תחרות הסיפור הקצר: המקשרים

אלגוריה

הבריחה ההרואית שלנו לא הייתה חלקה ואלגנטית כמו שרציתי, אם לומר את האמת, זה היה ממש מביך.

הכל צלע, כבר מהרגע הראשון, התברר ששורו חברי לבריחה גנב את צרור המפתחות הלא נכון....

חזרנו בבהילות לחדר שלנו בפנימייה לחשב את צעדנו, פתחנו את דלת הכניסה והיא חרקה מעט, התכסינו בזעה קרה ודופק לבנו הואץ, ניסינו לשמור על השקט אך הלל ונחל הראו סימני התעוררות, בזריזות חתולית קשרנו אותם למיטה, סתמנו להם ת'פה ובלי לחשוב הרבה קפצנו מהחלון הישר לתוך השיחים, רצנו כמו משוגעים לעבר הנהר, הסירה כבר חיכתה לנו שם, מנופחת למחצה, שוב, עבודה רשלנית של שורו. חמש שעות אחרי, אנחנו מסתתרים ביער עצבניים עייפים ורועדים מקור ומפחד, לילה חסר מזל.

למחרת, המשכנו לצעוד בעומק היער, לא היה נראה שמחפשים אחרינו, זה היה מוזר, מסתבר שהיער די גדול וכנראה החיפושים מתמקדים באזור אחר.

לפנות ערב, הגענו אל העיר.

מה שיקרה לנו בימים הקרובים יהיה חסר תקדים ועתיד לעשות רעש גדול בעולם "המקשרים".

* * *

"המקשרים" הם קבוצה סודית ועתיקה מאוד שאני ושורו נמנים על בניה, בני הקבוצה מאמינים שהעולם נברא למטרה מסוימת ושיש תפקיד לכל פרט בבריאה, ובמיוחד לנו "המקשרים", המסורת שלנו מספרת שלפני כמה אלפי שנים התגלה המחולל העליון לאבות אבותינו והעניק להם אוצר שאת שמו אנחנו מבטאים בחרדת קודש, אנחנו קוראים לו ה"אשטמון", זהו בעצם ספר, לא סתם ספר, טמונים בו כל סודות היקום. תפקידם של המקשרים הוא לגלות את אורו של המחולל הטמון בספר ולהאיר בו את עצמם ואת העולם כולו.

נשמע מרתק, אני יודע.

אבל בתור מישהו מבפנים, זה לא כל כך קסום כמו שזה נשמע, האור הזה שכולם מדברים עליו, כנראה טמון ממש ממש עמוק, כי רוב הזמן אנחנו מתעסקים בכל מיני סוגיות "אשטמו ארציות".

מאז שאנחנו קטנים אומרים לנו שכשנעמיק היטב במה שכתוב בספר ונכניס את ראשנו וליבנו בלימודו, האור שטמון בו יגיע עד הנשמה שבנו ויעיר את הניצוץ שמקשר אותנו למחולל, נהייה, ואני מצטט: "מוצפים בחום, שמחים, מוארים, ומלאי כוחות".

מילים יפות, לא שהרגשתי משהו מזה אי פעם.

טוב, למען האמת, יש כמה מחברי שדווקא מצליחים בזה, והם באמת שמחים ומאירים ובלה בלה בלה, המוצלחים במיוחד אכן מקבלים כוחות ועושים דברים די מדהימים, אלו שהתחילו לקבל כוחות נקראים "נרות" (פתטי אם תשאלו אותי) והם בסך הכול בעלי חוש ריח מפותח במיוחד, הם יכולים להריח למשל חלקת אדמה ולזהות איזה צמח גדל בתוכה, או לזהות אנשים על פי ריחם האופייני בלבד, די תועלתי אני מניח, הדרגות הולכות ועולות ככל שהמקשר לומד ומעמיק יותר ב"אשטמון" ובכל דרגה מקבלים יותר ויותר כוחות.

יש למשל את ה"מאירים" שהם סוג של מדריכים רוחניים, כוחם של המאירים הוא בצלילים, הם ממש משפיעים על אחרים כרצונם על ידי מנגינות, יכולת לראות איך חניך מצוברח מתהפך, ברגע כשהמאיר שלו שולח לו מנגינה מרגיעה, מדהים (לא שאני מקנא או משהו).

דרך אגב, השם שלי הוא נגהור, לא פחות ולא יותר, ההורים שלי רצו שם עם הרבה עומק ומשמעות כנראה, אני הייתי מעדיף שם יותר סתמי, כמו האי, או שורו, אבל נחל מתעקש שזה שם מאוד יפה ומעורר השראה, יום אחד אמרתי לו שאם הוא רוצה הוא יכול לקחת את השם הזה לעצמו ולהיחנק אתו!

בטח שמתם לב שאני טיפוס מאוד שלילי וממורמר כולם אומרים לי את זה,

אז יש משהו שאני צריך לספר לכם, בעל הדרגה הגבוהה ביותר במקשרים נקרא "מאור", הוא מקושר למחולל כמעט תמיד, ויש לו כוחות שלא יאמנו, הוא המנהיג של קהילת המקשרים ומנהל אותה ביד רמה.

הצרה היא, שהאיש הזה הוא אבא שלי..

תבינו, כשאתה גדל בבית כזה, אתה תמיד נדרש ליותר, יותר לימוד, יותר אצילות, יותר עומק, אי אפשר פשוט לשכב בבטלה ולא לעשות כלום, תמיד יצפו ממך לתפוס איזה ספר או לעסוק בהתייחדות (שזה דיבור אישי עם המחולל, החובה היא שלש פעמים ביום אבל כדי להגיע לאיזושהי דרגה צריך לעשות את זה יותר, ובבית של המאור עושים את זה על כל דבר קטן).

אז זהו, שלי נמאס מזה. נמאס לי מהדרישות לשלימות, נמאס לי מהנפילות, נמאס לי מהניסיונות המתסכלים להרגיש את הניצוץ של המחולל בתוכי, ללא הצלחה, פשוט נמאס.

חוץ מזה, אני כבר שנים תקוע בדרגת חניך, בשעה שרוב חברי כבר "נרות" ומסתכלים עלי מלמעלה, עלי, שאני חכם ומבין מהם פי מאה, מה לעשות שאני לא טיפוס צייתן וממושמע כמוהם, ופשוט לא מתחבר לכל מיני דברים שעושים כאן, המאיר שלי פעם אמר לי שמשהו ברגש שלי קצת מנותק, הפרצוף שלו מנותק!

אז זהו, ברחתי מהם, מכל ה"מוארים והשמחים" האלו, אני הולך למצוא לי מקום בו יעריכו ויכבדו אותי כמו שאני, בלי לדרוש ממני יותר ממה שאני מסוגל.

* * *

בימים הראשונים שלנו בעיר עשינו חיים משוגעים, התנחלנו באחת החורבות בקצה העיר באזור חופי הים, הרגשנו כמו גדולים, את הבוקר היינו פותחים בשחייה מרעננת בים אחר כך הסתובבנו בשווקים סופגים את האווירה הרבגונית וחווים את החופש בשלל דרכים צבעוניות.

לאחר כמה ימים קשים שעברו עלינו, בהם ניזונו בעיקר משאריות אוכל קר שנזרק מבסטות בשוק, השתוקקנו לאוכל חם ומזין. השכרנו את עצמנו בעבודה מזדמנת כפועלים ובכסף שהרווחנו הלכנו לחפש מסעדה.

התיישבנו במסעדה בשם "רגל העץ", המסעדה עוצבה בסגנון ספינת פיראטים ושידרה תחושת הרפתקנות שהתאימה למצבנו, תפסנו שולחן פינתי מול הקיר של פוחלצי הדגים והזמנו את המנה הזולה ביותר, טרפנו הכול ברעבתנות.

בשולחן סמוך, ישבה קבוצת בחורים עליזה ורעשנית, הם שחקו בקלפים והזמינו עוד ועוד משקאות, בין בדיחה לבדיחה הבנו מקולותיהם שהם לומדים לימודי משפטים בעיר, זה סיקרן אותי, גם בבית אהבתי ללמוד סוגיות משפטיות (כמובן ע"פ האשטמון), חשבתי שאני מוכשר לזה ועניין אותי לשמוע איך הסומים (הכינוי שלנו ללא מקשרים), תופסים סוגיות אלו.

בלילה אמרתי לשורו שאני מתגעגע ללימוד באשטמון, להפתעתי הרבה, שורו הוציא מתרמילו ספר אשטמון קטן וחייך אלי בניצחון.

ישבנו ללמוד שעה ארוכה, זה החזיר אותנו לימים הטובים בבית, מאוחר יותר שהלכנו לישון, בכיתי קצת מתחת לכרית לא יודע מה קרה לי.

למחרת בערב שוב ישבנו באותה מסעדה, הבחורים מאתמול ישבו שם גם הם חלקם זיהו אותנו והנהנו לנו קצרות לשלום, לשורו, שלא הכיר את המושגים טקט ודינמיקה חברתית, זה הספיק.

הוא צירף אותנו בקול רעש גדול לשולחנם, כשהוא מחלק צ'פחות וקריצות לכל עבר כמכר וותיק.

לאחר כמה דקות, הפשרתי גם אני. הם היו בני גילנו, ואף על פי שגדלנו בסביבה שונה לגמרי היה ביננו הרבה מהמשותף.

נפגשנו איתם מידי ערב, ואף על פי שהיו דברים שצרמו לי בהתנהגותם, בסך הכול נהנינו מחברתם הקלילה וגם הם נהנו מחברתנו, החלפנו דעות בנושאים שונים, הם התרשמו עמוקות מצורת החשיבה שלנו וכשדברנו כולם השתתקו והקשיבו בעניין, הרגשנו גאווה, תמיד ידענו שהמקשרים רואים דברים אחרת מכולם אבל רק עכשיו שהיינו בחברתם של הסומים באמת הרגשנו את זה.

שורו, שכאמור לא היה בסביבה כשחלקו את הטקט, לא נמנע ממשפטים כמו "לא יאומן איזו חשיבה שטחית יש לכם" או דברים כאלו, ניסיתי לרמוז לו מתחת לשולחן שישתוק ולא יסגיר אתנו, אבל הוא כמובן לא נרמז.

כמה מהבחורים ניסו לשאול אותנו שאלות, מאיפה אנחנו ומה אנחנו עושים בעיר, התחמקנו מהם כמיטב יכולתנו.

יום אחד שמנו לב שאנחנו נתונים במעקב, איש עטוף בשחור במסעדה שהאזין לשיחותינו, אנשים משונים שעקבו אחרינו בשוק ואפילו בחורבה המוגנת שלנו נמצאו עקבות לא מזוהים, זה גרם לנו לחוסר שקט וחשש כבד אך בחרנו בינתיים להתעלם.

ככל שחלף הזמן, הרגשתי איך קליפות המרמור והציניות נושרות ממני, אולי דווקא המרחק מהלחץ ומהתחרותיות שהייתה בבית עשו לי טוב, אני ושורו למדנו מדי ערב באשטמון ואפילו התחלנו לחזור להתייחדות הקבועה, עדיין, לא התכוונו לחזור לשם.

יום אחד, כשחזרנו לחורבה חשכו עינינו, חפצנו היו פזורים בכל מקום המיטות הדיפו ריח בנזין, האשטמון הושחת ודפיו הקרועים היו מושלכים בביזיון לכל עבר, הרמז היחיד שהשאירו הפורצים היה ציור מסוים על הקיר, הסמל של מסדר "אבירי הטבע".

מסדר "אבירי הטבע", הם קבוצת סומים קיצונית במיוחד, מטרת המסדר היא לרדוף את המקשרים ולהכחיד כל זכר למורשתם, הם היו רבי עוצמה התברגו בכל מוסדות השלטון והיו בכל מקום, הם הסיבה לכך שהמקשרים בחרו בחיי התבודדות בכפרים.

ועכשיו הם גילו אותנו.

במשך דקות ארוכות עמדנו מזועזעים ללא יכולת תגובה, שורו, היה הראשון שהתעורר מקיפאונו הוא אסף בשקט את דפי האשטמון והחזיר אותם לכריכת הספר כשעיניו יורות ברקים.

קולות דיבור וצחוק נשמעו לפתע מבחוץ, הבטנו זה בזה בחשש, ממתינים בפחד לבאות, ברגע אחד נכנסו לחורבה ג'קי וויקטור, שניים מהבחורים של המסעדה איתם התחברנו, כשהם צוחקים ומתבדחים.

"אז כאן אתם גרים", צעק ויקטור בחדוות ניצחון, הוא השתתק באחת כשראה את הבעות פנינו, ג'קי רק הסתכל על המקום כשאלף שאלות ניבטות מעיניו.

למראה חוסר האונים שלנו, כבשו וויקטור וג'קי את תמיהתם, הם עזרו לנו לארוז את חפצנו ולקחו אותנו לדירתם, כעבור שעתיים אחרי מקלחת וארוחה חמה התיישבנו כולנו לשיחה גלויה.

"אז מי אתם בעצם, נגהור ושורו?", פתח ויקטור, "שני בחורים ממוצא מעורפל, בעלי חשיבה מעמיקה ודעות מקוריות, הומלסים שישנים בבתים נטושים, או כפי שראינו היום, פושעים מבוקשים שנמלטים על נפשם?

אחרי דקות ארוכות של שתיקה, התחלנו לדבר, סיפרנו להם הכול, על קהילת המקשרים, על כפר הולדתנו ועל הבריחה שלנו מהבית, הם הקשיבו בפיות פעורים וכשסיימנו, הם המטירו עלינו שאלות מכל הכיוונים וכמובן בעיקר עניין אותם לשמוע על המקשרים, מורשתם ודרך חייהם, ענינו בסבלנות על כל שאלותיהם, הופתעתי לגלות שכל הביקורת שהייתה לנו על המקשרים ודרך חייהם נעלמה, הרצנו בחום וברגש את תפיסת העולם המקשרית, את החשיבות שאנחנו רואים בקשר עם המחולל, ואת אהבתנו אליו ואל האוצר שהוא נתן לנו, האשטמון.

רק כשניצוצות ראשונות של בוקר ליטפו את פנינו, הכריעה אותנו העייפות, לא לפני שג'קי וויקטור הוציאו ממנו הבטחה ללמוד איתם באשטמון.

בימים הבאים, ג'קי וויקטור לא הלכו ללימודם, במקום זה למדנו באשטמון, התחלנו מההתחלה, לראשית התגלות המחולל בעולם, הדברים היו חדשים להם אך התקבלו על ליבם.

במהלך הימים בהם עסקנו באשטמון התחלתי להרגיש בחום פנימי שזורם בתוכי, התחושה הייתה חדשה אך נעימה ומרגיעה מאוד, כל יום שעבר התגברה תחושת החום הפנימי, זה היה כאילו אתה רוצה לחבק את כל העולם ולתת לו מאורך, ראיתי שגם חברי מרגישים כמוני.

נזכרתי בסיפוריהם של המאירים ולפיכך ידעתי מה הולך לקרות לי בימים הבאים, הייתי מלא ציפייה, יום אחד, באמצע הלימוד באשטמון זה קרה, המקשרים קורים לזה "התנוצצות", תחושת ההתעלות כשמקבלים דרגה, תחושת החום שבתוכי התעצמה ושטפה את כל כולי, הרגשתי כאילו המחולל בעצמו נוגע בנשמתי באהבה אין סופית.

גיליתי, שגם שורו עבר את אותה חוויה והפך לנר.

המצחיק הוא שגם ויקטור וג'קי חוו התנוצצות וקבלו את אותו הכוח, רק אחרי תקופה נודע לי כמה זה חסר תקדים, בעצם זהו המקרה המתועד הראשון שסומים מקבלים כוחות.

אפילוג

חזרנו הביתה, התחבקתי עם הורי ארוכות, היו כל כך הרבה מילים ביננו, אבל עכשיו היה רגע גבוה ממילים.

בעקבות הסיפור שלנו קרו הרבה שנויים בקהילת המקשרים, שיטת החינוך שונתה ונהייתה רכה ומקבלת יותר, המאירים עבדו על קשר אישי ופתוח כלפי החניכים ואבא שלי הודיע שבעקבות הסיפור של ג'קי וויקטור, הוא מכריז על הקמת מרכזי הסברה מקשריים בערים.

אני ושורו חזרנו לפנימייה והשתדלנו לא להתבלט יותר מידי, אני מרגיש מחובר למחולל יותר מאי פעם, עדיין יש נפילות כמובן, כשזה קורה אני מוציא את הפתק שאבא השאיר לי מתחת לכרית בלילה בו חזרנו, הוא כתב לי כך "בני, דרכים רבות להגיע אל האור שבנשמה, אך מעטים הם האמיצים שיוצרים דרך משלהם, אוהב ומעריך, אבא".

מוקדש באהבה לנוער המתמודד, איפה שאתה, מחכים לך.

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".