מיומנה של טלפנית: "אני רוצה לתרום לכם, אבל אני רק בן 13"

ישנן שיחות שמחות שמזרימות אנרגיה להמשך. ישנן כאלה שגורמות לי לסיפוק עצום. ישנן מעודדות, ישנן כאלה המעלות חיוך. לצערנו יש גם שיחות כואבות וסיפורים עצובים. אבל בלי שום צל של ספק, יש גם שיחות מנצחות במתיקות. זה קורה כשילדה בת 4 עונה לטלפון.

"מי זה?", במתיקות.

"את לא מכירה אותי. אפשר לקרוא לאמא?".

"אמא לא פה".

"ואבא?".

"אבא גם לא. רק סבתא במטבח. מכינה לנו שקשוקה".

"אולי תקראי לה לטלפון?".

"אין לה זמן".

"למה?".

"כי היא צריכה לקחת אותנו לגינה ולנדנד אותנו בנדנדה".

"טוב, חמודה, אתקשר כשיהיה לה זמן".

"אבל אל תסגרי את הטלפון".

"אבל אמרת שסבתא לא יכולה לדבר".

"נכון, אבל אני יכולה לדבר אתך".

"את הילדה הכי מתוקה שדברתי אתה", אמרתי ולא שיקרתי. היא פשוט גנבה את ההצגה של אותו יום.

היא הייתה קטנה מכדי להבין. אבל ישנם גדולים מעט יותר, עדיין ילדים, בסביבות גיל 8-9 פחות או יותר, שמרגשים אותי ברצון האדיר שלהם להיות חלק מהידברות.

ילדים צדיקים אלו שזכיתי לשוחח איתם, בקשו לתרום. חלקם תרמו מדמי הכיס שלהם, וחלקם קיבלו הסכמה מהוריהם וזרחו מאושר לתת להידברות. הם לא התבלבלו, לא הססו והיו נחושים ברצונם העז.

באותם רגעים הרהרתי: האם הוריהם נתנו להם דוגמה אישית של מה חשוב בחיים או שקבלו משמיים רוח טהרה להעדיף, לתת את מה שחסכו בקופת החיסכון, לאוצר רוחני ולאו דווקא לפיתויי ילדות?

 מרגש עוד יותר היה לשמוע את עודד, שנשמע כבן למעלה משנות העשרים. אחד מבין רבים אחרים שפנה מיוזמתו למוקד. הוא שאל על הפעילות והתעניין מאוד בזיכוי הרבים. הוא נשמע נלהב מאוד ורצה להשתתף בתרומה. לאחר הסבר על צורת התשלום, מסר לי ליצור קשר למחרת. כי הוא צריך להתייעץ.

חזרתי למחרת, אך אמו שענתה אמרה שהוא לומד בשעה כזו. הסקתי מכך שהוא עדיין רווק, ומסתבר שהוא גר עם אמו. ועוד דבר חשוב, אולי כדאי לחזור אחר הצהרים, כשמן הסתם יהיה פנוי.

כשפניתי באותו יום אחר הצהרים, ענה ואמר שעדיין לא הספיק להתייעץ עם אמו. הבנתי שגם אם הוא רווק, זה יפה מצדו לכבד כך את אמו ולהתייעץ עמה.

לאחר שבוע, כשפניתי שוב, הוא לחש לי שהוא כעת עדיין בשיעור. עוד חצי שעה. הרגשתי מאוד לא נעים להפריע אבל ציינתי את השעה כשעה לא מוצלחת לקשר טלפוני.

בפעם המי יודע כמה שהצלחתי לתפוס אותו. הוא מסר שהוא רוצה לתרום, אבל הוא צריך לשכנע את אמו שתסכים.

הפעם ממש לא הבנתי אותו.

"רגע, אתה פנית אלינו כי רצית לתרום, לא?".

"כן, אבל התכוונתי שאמא שלי תתרום, כי לי אין כסף".

"אתה לא עובד?", אולי באמת הוא סטודנט, הרהרתי, ואין לו מקור כספי משלו.

"אני רק בן 13".

"אתה רק בן 13?", נדהמתי. הקול קול גבר, והוא עדיין ילד.

"אם כך, כנראה שאתה מחובר מאוד לערוץ".

"כן. אני מאזין כל יום להרצאות, ורציתי לתרום לכם. אולי תשכנעי את אמא שלי. אני רוצה מאוד. אני רוצה זכויות".

"תדע שכבר יש לך זכות. הרצון האדיר שלך להיות חלק מאתנו נחשבת בשמיים כאילו תרמת. כי ברור שאם היתה לך היכולת, כבר היית עושה זאת. בעזרת ה' בעוד כמה שנים תהיה לך גם הזכות לתרום, ותודה שוב על הנכונות והרצון שלך".

"אבל תנסי שוב לחזור. אולי בינתיים אמא שלי תשתכנע".

כשנסיתי לעשות כדברו, אמו ביטלה את דברי, ואמרה שהוא רק ילד וסתם התלהב על הרצאות הידברות. ובכלל הם חילוניים. אבל דווקא בגלל הסיבה הזו, ובגלל שהוא רק ילד, נער עם רצון לעשות נחת לבוראו, הוא העניק לי רגעים של עוצמה. רגעים של גאוות יחידה. בני דור העתיד שלנו, שאף על פי שהם בגלות בתוך משפחתם, נשמתם זוהרת ביופייה.

אשריכם ישראל שאלו בניכם...