילום: אשרינה חן)

ממה פחדת?

"אני בן אדם מאוד חברותי, אוהבת לפגוש אנשים וליצור קשרים, ופחדתי שאם אגיע לשם זה יוציא אותי מאיזון. ובאמת, כל מה שפחדתי ממנו באמת קרה. היו לי שם הופעות מכובדות, אבל בפנים עדיין לא הרגשתי עם זה בנוח, אבל זה היה חזק ממני. ובכל זאת, אף פעם לא שחררתי את הדת".

וכשנראה כי אין עתיד לשינוי באופק, נירית קיבלה החלטה ששינתה את חייה. היא נרשמה ל"מזמור", בית ספר גבוה למוזיקה שמתאים לשומרי מצוות, ושרה עם נשים בלבד. "רק שם בעצם הבנתי שאני יכולה להופיע מול נשים. המקום נתן לי במה ופגשתי הרבה מוזיקאיות מוכשרות. באותה נקודה הבנתי שזה אפשרי".

ומשם הדרך רק האירה לה. היא פגשה שם את בעלה , התחתנה ואפילו הופיעה בבית הספר כשהיא בחודש תשיעי. לאחר שנעמי אסתר, בתה הבכורה, נולדה, היא התחילה להופיע עם חברות מ'מזמור' ברחבי הארץ. "נעמי הביאה לי את הברכה", אומרת נירית. "ההופעה הראשונה שלי הייתה ביד אליהו, לא פחות ולא יותר, בכנס של נשות חב"ד. הרגשתי שהקב"ה לא מוותר עליי, שברגע שהחלטתי לשנות כיוון, הוא פתח לי את הדלת. זה היה מדהים בעיניי".

למה בעצם לא חשבת להופיע בפני נשים לפני כן?

"רציתי להופיע אבל לא היה איפה. יש הרבה במות בירושלים אבל לא לנשים. לקהל מעורב לא קשה לסגור הופעה, לנשים בלבד זה קצת יותר מסובך. את צריכה לסגור את המקום ולמכור בעצמך כרטיסים, וזה בלאגן שלם. התעייפתי רק מלחשוב על זה. בגלל זה, ההופעה הראשונה הייתה מפתיעה. הבמה הכי מכובדת מול 5,000 נשים, מה שהוביל לסיבוב הופעות שלם וחשיפה מטורפת. היום כבר יש לי הופעות משלי ואני עובדת בשיתופי פעולה עם מפיקות, אבל זו רק ההתחלה".

לאט לאט, נירית בנתה לעצמה שם של זמרת נשמה לנשים וגיבשה את הקהל שלה. "אני חושבת שהקהל מצא אותי. אני פשוט שרתי ויש משהו בשירה שהוא מאוד מרגש, זה מחבר בין אנשים ובין אנשים לעצמם. כל אחד מוצא את הקהל שמתחבר אליו, אז התחלתי להפיץ את המוזיקה, את האישיות שלי, ולאט לאט זה נבנה. זו עבודה שהיא גם מאוד טכנית וגם דורשת עבודה פנימית בשביל להבין מי אתה כאומן, וזה מצריך המון סבלנות".

עדיין יש לך קונפליקט פנימי כמו פעם?

"ממש לא. הקונפליקט היחיד שהיה לי זה האם להופיע מול גברים או לא, ומאז שהתחתנתי זה כבר לא אישיו, אני מרגישה שבשבילי להופיע מול גברים זה חשוף מדי, והמסר לא עובר בצורה בהירה. היום אני מודה על כך שזכיתי להתחבר לפנימיות שעומדת מאחורי ההלכה. אני לא שרה מול גברים מבחירה, ולא בגלל שאסור לי".