תחרות הסיפור הקצר: הסליחה

"שרה, תפתחי את הדלת!"

"למה באת?"

"נו באמת! תפתחי, אני רטובה מהגשם!"

"תעמדי מתחת לגגון"

"אני לא מאמינה... שרה! תפתחי כבר!"

"למה באת?"

"אל תדאגי, לא באתי לחגוג לך"

"מבטיחה?"

"מבטיחה. נו, תכף השכנים שלך יתעוררו!"

"בלי בלונים, בלי עוגה, בלי ארבעים נרות! שומעת?"

"כן, כן. בלי"

"אפילו בלי מתנה! בלי כלום!"

"בסדר, שרה. בכלל לא באתי לעשות לך יומולדת, קר לי, נו"

"אני מזהירה אותך, מירב!"

"אני נזהרת"

שרה סובבה את המפתח חצי סיבוב, וסוף סוף הדלת נפתחה.

* * *

טיפות מים גדולות נטפו מהמטפחת הכתומה על הרצפה הנקייה.

"איזה קור", התנשפה מירב, מחלצת את עצמה מהמעיל הספוג במים.

"בואי, שרה כיוונה אותה לחדרה, תבחרי לך מטפחת יבשה".

החדר היה בדיוק בגודל שיכול להיקרא חדר. אף לא סנטימטר יותר, ושרה ניצלה אותו היטב. מיטה, ארון הזזה ושידת איפור הוצמדו לקירותיו, כשקיר אחד נותר ריק 'כדי לא ליצור מראה עמוס' – כך שרה.

מהארון שלפה שרה סלסילת עץ, "הנה, לבחירתך", היא הגישה למירב.

המטפחות המקופלות נדמו לפסיפס מרהיב עשוי פסים של מרקם וצבע. מירב שלפה מטפחת מנומרת בחום-כתום, "מהממת! אפשר אותה לתמיד?", הצטחקה.

"נראה אותך לוקחת לתמיד", התגרתה בה שרה בחיוך, "קדימה, תחליפי. את מרטיבה לי את הבית".

הן צחקו, מירב קשרה את המטפחת, והיטיבה אותה מול המראה. עוד מתיחה קלה של הבד, משיכה עדינה להידוק הקשר, וזהו.

"זהו", סיכמה מירב בשביעות רצון.

"אז מה?", אמרה שרה לדמות של מירב בהשתקפות המראה.

"ברוך השם. ואיך?".

"ישתבח שמו".

שקט השתרר ביניהן.

"מירב, במה זכיתי בביקור? ועוד בגשם כזה? לא שאכפת לי שתבואי סתם בשביל לפטפט ולאכול עוגיות לימון...".

מירב הסתובבה וחיוך ענק חצה את פניה.

"לא, לא, מחתה שרה, אל תגידי שבאת לאכול עוגיות לימון! את לא באת בשביל זה. את לא היית משאירה את הילדודס בשיא שעת ההשכבה, ומתחמקת לבילוי אצל חברה!".

החיוך של מירב הצטמצם. "נכון, אני לא. באתי בשביל משהו אחר".

"בשביל?".

החיוך של מירב נמחה לגמרי בלי להשאיר סימנים.

שרה הביטה בה. לרגע חשה ציפייה, אך רגע אחר כך נדרכה.

"לא! מירב לא! את יודעת שחוץ ממה שהזהרתי אותך מאחורי הדלת, יש עוד נושא שלא נכנס לבית הזה!".

שרה נעמדה וכל שריריה התקשחו.

"אני יודעת, שרה", לחשה מירב ברכות. היא רצתה להניח על כתפה יד אוהבת, אך המבע בעיניים עדיין חשד. "לא באתי להציע לך שום הצעת שידוכים. מבטיחה. באמת".

"אה, פלטה שרה מעט נבוכה, סליחה. אני פשוט... את יודעת, ארבעים שנה בעולם הזה לימדו אותי שכוונות טובות של אנשים לא בהכרח עושות לי טוב".

"זה בסדר".

שרה יצאה מהחדר אל המטבח כשמירב אחריה. היא פתחה את המקפיא והוציאה קופסת פלסטיק עגולה. חפנה בידיה עוגיות לימון, ושלחה אותן לסיבוב קצר במיקרוגל. בינתיים הוציאה מהארון שתי כוסות ומזגה בהן מים רותחים מהמיני-בר. לפני שהמיקרוגל צפצף היא עוד הספיקה לטבול תיון בשתי הכוסות.

"בכל זאת נתחיל מהעוגיות, מה?", היא חייכה אל מירב שכבר התיישבה ליד השולחן. "אבל לא למתוח אותי בבקשה".

"טוב".

הן בירכו על העוגיות, ענו אמן אחת לשנייה, ואכלו, כפות ידיהן מתחממות סביב הכוסות.

"באתי בשביל... פתחה מירב, אני... מישהי שלחה אותי. היא רוצה לבקש ממך סליחה".

שרה הזדקפה בכיסאה. לבקש ממנה סליחה? על מה?

"כן. היא רוצה לבקש ממך סליחה. זה היה מזמן. היא הייתה בחורה צעירה, והיא טעתה".

מירב השתתקה. נושמת בקול, חוככת בדעתה באילו מילים להשתמש.

"אולי לפני עשרים שנה. משהו כזה. היא לא חשבה מספיק, וגרמה לך צער עצום. מאז, החיים שלה השתנו. ו... לא. לא השתנו לטובה".

הקמט במצחה של שרה, הלך והתעבה. היא המהמה כמה הברות, סורקת במוחה שנים אחורה. אנשים... מקומות... מורות מהסמינר, חברות, שכנות, משפחה... מנסה לאתר זיכרון יוצא דופן.

מירב הסיטה את מבטה למקרר שניצב מאחורי שרה.

"היא מתביישת מאוד, אותה אחת שפגעה בך. ממש התחננה לפני, שאדבר איתך במקומה. שאנסה לפייס אותך שתסלחי לה. היא הייתה פזיזה, חשבה שהיא... היא לא חשבה מספיק. והיא פגעה בך. ומאז היא סובלת נורא. זה רודף אותה ביום ובלילה. היא מתחרטת אלף פעמים על מה שהיא עשתה. כבר שנים שהיא רוצה לבקש את סליחתך, אבל הבושה שורפת אותה".

מירב חבקה את הכוס בידיה, וקירבה לפיה. היא לגמה מעט. "פופ... רותח. נכוויתי בלשון".

שרה ניצלה את ההפוגה בדברים. דעתה לא הייתה פנויה לעסוק בענייני תה. "מה היא עשתה אותה אחת? לא מצליחה לזכור מישהי שפגעה בי כל כך".

"מה היא עשתה, חזרה מירב על המילים, אני לא בטוחה שכדאי להעלות את זה. זה לא יתרום לך כלום. סתם צער ועוגמת נפש נוספת על מה שהיא כבר פגעה בך".

"אז איך את רוצה שאסלח?", התקוממה שרה.

"אני יכולה לומר לך מה היא עשתה. אבל תחשבי אם את רוצה. זיכרונות כואבים שייקחו אותך עשרות שנים אחורה. זה יעשה לך טוב? זה יעזור לך למחול?".

שרה חשבה.

"חוץ מזה, הזדרזה מירב להוסיף, שהיא לא מתכוונת להישאר אלמונית. היא הייתה רוצה, כמובן אם תסכימי, לדבר איתך בהמשך".

שתיקה רוויית מחשבות השתרעה במטבח. מחשבות מהירות, קופצניות וחסרות מנוח, התנגשו זו בזו והמשיכו בשעטתן. שרה רצתה לשתות מהתה, לסדר את מחשבותיה. אבל כיוון שמירב כבר נכוותה בלשונה, החליטה להמתין.

"את יודעת מה? אל תגידי לי מה היא עשתה. במה זה יקדם אותי? בכלום".

פתאום השתוללו המחשבות. הן טיפסו וגאו והתפרצו החוצה.

"אבל מי זאת? מירב! מי זאת?", השאלה נורתה מפיה "אל תמתחי אותי. מי זאת?".

"אני אומר לך. רגע, שנייה..." ניסתה מירב להשקיט את הסערה. "תשמעי אותי עד הסוף. עד הסוף, בסדר?".

"בסדר. רק תגידי".

מירב הישירה מבט, "אז ככה. אותה אחת כבר לא צעירה. הזמן מתקדם והיא מרגישה תקועה בעבר עם הסיפור הזה. היא... רוצה להתפייס איתך, לדבר איתך. נראה לך שתהיי מסוגלת לסלוח לה?".

"רגע, זו את?".

מירב הרימה את עיניה לשמיים, נואשת. "מה יהיה איתך? מה? זו לא אני! בסדר?".

"בסדר", לחשה שרה בבושה.

"אני לא מכירה אותך ככה, חשדנית ותוקפנית, את בדרך כלל חביבה". מירב אילצה חצי חיוך, מנסה לרכך את האווירה. "מה יש לך היום?!".

"יום הולדת, נאנחה שרה, זה מה שיש לי היום".

* * *

שלוש דפיקות על הדלת, הדהדו בחלל הבית. אחריהן נשמעו דיבורים מהוסים.

"לפני שתשאלי אם זה קשור אלי, מיהרה מירב להתגונן, זה לא קשור אלי! אין לי מושג מי זה, ולא שלחתי אף אחד שיבוא".

"בסדר, בסדר", מלמלה שרה במבוכה וקמה אל הדלת.

היא הציצה בעינית, וראתה דמות בגובה ממוצע. החושך ששרר בחוץ מנע ממנה לראות היטב מי בדלת.

"מי זה?".

"אליהו ודניאל".

"איזו הפתעה!", הכריזה שרה בקול שתדהמה ושמחה מעורבבים בו, "אהה...", היא רצתה לשאול למה הגיעו, אבל בכל זאת, אחייניה הצעירים עלולים להיפגע משאלה כזאת.

"אמא יודעת שבאתם אלי בשעה כזאת? בגשם?".

"לא. אמא ישנה. אבא הרשה לנו ביקור קצר".

ביקור קצר. נו טוב. שרה פתחה את הדלת.

"היום יום הולדת, היום יום הולדת לדודה שרה! מזל טוב!", הם נכנסו פנימה בקפיצות ובדילוגים מושכים אחריהם זר בלוני הליום ענק. אליהו, הגדול מבין השניים, אחז בידיו פס עוגת שוקולד של אחווה, מחייך מהתרגשות.

"אמא ישנה, אז קנינו לך עוגה", הסביר בחצי התנצלות.

שרה משכה את שפתיה לחיוך. מי אמר לילדים שיש לה יום הולדת היום? בשבילה, יום הולדת כבר מזמן אינו נושא לחגיגה. על הילדים אי אפשר לצעוק, אבל איפה המבוגרים? היא נאבקה במחשבות, כולאת אותם. בינתיים לפחות.

דניאל, שחיכה לתגובה חמה ומשבחת, הוסיף, "זה בלוני הליום. הם נדבקים לתקרה לבד! הנה, תראי", הוא שחרר את אחיזתו בחוט, והבלונים התפזרו אט אט, פולשים אל הבית.

"איזה יופי! בחרתם בלונים מיוחדים!", החמיאה להם שרה. "נסגור את הדלת, שלא יברחו החוצה".

"לא לסגור! לא לסגור!", קול דקיק נשמע לפתע, וילדה קטנה וסתורת שיער הגיחה.

"מלכי!", קראו כולם יחד. שרה – בהפתעה, דניאל – בחיוך, ואליהו – בכעס. מירב, קמה ממקומה שבמטבח, צופה בהתרחשות בסקרנות.

"למה באת? אבא לא הרשה לך!", חסם אליהו את דרכה.

"הוא כן! הוא הרשה לי! זוז! דודה שרה, תגידי לו!".

שרה מיהרה לפשר ביניהם לפני שתתלקח מריבה. היא רכנה אל מלכי, "מה אבא אמר?".

מלכי חייכה בגאווה. "הוא אמר שאני יכולה לבוא ולהביא לך מתנה".

בתנועה דרמטית שלפה מלכי מאחורי גבה צרור דפים. "המתנה שלך, הכריזה הקטנה באושר, ציירתי לך צ-י-ו-ר-י-ם!".

בתנועות איטיות ומודגשות הניחה את צרור הדפים בתוך ידיה של שרה, "זה ציורים של ברכות שאני מברכת אותך שיהיה לך", לחשה בסודיות.

"ועכשיו אני צריכה ללכת", ציינה בצער, "אבא אמר ביקור קצר קצר. אז להתראות! וגם אליהו ודניאל צריכים ללכת!".

"אני יודע", רטן אליהו. הוא מסר לשרה את העוגה, "אנחנו הולכים", אמר ויצא כשדניאל אחריו.

שרה שידיה מלאו בדפים ובעוגה, הביטה אל מירב. זו האחרונה ניגשה וסגרה את הדלת.

* * *

"אז איפה עצרנו?" שרה התיישבה חזרה במטבח. את העוגה הניחה בשיש, ואת הציורים נטלה עמה לשולחן, מעיינת ברפרוף על הדפים.

"שרה, מי ששלחה אותי לבקש ממך סליחה, מתחרטת מאוד". מירב נעצרה, נוכחת שחברתה מרוכזת בדפי הציור שקיבלה מתנה.

זו הייתה ערימה עבה של דפים. צבעוניים, מלאי הבעה ורגש. כמו מלכי. ברבים מהם הופיעו שמלות כלה ותינוקות. מדבקות ורודות, צבעי פנדה ופלסטלינה עיטרו את הציורים. ובכולם משורבטות אותיות בכתב ילדותי: דד סר.

"מה זה? דד סר?", התפלאה שרה.

"דודה שרה", לחשה מירב, "היא מברכת אותך".

שרה בהתה בציורים, מתקשה להכיל את פרץ הרגשות שהסתחררו בה. שמלת כלה. תינוקות. בעולם של מלכי הכל יכול להיות. והיא? האם בעולם שלה זה ייתכן?

מהורהרת, הניחה שרה את הערימה בצד, והרימה את עיניה למירב.

"שרה, אנא הקשיבי! באתי לבקש ממך סליחה, בשמך. באתי לבקש ממך שתסלחי לעצמך. אל תכעסי על עצמך, סבלת מספיק. התחרטת מספיק. את ראויה להקים בית. היום את מבינה דברים אחרת. את לא תבחרי בן זוג כמו שבחרת אז. את תדעי להתנהל בתוך מערכת זוגית. את אישה טובה, שרה. יקרו לך דברים טובים. האם תהיי מסוגלת לסלוח לך?".

הגשם בחוץ הפסיק, רוח החלה מנשבת, ושרה הרגישה רוח עדינה וחדשה שעוטפת את לבה.

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".