תחרות הסיפור הקצר: הצעקה

היא לא מבינה אותו. איך אפשר לחיות כך?

התיישבה מותשת על הכיסא בסלון. רק לפני שעה המה הבית בהמולת ערב שבת קדחתנית. היא נעה בתזזיתיות בין חדרי הבית, זורקת פקודות לנתן ולשמעון. ואם אין לה בנות לא מגיע לה עזרה? לפחות בזמנים לחוצים כאלה היא משדלת אותם להושיט יד. לשאת בעול שנקרא בית. לא שהולך לה, הם קטנים עדיין, אבל אם לא תופסים אותם במקום כשהם רכים...

מה שהכי הדהים אותה אצל נדב, זה המהפך שלו מערב שבת לכניסתה. היה הלחץ של ערב שבת, שבו אף על פי שרוב ההכנות מוטלות עליה, הוא משתדל לעזור. מלביש את שמעון ומוציא בגדים לנתן. דואג לסירים על הפלטה ובודק שהמיחם מחומם היטב. אבל בשנייה שנשמעת הצפירה היללנית, שהזכירה לה בתחילת הדרך את האזעקות של צוק איתן והפחידו אותה כל כך, הרוגע פושה על פניו. ובנחת הוא מברך אותה בברכת שבת שלום מלכותית. נושק לילדים על המצח והולך בצעדים רכים לבית הכנסת.

והיא לא.

הלחץ של יום שישי וכל המתח של ההספקים גומרים עליה. בעוד הנשמה היתרה מנסה למצוא לה מקום בנפשה, היא עמלה להכניס את הנשמה הבסיסית שלה למקומה.הביטוי "יצאה הנשמה" קיבל משמעות מאז קיבלה על עצמה את – את מה בעצם? היא לא מרגישה מלכה כמו שהוא מרגיש מלך.  קשה לה עם זה, היא מעיזה להודות בזה רק בינה לבין עצמה. נדב בעננים, בכלל לא יבין מה קורה למי שנרטב מהגשם. והיא לא רוצה להקשות עליו, גם ככה קשה. מזל שיש לו הרב הזה שמעודד ומפיח בו רוח חיה. חוזר באורות לאחר השיעור בערב, ומרטיב את נפשה העייפה בטללים של תחיה.

* * *

היא לא הסכימה לעזוב אותו, אפילו לא במחשבה. "לאן שתלך - אלך גם אני. גם אם הדרך שונה לגמרי", אמרה בנחרצות אופיינית.

נדב פחד שלא תעמוד בזה, וחשש שצפיותיו לא תתגשמנה. וממש כמו שנוהגים בגוי שרוצה להתגייר ניסה להניא אותה מהרעיון לשוב איתו. "זה קשה, עדן, ולאישה עוד יותר. יש המון חוקים והגבלות שלא הורגלנו אליהם, ובגיל שלך לשנות הכל..." היא נעצה בו מבט חודר "אתה חושב שאני עד כדי כך? משפחתה של אמי שומרת דת כך שיש לי מושגים. וחוץ מזה, אני אתך נשארת, באש ובמים", סיימה בפאתוס שהצחיק את נדב אבל גם הכניע אותו סופית.

* * *

טריקת דלת נשמעה, ולאחריה נראה נדב פוסע אל תוך הבית כשעל פניו ארשת מהורהרת.

עדן הרימה אליו עיניים שואלות.

"איך עבר עליך היום?", התעניינה, "ברוך השם", נדב היה שקוע בחיטוט בארון, תוך כי חיפוש אחר כוס להכנת קפה. "בכוונה אתה מתחמק מלענות לי לפרצוף? הארון מעניין כל כך?", אמרה בחיוך.

נדב הסתובב, בוחש בכפית בכוס שאחז בידו השנייה, ריקה עדיין.

"את קולטת הכל, אה?!".

"ממני אי אפשר להסתיר כלום".

נדב התיישב באנחה ליד השולחן, מניח את הכוס לנפשה. "בואי, תשבי רגע, אני צריך לדבר איתך על משהו". שריריה של עדן התקשחו. בפעם האחרונה שנדב דיבר כך היה כשהודיע לה שהחליט לעזוב הכל ולהיות דתי. מה יכול להיות גרוע יותר מזה?

"הייתי אצל הרב", נדב מדבר ועיניו משוטטות על פני המטבח הקטן שלהם.

עדן חיכתה בשתיקה להמשך.

נדב בלע לפני שהמשיך - "הוא רמז שהשם שלך לא מתאים לאישה שנמצאת בתוך קהילה שומרת מצוות". זהו, הוא אמר את זה. אבל עדיין לא העז להישיר אליה מבט.

שקט. אין תגובה.

נדב הרים את עיניו וראה את אשתו עומדת ליד הכיור, כשעיניה עצומות.

הוא קם, ונעמד לידה, לא קרוב מדי אבל מספיק בשביל שתרגיש שהוא איתה.

עפעפיה רטטו. חונקות את הבכי שעומד לפרוץ מתוכה כאשד. "מה עוד", אמרה בקושי "מה עוד, למען השם?".

נדב הקשיב. שותק.

"את הכל הסכמתי לעשות. לעזוב את החברים, את העבודה, אפילו את המשפחה שמתי בצד", עכשיו הדמעות זלגו בחופשיות במורד לחייה. היא לא טרחה למחות בעדן. "בציפורניים נלחמתי עליך, עלינו. שנישאר יחד" התנשמה.

"אבל עד כאן", אמרה חדות, "את השם שלי אני לא מחליפה בעד כל הון שבעולם! ואל תגיד לי שזה רצון השם ואיזה נחת אני אעשה לו, כי עם כל הכבוד לרב - ויש לי כבוד אליו - אין שום דבר גרוע בשם עדן, הוא מלשון גן עדן, המקום שאליו אנחנו שואפים להגיע אחרי מאה ועשרים. מה גרוע בזה?", סיימה בכאב, צונחת לכיסא, מרוקנת מכוחות.

נדב נשאר לעמוד, נשען על השיש. מבלי משים ציפורניו שורטות את הפורמייקה שמכסה כל כך יפה על ארונות העץ. גם בנשמתו נוצרה עכשיו שריטה, כואבת, מדממת. הוא ידע שזה יגיע, רגע השבירה של אשתו. הוא שמח שהיא הצטרפה אליו. לא יכל לחשוב על חיים בלעדיה. עכשיו הוא צריך להרגיע אותה, ולראות יחד איך הם יכולים להגיע לפשרה.

"את צודקת", נדב משך לעצמו כיסא, מניח אגרופים על השולחן. "זה קשה לך יותר ממני".

עדן משכה באפה, "השם שלי הוא הזהות היחידה שנותרה לי מהחיים ההם. הדבר היחיד שאני מרגישה איתו אני", היא הרגישה צורך להסביר את התגובה שלה לעניין.

"אל תשכחי שממני לא ביקשו להחליף את הגרודובה שלי".

"ביגוד לא היה הצד החזק שלך אף פעם", הזכירה לו עדן. "מה שהקל מעלי את הקושי לעבור לשחור לבן מבלי להרגיש ניצב בסרט של פעם...", הסכים איתה נדב. שמח לראות שרעייתו מתחילה להתאושש.

"למה אני לא מרגישה אותו כמוך?", קולה חזר להיות יציב, אך הכאב ניכר בו היטב. היא באמת רצתה להיות כמוהו, באורות עילאיים, בתשוקה עזה לעשות את מה שצריך ונכון לעשות מרצון אמיתי. לא רק בגלל שבעלה בחר ללכת בדרך הזו.

"אז אולי צריך לגרום לך להרגיש", המהם נדב כאילו לעצמו, מצית בעדן את יצר הסקרנות שלה.

"מה אתה זומם, נדב?".

נדב חייך אליה חיוך מרגיע. "רק דברים טובים, תאמיני לי".

* * *

"יאללה, נוסעים".

"לאן?".

"למקום מעניין".

"נו, נדב. אני לא יכולה להיות במתח כזה".

"מישהו ביקש ממך להיות במתח?".

"נדב...".

"תישעני אחורה, תני לרוח לשטוף לך ת'פנים. פשוט תיהני מהרגע".

והיא נכנעה. חגרה חגורת בטיחות והניחה לבעלה להוביל אותה למקום המעניין.

לאחר נסיעה של כשעה וחצי, בה הם דיברו בינהם בנינוחות, שתקו יחד, והאזינו למוזיקה שקטה, הכריז נדב: "הגענו".

עדן יצאה מהרכב, מוצאת את עצמה עומדת על צוק גבוה. מתחתיה רוחשים הגלים, מתנפצים בכוח על הסלע, חושבים להכניע אותו. לא מצליחים ומנסים שוב. אינם מתייאשים לעולם.

"ממש כמונו, לא?", נדב נעמד לידה, פורש ידיים לצדדים, כמו רוצה לעוף ברוח. "רק שההבדל הוא שאנחנו מצליחים, והם לא".

"איפה מצאת את השום מקום הזה?", שאלה עדן, מתענגת על הים הנפרש למולה, כחול ואינסופי.

"השם ברא את המקום הזה במיוחד בשבילנו", עכשיו ידיו היו מכונסות בכיסי המכנסיים. "בשבילך, עדן, שתוכלי להרגיש". עדן הביטה בו בחוסר הבנה.

"לכמה זמן את זקוקה?", בירר. "זקוקה למה? נדב, אל תדבר אלי בחידות, בבקשה".

"לדבר איתו, להרגיש אותו". ההבנה ניצתה באחת בעיניה של עדן. איך הוא ידע מה היא צריכה עכשיו?

היא ענתה לו בשתיקה, יודעת שהוא יחזור בדיוק בזמן. 

נדב התרחק, נעמד בקצה השני של הצוק. נותן לה פרטיות מלאה לדבר עם בוראה, לבקש על קרבה ורצון. לפרט את הקשיים והמכשולים, את המלחמות והכישלונות. לבכות על מחר, שההרגל לא יקהה את החושים. ולצעוק בכוח את האהבה העזה שיש בלב למי שאמר והיה העולם.

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".