פרשת חיי שרה לאור המהר"ל: לשם מה אדם זקוק ליופי?

התורה מסכמת את חיי שרה עם פטירתה ונאמר (בראשית כ"ג, א'): "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים,שני חיי שרה". מדוע לא נכתב בפשטות: מאה עשרים ושבע שנה? מדוע חילק הכתוב את הסך הכולל למאות עשרות ויחידות תוך ציון המילה "שנה" ביניהם? מבאר רש"י

"לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע ליופי".

ובכן, האם ילדה בת שבע יפה יותר מאשר אישה בת עשרים בשיא פריחתה?

מהו השבח ביופי?

מדוע משבחים את יופיה של שרה, שעה שבספר משלי (בפרק שלפי חז"ל במדרש תנחומא נאמר כהספד של אברהם לשרה) נאמר (ל"א, ל'): "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל"?

שאלה זו מתעוררת לגבי מקומות רבים בתנ"ך, שבהם רואים אנו שהכתוב מצא לנכון לציין את יופיו של אדם. כך למשל: ביחס לרחל נאמר (בראשית כ"ט, י"ז) "ורחל הייתה יפת תאר ויפת מראה"; לגבי יוסף כתוב (שם ל"ט, ו') "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה"; לגבי אסתר נאמר (אסתר ב', ז') "והנערה יפת תאר וטובת מראה"; לגבי דוד נאמר (שמואל א', ט"ז, י"ב) "והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי".

הכתובים מציינים את היופי וחז"ל משבחים אותו. במסכת בבא מציעא דף פ"ד עמ' א' מצינו "אמר רבי יוחנן אני האחרון שנשארתי מיפי התואר של ירושלים". הגמרא מציינת כי מי שרוצה לחזות ביופיו של רבי יוחנן ייקח גביע של כסף בעת יציאתו מידי הצורף, כשהוא בוהק ממראה להב האש, ימלא אותו בגרעינים של רימון, את שפת הכלי יקיף בעליו של ורד אדום, ויניח את הכלי באזור הדמדומים שבין חמה לצל. הזוהר שיעלה מכלי זה הוא מעין יופיו וזוהר פניו של רבי יוחנן. הגמרא ממשיכה ומציינת כי יופיו של רב כהנא היה מעין יופיו של רבי אבהו, שהוא מעין יופיו של יעקב אבינו, שהוא מעין יופיו של אדם הראשון.

הגמרא גם מציינת כי רבי יוחנן היה יושב בסמוך לשערי מקוואות הטבילה של נשים, כדי שבדרכן לביתן לבעליהן, הן יראו את רבי יוחנן והדבר יביא לכך שייוולדו להן בנים יפים כמותו.

ובכן, מהי חשיבותו של היופי?

יופי כגורם למכשול מוסרי

שאלה זו מתעצמת עת שאנו רואים בדברי חז"ל כי לא זו בלבד שהיופי הוא דבר חיצוני ושטחי שאינו בר ערך ממשי, אלא שהוא אף מביא למכשלה במישור המוסרי. כך למשל מצינו במסכת יומא דף ל"ה עמ' ב' כי כאשר בא אדם לעולם האמת ונשאל "מפני מה לא עסקת בתורה" הוא עלול להשיב "נאה הייתי וטרוד ביצרי", והתשובה שניתנת לו היא "כלום נאה היית מיוסף"?

בדומה לכך מצינו במסכת נדרים דף ט' עמ' ב' את דבריו של שמעון הצדיק: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלא מים מן המעיין והסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי ליצרי: רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה!

יתירה מכך מצינו במסכת תענית דף כ"ד עמ' א' כי לרבי יוסי הייתה בת יפה ביותר. יום אחד הבחין רבי יוסי כי מישהו מזיז את הקנים שמהם מורכבת הגדר כדי להביט בה. אמר לה: "בתי, את מצערת את הבריות. שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם".

אם היופי הוא מכשלה, מדוע משבח הכתוב את גדולי האומה ביופיים?

שלמות הגוף ושלמות הנפש

המהר"ל בספרו "גור אריה" שואל שאלה זו "למה משבח הכתוב את שרה ביופי, והלא כתיב שקר החן והבל היופי?" על שאלה זו משיב המהר"ל כי הפסוק אינו עוסק ביופי גופני וחיצוני אלא ביופי הנובע מהרמוניה ושלמות של גוף ונפש.

"מפני שהאדם מחובר משני חלקים: מגוף ומנפש, והגיד לך הכתוב ששֹרה הייתה שלמה בשני החלקים הללו, ולא היה בה חסרון, אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש. שלמות הגוף, שכן בהיותה בת עשרים הייתה כבת שבע  ליופי, והיופי הזה שאינו לפי הטבע ולפי המנהג מלמד שהגוף נקי ובהיר מבלי סיג, כמו שתמצא אצל משה רבנו 'לא כהתה עינו ולא נס ליחֹה' (דברים ל"ד, ז'), שגם זה מורה על בהירות הגוף. ומה שהייתה בת מאה כבת עשרים, יורה על מעלת הנפש, והיא הייתה שלמה בכל".

ובכן, מה פשר הדברים הללו? אם היופי חסר ערך, מה המעלה בכך שיש לאדם מלבד שלמות הנפש גם שלמות הגוף? ומה הקשר בין יופי של אדם לבין שלמות הנפש שלו?

יופי משקף אור אלוקי הנחזה מבעד למעטה הגופני

נראה כי כדי להבין סוגיה זו יש להביט בדברי המהר"ל בהתייחסו ליופי בכללותו.

יופי נתפס בעינינו כדבר שהוא אסתטי ונעים לעין, וכדבר שיש בו הרמוניה ומיזוג נאה בין מרכיבים שונים של גוון וצורה. אולם, המהר"ל בספרו "דרך חיים" על המשנה במסכת אבות פרק ו' משנה י' מבאר כי היופי נובע "מעניין אלוהי שיש בנבראים, מכיוון שאין היופי מתייחס אל הגשמי כלל".

כלומר, יופי נובע מהארה אלוקית הניכרת ושופעת ממנו.

יופיה של זריחה או שקיעה אינה נובעת מן הצורה הפיסית של השמש, אלא מכך שניכר בה כוח אלוקי. כמו כן, אדם מאושר וקורן, או אדם בעל שאר רוח, עניו ובעל קסם אישי - יפה בעינינו, שכן ניכרת בו זוהרה של הנשמה והאור האלוקי השורה בו, שפורץ ובוקע מבעד למעטה הגופני שבו.

היופי הוא זיו האור

המהר"ל מציין כדוגמא מובהקת ליופי שאינו נובע משלמות פיסית ואסתטית, אלא מאור אלוקי הנחזה מבעד למעטה החומרי - את יופיה של ירושלים.

בגמרא במסכת קידושין דף מ"ט עמ' ב' נאמר כי "עשרה קבים של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל שאר העולם". מהו יופיה של ירושלים? יופי פיסי? האם ירושלים יפה יותר במישור הפיסי מכל שאר ערי העולם? המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" שם מבאר כי "היופי שייך דווקא לארץ שיש בה קדושה מופשטת, כי היופי הוא זיו האור". כלומר, ההארה הרוחנית והקדושה של דבר היא מקור יופיו.

חכמת אדם תאיר פניו

המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" על מסכת נדרים דף נ' עמ' ב' מציין את דברי הפסוק (קהלת ח', א') "חכמת אדם תאיר פניו" כי "דבר זה כמו שהיה אצל משה שנאמר בו (שמות ל"ד, כ"ט) "כי קרן אור פניו" - ואין היופי ההוא יופי גשמי רק אור נבדל שראוי לבעל שכל, כי החכמה היא אור בוודאי". הנה כי כן, האור האלוקי הוא שניבט מן האדם ומאיר את פניו. בדרך זו באר המהר"ל בספרו נתיבות עולם, נתיב אהבת רֵע פרק א' את דברי חז"ל (בבא מציעא דף נ"ח עמ' ב') כי "המלבין פני חברו כאלו שופך דמים" כי "זהו ענין פנימי, כי מי שמלבין חברו הוא מכבה אור הפנים - שהוא האדם, כמו שמכבה את הנר. וזה נקרא שפיכות דמים של אדם, כי צלם אלוקים הוא צורתו של אדם. ולפיכך מי שמלבין ומבטל את צלם פניו עד שהוא מלבין אותו ומכבה את אורו זה נקרא שפיכת דם".

נר נשמתו של האדם הוא שקורן ומאיר את פניו.

החומר עכור ולכן יופי לא נובע מחומר אלא מרוח

המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק ז' באר את דברי הגמרא במסכת גיטין דף נ"ח עמ' א' כי אנשי ביתר היו יפי תואר מאוד, יותר מזהב ומפז. משום "שהיו מסולקים מן הגוף העכור, והיה להם הבהירות והיופי, כי כל דבר שהוא חומרי - הוא עכור. והייתה לאנשי ביתר מדרגה זאת, שהיו מסולקים מן החומר העב, ולכך היה להם היופי והפאר".

יופי כעניין פנימי עליון ונסתר

המהר"ל ממשיך ומבאר את דברי הגמרא שם אודות "אישה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת - שהכל צופים ביופיה, בת פניאל - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים". מה הקשר בין יופי לבין היותה בת כהן גדול? ומדוע הדגישה הגמרא את העובדה שהכהן הגדול  נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים לקודש הקודשים? על כך אומר המהר"ל כי "לשון 'צפוּן' הוא דבר הנסתר. וכן מה ששימש הכהן גדול לפני ולפנים, שלכך הייתה נקראת 'בת פניאל'. והכול מורה כי היופי שלה בא ממקום פנימי עליון נסתר, וזה מורה על תכלית ההוד והיופי. כי כל אשר הוא נוטה אל החומרי יש בו עכירות, והמסולק מן החומרי יש בו זיו ואור".

נמצא שהיופי של בת הכהן הגדול לא נבע מהמישור הפיסי אלא מכוח אביה ששימש בקודש במקום הנסתר מעין כל, לפני ולפנים. כלומר, מדובר באישה שניבט ממנה אור אלוקי, שמקורו ברמה רוחנית נעלה ונשגבה.

מראה כהן

אכן, כאשר אנו מעיינים בפיוט המופיע בתפילת מוסף של יום הכיפורים, בסיום סדר עבודת כהן גדול, רואים אנו כי המחזה של הכהן הגדול בצאתו מבית קודשי הקודשים - ניחן ביופי.

בתיאורו של יופי זה נמצא כי כולו נובע מפנימיות זוהרת וקורנת בקדושה אלוקית.

כך נאמר שם: "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים בשלום בלי פגע: כברקים היוצאים מזיו חיות הקודש; כדמות הקשת בתוך הענן; כהוד אשר הלביש צור ליצורים; כזר הנתון על מצח מלך; כחסד הניתן על פני חתן".

אין זה יופי פיסי אלא נשמת האדם ורוח אלוקים שבו, המאירים באור יקרות וכה יפים ומרהיבים.

ההבחנה בין יופי גופני שהוא הבל לניצוץ אלוקי שהוא נצח

בהתאם להסברו של המהר"ל נראה כי דברי משלי על "שקר החן והבל היופי" מתייחסים לאסתטיקה הפיסית השטחית, ולמעטה החומרי של האדם. יופי זה הוא דבר הבל, שכן אין בו ממשות והוא חולף ועובר עם השנים. לעומת זאת, רוחו של האדם מתחשלת והולכת עם הזמן. יופיו הפנימי גובר ככל שדבר אלוקים חודר אל תוכו ומעצב את הווייתו והוא מקבל "הדרת פנים". במקרה זה בוקע מן האדם אור אלוקי, שמבטא יופי מסוג אחר - נצחי. זהו היופי של שרה. בהיותה בגיל עשרים כשהגוף החומרי בשיאו הייתה שרה יפה כבת שבע, שלא טעמה טעם חטא. יופיו של ילד נובע מן התום שלו. מכך שדבר אלוקים מפעם בנשמתו בלא שהושחת מעכירותו של החומר ומדברו של היצר. יופי זה הוא ששיבחו המקראות גם לגבי רחל, אסתר, יוסף ודוד. יופי זה הוא ששיבחו בו חז"ל את רבי יוחנן. יופיו של רבי יוחנן הומשל לכוס של כסף בוהקת באור דמדומים, שממנה עולה ניצוץ.

הנה כי כן, החומר עכור הוא ויופיו אינו אלא מעטה חיצוני שמתמוגג כמו הבל.                         
היופי האמיתי הוא ניצוץ אלוקי פנימי הבוקע ממעמקי החומר ומבהיק באור הדמדומים של ההוויה. 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט