תחרות הסיפור הקצר: כיבוד הורים

מעולם לא ראיתי כך את אמא. היא ישבה על הספה, כשערימות טישו לצידה. מוטי כבר ישן. לאה נרדמה מזמן. רק אני לא מצליח להירדם.

חושב הרבה על אבא החזק שלי, שהפך לשבר כלי, ועל אמא שמנסה להחזיק מעמד ולהיות חזקה ואיתנה לצידו. על מוטי אחי שהפך ביום אחד לגבר ואחותי הקטנה לאה שהפכה לשקטה מתמיד.

אני ניגש לסלון ורואה את אמא מתייפחת בשקט, מנסה להסתיר את הדמעות.

היא מביטה בי. אני מביט בה. אני מגיש לה כוס מים, ומתיישב לידה.

הכל מתערבב פתאום יחד עם המבט החודר של אמא.

התאונה, האמבולנס, האשפוז השיקום והידיעה שאבא על כסא גלגלים כנראה לא יחזור למה שהיה...החובות שנערמים, מכתבי ההוצאה לפועל שמאיימים לעכל את חשבונות הבנק....

קשה לה לאמא. אבא היה עמוד התווך, אפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה איש עבודה מסור ואיש משפחה למופת.

ביום אחד, הכל השתנה.

"אמא, אני יודע שקשה לך, יהיה בסדר, ה' איתנו בכל צעד".

אמא מחייכת, מוחה דמעה. "תודה ילד שלי".

אני בן 21, חייל לוחם משוחרר, אבל באמת עדיין ילד.

* * *

הבוקר הגיע. אני כבר החלטתי.

קיפלתי את המכתב המיוחל של המכללה להנדסה בתוך המעטפה. תלמיד מצטיין ומתמיד תמיד הייתי. אהבתי ללמוד ותמיד רציתי לגרום להורי שמחה ונחת.

הורי היו אנשים פשוטים ותמימים, לא הייתה להם אפשרות ללמוד בילדותם וכל החיים הם דחפו אותנו כמה שרק יכלו ללמוד ולהתקדם. אבא מעולם לא אמר לנו לא. הוא עבד קשה ונתן הכל גם בלי שנבקש. אמא הייתה עקרת בית והרעיפה עלינו הרבה חום, אהבה ועידוד. מאז שאני זוכר את עצמי, הורי עטפו אותנו באהבה והשרישו בנו תמיד אמונה פשוטה בה'.

לא סיפרתי להורי שהתקבלתי ללימודים, וגם לא סיפרתי שאני מתחיל לעבוד במקום ללמוד. דחיתי את הלימודים במכללה משום שלא היתי מסוגל לצער אותם בכך שאין ביכולתם לממן את לימודי וגם לכלכל את משפחתי השבורה.

התחלתי לעבוד במפעל ליצור זכוכית בעיר הסמוכה. שכרתי דירת חדר קטנטנה בסכום זעום והגעתי הביתה רק לשבתות וחגים. סדר היום שלי היה מפרך, הייתי קם בחמש לפנות בוקר. מתפלל שחרית בנץ ומיד אחר כך, מתחיל לעבוד במפעל. כל יום עבדתי 12 שעות.  

היתי חוזר לדירה השוממה בערב - סחוט מעייפות, ומעבודה פיזית קשה.

ויתרתי על לימודים יוקרתיים, על נוחות - אבל על דבר אחד לא וויתרתי. מידי ערב, היתי לומד תורה בכולל-ערב הסמוך. למדתי שם שיעורי תורה וגמרא עד 11 בלילה. לא משנה כמה עייף הייתי, לא ויתרתי על שיעורי התורה. היו שיעורים שבקושי הצלחתי להתרכז ולפעמים גם היתי נרדם.

אך בכל זאת לא וויתרתי.

הרגשתי שהשיעורים הללו היו העוגן והאור שלי בחיים. 

הורי לתומם חשבו שאני לומד לימודי מכינה לקראת לימודים גבוהים, ומקבל מלגה היות שאני תלמיד מצטיין. הם לא העלו בדעתם שכבר התקבלתי ללימודים, ודחיתי אותם בגלל המצב בבית. לפני שהיתי יוצא הביתה, היתי מחליף בגדים לבגדים נקיים ומגוהצים, כדי שהורי ירגישו טוב ולא יעלו בדעתם שאני עובד קשה כל כך.

כך חלפו להם כמה חודשים. את המשכורת היתי מביא לאבא בסוף כל חודש. סיפרתי לאבא שיש מישהו מאוד עשיר, ספונסר שאני בקשר הדוק אתו, ושמסייע למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית. בלב תמיד היתי מתכוון אליו. לריבונו של עולם. הוא הספונסר. ואני הרי בקשר הדוק איתו. הרי הכל ממנו...

אבא קיבל את זה, שמח שהוא יכול להמשיך להעניק כמו פעם. הוא היה מכניס את הכסף לארנק עם חיוך רחב, ואמר לי פעם באוזן שאם יום אחד הוא יפגוש אותו, הוא יאמר לו שהוא הציל לו את החיים.

הרגשתי בכל חודש שאבא ממש מחכה לזה. קודם היה מפריש מעשר, את השאר היה נותן לאמא לכלכלת הבית ולתשלום החובות שנערמו. לאחר מכן היתי ניגש לאבא בשקט ומבקש כסף לתשלום השכירות של הדירה. הסכום כמובן היה זעום, אבל אבא הרגיש שהוא תומך בי. הוא היה נותן לי את השטרות בהנאה, ואומר: "תודה לה' שאני מסוגל לעזור לך".

היתי מדבר עם בורא עולם כל הזמן. ביקשתי ממנו שיעזור לנו להחזיק מעמד. בכל תפילה התפללתי במיוחד שיעזור לי להמשיך ללמוד ולהתעלות רוחנית, שלא אפול בגלל המצב הקשה. לפעמים הרגשתי שאני כבר לא מסוגל... ואולי רק הערב אוותר, אבל תמיד קיבלתי כוחות מיוחדים, ומעולם לא הצטערתי שהתגברתי והגעתי לשיעורים.

חלפה שנה. ב"ה החובות שולמו במלואם. הייתי עובד מצטיין. הבוס החליט להכפיל את משכורתי. מעניין מאד, שבדיוק אז, אחי מוטי, שקטן ממני בשנה, עמד להתחתן.

הוא היה בחור מצטיין וקיבל מלגת לימודים חינם עבור לימודי השנה הראשונה.

את הכסף היתי מעביר כרגיל מידי חודש לאבא. אבא שילם מזה גם דמי כיס לאחי, וגם שמר בצד להוצאות החתונה הקרבה. אבא פעם צחק שממש כשאחי התחיל ללמוד ועמד להתחתן - הספונסר הנסתר העלה את סכום התמיכה.

ואצלי? הצעות שידוכים התחילו להגיע, אך לא ממש הצליחו לעבור את סף הדלת. לא היה לי מושג מדוע. אולי כי לא היה משהו ממש מיוחד לומר עלי. לא ציינתי שאני עובד במפעל, כדי שהורי לא ידעו שאני עובד שם. הם מבחינתם לא ידעו שאני עובד לכלכלת הבית. אפשר לומר ששמרתי את זה בסוד באדיקות. בשבילם.

הרגשתי בכל חודש, שכשהבאתי לאבא את הכסף הוא קם לתחייה מחדש, הוא הרגיש שהוא ממשיך את תפקידו כאב המשפחה ויכול להמשיך להעניק כמו פעם, אף על פי שהוא מרותק לכיסא גלגלים. ידעתי שאם הורי יגלו שמקור הכסף הוא מעבודתי הקשה במפעל, הם יפלו ברוחם וישברו.

היחיד שידע מהסוד הזה, היה הרב של הכולל-ערב שבו למדתי.

קרה פעם שבאחד הערבים היתי סחוט כל כך מעייפות, ובכל זאת לא ויתרתי והגעתי לשיעור. נרדמתי עמוקות בשיעור, והיות שהיו חייבים לסגור את המקום, נאלצו להעיר אותי. הרב שאל אותי בעדינות מדוע אני עייף כל כך בשיעורים, ואם הוא יכול לעזור במשהו. הוא השתומם לראות שאני לא מוותר על השיעורים.

זו הפעם הראשונה שהעזתי להוציא הכל. בכיתי וסיפרתי לו על אבי הנכה, על המצב הכלכלי הקשה שהורי נקלעו אליו, על העבודה הקשה במפעל, על הסירובים בשידוכים ועל המאמץ הכביר שאני עושה כדי להגיע לשיעורים היומיים בכולל שמשאירים אותי שפוי.

הרב דמע, טפח לי על השכם ואמר: "אל תדאג, יבוא יום ותראה בעצמך, שזכות כיבוד ההורים והתורה יגנו עליך... אלו דברים שאין להם שיעור... כיבוד אב ואם... ותלמוד תורה כנגד כולם!".

שנה נוספת חלפה. לאה אחותי הקטנה סיימה את לימודיה בתיכון והתחילה ללמוד לימודי הוראה. אני המשכתי כרגיל את עבודתי במפעל, עד שבוקר אחד מנכ"ל המפעל מבשר לי שהוא נאלץ לפטר אותי, יחד עם עוד עובדים, במסגרת קיצוצים במפעל. בעוד שלושה חודשים אקבל את דמי הפיצויים ואפסיק לעבוד שם.

הוכיתי בתדהמה.

ללא הכנה, בתוך 3 חודשים אמצא את עצמי ללא עבודה ומקור פרנסה. מילא אני, אבל מה עם הורי? באותו רגע חשבתי על הספונסר הגדול. מה הוא היה אומר על זה... "נו, באמת? אתה דואג?".

באותו שבוע שקיבלתי את ההודעה על הפיטורין, ב"ה בשורות טובות התחילו להגיע... נשברה צלחת בבית... לאה מתחתנת. אמא ואבא לא חשבו שזה יגיע מהר כל כך, אך על חתן מעולה כזה אי אפשר לוותר.

חזרתי הביתה לשבת. בערב שמעתי את אבא ואמא משוחחים ביניהם במטבח שאין להם מושג מהיכן יביאו את הוצאות החתונה. אומנם החובות שולמו, ובשגרה מצליחים אכשהו לשרוד עם הסיוע של הספונסר, אך הוצאות חתונה, זה כבר סיפור אחר.

ידעתי שבחשבון הבנק שלי יחכה בעוד שלושה חודשים סכום נאה שיכול לכסות את הוצאות החתונה, אבל מה הלאה? מה יהיה חודש אחרי? נותרתי ללא עבודה, וכעת אני צריך להתחיל מאפס.

בהחלטה של רגע, החלטתי. הסכום הזה יועבר להוצאות החתונה. כמו שה' עזר לנו עד כה, כך ימשיך לעזור ולתמוך בנו הלאה.

יום למחרת הודעתי להורי שהם יכולים להתחיל להתכונן לחתונה. הם השתוממו. "מהיכן הכסף?", שאלו. "אותו ספונסר... שמע ממני שאתם מחתנים בת בשעה טובה. בעוד 3 חודשים יעביר לכם את הוצאות החתונה".

הורי היו בהלם. הם לא הבינו מהיכן זה נחת עליהם. הורי לא שאלו שאלות נוספות. אבי החל לומר "מזמור לתודה", ואימי החלה לנגב את הדמעות. מיותר לתאר את האושר של אחותי...

ב"ה, בשעה טובה, אחותי התחתנה.

חודש אחרי כבר היתי אמור לעזוב את העבודה. בד בבד עם עבודתי במפעל התחלתי לחפש עבודה במפעלים דומים, אך הפעם, באופן מפתיע, ללא הצלחה. קיבלתי סירוב בכל מקום שחיפשתי עבודה. סירוב אחר סירוב ללא הסבר הגיוני.

ערב אחד הרגשתי מדוכדך מאוד. זה היה לאחר הלימוד של אחד משיעורי גמרא בכולל. ישבתי על אחד הספסלים, ומחשבותי נדדו אחורה... לילדות, לבית, על השנתיים שחלפו ועל חיי בכלל... לפתע שמעתי את קולו של הרב קורא לי. ניגשתי אליו. הוא שאל אותי בשקט והנעימות האופיינית לו "אבי, אתה מעוניין לשמוע הצעת שידוך?".

הנהנתי.

הוא חייך ואמר: "יהודי נכבד, איש עסקים מאנגליה, מתומכי כולל הערב, התקשר אלי היום וביקש ממני לסייע לו במציאת שידוך מתאים לבתו כלילת המעלות. הוא ציין בפני את כל מעלותיה. הוא גם הוסיף שלא משנה לו המצב הכלכלי של הבחור... עם זה הוא יסתדר. הוא התנה זאת רק ב- 4 תנאים יוצאי דופן: בחור ירא שמיים, בעל מידות טובות, בחור שמכבד את הוריו באופן יוצא מן הכלל ומתמיד בתורה באופן שלא מפסיד שום שיעור כאן בכולל ערב. חשבתי שאתה עומד בכל התנאים!".

חודש אחרי, בשעה טובה, נשברה צלחת נוספת בבית. הפעם זה אני. זכיתי לבוא בברית הנישואין עם בחורה יראת שמיים, עם מידות טובות וכלילת המעלות, הרבה מעבר לציפיות שלי.

אכן. התקיימה אמרתו של הרב... יבוא יום ואתה תראה...

"אלו דברים שאין להם שיעור... כיבוד אב ואם... ותלמוד תורה כנגד כולם".