אוף, למה אני? כך תגרמו לילד לעשות מה שמבקשים ממנו

לעיתים קרובות מאד אני מוצאת את עצמי במצב בו אני מנהלת משא ומתן עם בני הבכור בן העשר, לבצע את המטלות שאני מבקשת ממנו, ושלדעתי בגיל זה גם מוטלות עליו. בכל זאת קשה לי להניע אותו לבצע את הנדרש ממנו בלא וויכוח ודיון.

זה שואב ממני כוחות, במיוחד במצבי לחץ בבית. כשהגיע כבר הזמן לסיים את היום, אני מוצאת את עצמי משקיעה את כוחותי האחרונים בלנהל אתו דין ודברים. אני לא דורשת יותר מדי, אבל גם את הדברים המינימליים הללו עד שהוא קם ומבצע - לו זה לוקח זמן רב, ולי כוחות ומשאבים שאני לא מאמינה שאני צריכה להוציא כדי לשכנע אותו לקום ולבצע.

האם אני פועלת נכון שבכל פעם אני לא מוותרת לו? ובכל פעם מנהלת אתו על כך משא ומתן? ואפילו שבסוף הוא מבצע את הנדרש ממנו, מרגיש לי כאמא שהוא ממש לא שמח מזה, ואני מרגישה שלא היטבתי בבקשותי. עולה בי מחשבה שאולי כדאי שלא אבקש ממנו, ויישאר מחייך. אבל מצד שני, לא לחנך אותו? מה לעשות?

תודה מראש.

* * *

שלום רב,

כהקדמת מילין, יש לדעת שחינוך הבנים והבנות משתנה בהתאם לגיל הילד. האמצעים ופעולות החינוך בהם נשתמש כלפי ילד בן שלש שנים, לא יתאימו לילד בגיל עשר, שלגביו את שואלת. על אף שהפלטפורמה שעקרונות החינוך מושתתים עליהם אחת היא, הם בהכרח יצטרכו ויסות ושינוי בהתאם לגיל, ויתרה מזו, אף בהתאם לילד.

לשאלתך, ילד בן עשר הינו ילד בוגר. בגיל זה הילד כבר מפתח תפיסת עולם, עקרונות, ובדרך כלל מתנגשים הם עם העקרונות שההורים מציבים וחיים על פיהם, ורוצים להנחילם לדור הבא.

בדרך כלל, ילד בן שלש או חמש מסיים את היום בשעה שבע בערב, כשהוא כבר אחרי מקלחת, לבוש במדי השינה שלו ועולה לשון את שנתו. ילד בן עשר לא מבין למה הוא צריך להתגייס לארגון הבית בשעה שש וחצי כהגדרה ל"סוף היום", שהוא אינו הולך לישון בשעה זו, ויש לו עוד מה לעשות.

מתבגרים רבים בגילים אלו לא מבינים בשביל מה צריך להתקלח כל יום. זה בזבוז זמן, הוא מרגיש שהיה יכול להמשיך במשחק שלו, או לשקיעה בציוריו, או להמשיך להתאמן בגיטרה שלו ולנגן עוד כמה צלילים. ההרגלים החיוביים הללו הם עולמו של הילד, לעומת החיוב שלו להתקלח - כשאנו כהורים מחויבים לחנכו לניקיון וסדר. וכן על זו הדרך.

בכל סיטואציה כזו ניתקל אנו כהורים בסוג של פתח למשא ומתן או וויכוח, כאשר המקום שלנו כמחנכים או סתם כהורים שצריכים כרגע עזרה, התנגשו עם עולמו של הילד, תפיסותיו וערכיו, שבעת זו ממש הוא קונה לעצמו. בדרך כלל, הורה שניתקל באירוע כזה מול בניו או בנותיו, המחשבות האוטומטיות שצפות בו הן "בכל פעם אני שומע סירוב מצדו. עד מתי זה ימשך?", "עד מתי אצטרך להיקלע להתנגחויות הללו?", וכדומה. תלונותיו של הילד וקיטוריו על המציאות המרה, שהוא נבחר לעזור ולעשות, נתפסות אצלנו כסירוב וכהתנערות מהדברים שהוא, כבן בית, מוכרח לעשות.

תפיסה זו הינה טעות. כשילד אומר "למה אני? אני עסוק, יש לי מה לעשות, תבקשי ממוישי". או "אין לי כוח, אני עייף", או כל מיני דוגמאות המשמיעות קיטורים וחוסר שביעות רצון מצדו – זה אינו בהכרח סירוב, אלא מתחוללת אצל הילד סוג של "מלחמה קרה" בין העקרונות והרצונות שלו, שהוא רוצה בהם, לבין מה שהוא יודע שהוא צריך לעשות, כי הוריו ציוו או בקשו. הוא עדיין לא סירב.

מה שקורה אז, הוא שכשהורים נקלעים למציאות הזו, הם דוחפים אותו בידיים לסרב, בהאשמות או במילים "מעודדות", כגון "תמיד אני צריכה לשמוע אותך מקטר. מתי פעם אחת תעשה מיד מה שאני מבקשת?", או "בכל פעם אני שומעת ממך סירוב, מתי תסכים עם מה שאומרים לך לעשות?", או "כמה פעמים אני צריך לחזור על עצמי כדי שתעשה מה שבקשתי?". על ידי ביטויים מעין אלו מניחים שהילד נמצא במצב של סירוב ולא של התלבטות, ובדרך כלל הילד ישאב למקום שבו רצונותיו ועקרונותיו נשארים יציבים ואינם מתערערים, כי זה מקום ההגנה והבניה שלו.

כאשר הילד החליט להישמע לרצונותיו, אנו כהורים עוברים למצב "אילוף" על ידי תנאים וחינוך על ידי שכר ועונש, ושם מתחיל המשא והמתן עם הילד. או שפשוט נכנסים למשא ומתן שלב לפני ההחלטה, וחוסר ההכלה כלפי עולמו של הילד מביא את הילד למצב בו הוא פשוט יאמר לעצמו "לא מבינים אותי".

ההבנה שלנו כהורים, שבשעה זו הילד מתלבט, הינה קריטית ביותר, ורגעים אלו אינם בגדר סירוב. כאשר הילד יסרב, נשמע זו באמירה מוחלטת: "לא רוצה", "עזבי אותי". כאן כבר איבדנו את זה, ועלינו לנקוט פעולות אחרות.

לכן במצבים בהם אנו יודעים שהילד לא פיתח סירוב מוחלט, יש לעבוד בשני מישורים.

א. קודם כל על כל ילד לדעת שעליו לשאת בעול הבית, בהתאם לגילו ולכוחותיו. על כך יש לנהל שיח עם כל ילד, על כך שהוא חלק מהמערכת שנקראת בית, ועליו ליטול חלק בזה - מתוך נעימות ואחווה, ולא מכפיה, כמובן. כאשר הילד עוסק בצרכיו ובפעולותיו, יש להודיעו בין חמש לעשר דקות קודם, שידע שבתום הזמן הוא יידרש להתפנות לצורכי הבית. בכך נותנים לו את האוויר להפסיק, ומספיק זמן גם לסיים רצון את פעולותיו מתוך שביעות. לקראת תום הזמן מודיעים שנית שמגיע הזמן לסיים, במידה והילד לא סיים לפי כן, ולבסוף מודיעים לו שהוא סיים לגמרי והגיע הזמן להתפנות לצרכי הבית.

בדרך כלל, רוב הילדים בשלב זה מסכימים עם המצב בו נגמר להם הזמן, ומתגייסים למוטל עליהם, מאחר שהם מרגישים שעולם הערכים והרצונות שלהם לא נרמס ברמה כזו או אחרת, אלא כובד. ואם לא, והילד משמיע את טענותיו ותרעומתו על כך, אין להורה להיכנס אתו לוויכוח כלל, אלא לתת לו עוד מעט מרווח של זמן למלחמה המתחוללת בו. בזמן זה על ההורה, אחר בקשתו, לשתוק ולהמתין. בדרך כלל, אחר זמן הילד יקום ויפעל, מאחר שידוע לו שהוא חלק מהמערכת, ואין הוא יכול להתחמק מכך. וגם אם לא, יש להזכיר לו בשנית, "יוסי, אני מזכירה לך, הגיע הזמן לקום לסדר את החדר". אף אם התבטאות זו תחזור על עצמה כמה פעמים, אין בכך כלום. עלינו להתאזר בסבלנות ולתת לו לבחור נכון על ידי הצבת גבולות וכללים, כי עכשיו הגיע הזמן.

לכן יש לתכנן את הזמן, ולא להיקלע למצב בו אנו כהורים נכנסים ללחץ איום, ואנו מטילים אותו על הילדים, אלא להתחיל את התהליך מוקדם יותר.

ב. במישור השני, יש להעצים את הילד ואת פעולותיו. כאשר הילד קם וביצע את הנדרש ממנו, וסיים את המוטל עליו - יש להחמיא לו ולהעצים את מעשיו, מאחר שאין זה מובן מאליו שנטש הוא את רצונותיו ונכנע, כביכול, לנדרש ממנו. על ידי פעולות של עידוד והעצמה אחר מאורע שכזה אנו מחזקים ומחדדים לו את אפשרות הבחירה המחויבת מבחינתו, והנכונה מבחינתנו.

בהצלחה.

דוד בן חי הינו יועץ נישואין ומשפחה מטעם מחלקת שלום בית.

לפניות למחלקת שלום בית בנושא זוגיות והדרכת הורים חייגו 072-2221310 או פנו למייל eliyahun@htv.co.i