תחרות הסיפור הקצר: משפחה שמחה

סוף סוף הגיע תורה של ריקי להציג את עצמה.

היא חיכתה לזה כל כך! המורה החדשה נראית נחמדה מאוד. ריקי רוצה לספר לה ה-כ-ל, כי אמא אומרת שהיא צריכה לפתוח דף חדש בלימודים, וריקי יודעת שעם מורה חדשה זה קל יותר.

היא רוצה לספר לה על זה שיש לה שמונה אחים, ושהיא הכי גדולה.

היא רוצה לספר לה על זה שהיא ממש אוהבת לקרוא.

היא גם רוצה לספר לה על זה שמלכי היא החברה הכי טובה שלה, ואז גם תבקש שתושיב אותן ביחד.

היא גם תספר שהמשפחה שלה היא המשפחה הכי הכי בעולם. אבל דבר אחד היא לא תספר!

היא לא תספר על זה שהיא לא אוהבת להגיע הביתה. האמת היא שהיא כן אוהבת, היא אוהבת את ריח המרק הטעים של אמא, היא אוהבת את צחוקם של הילדים, היא אוהבת גם כשאבא חוזר מהכולל ונותן להם נשיקת לילה טוב. אבל מה שהיא לא אוהבת זה... מה באמת?

פתאום, כל החשק להציג את עצמה, נעלם.

ריקי קמה ממקומה ואומרת בקול חלוש: "קוראים לי ריקי, ואני אוהבת לקרוא". זהו, עכשיו היא כועסת. "למה הייתי צריכה לחשוב על זה? עכשיו אני כבר לא אוכל לשבת ליד מלכי, עכשיו המורה כבר לא תדע את כל מה שרציתי לספר לה, עכשיו כבר לא אוכל להתחיל דף חדש כמו שאמא רוצה".

בחזרה הביתה, מלכי רואה אותה קצת שונה, קצת עצובה, אבל היא לא אומרת כלום. רק כשכבר חסר רחוב אחד כדי להגיע לביתה של ריקי, היא שואלת: "נמשיך לבית שלך, או שאת רוצה להיכנס לספריה?". ריקי מחייכת, זו לא הפעם הראשונה שמלכי מבינה אותה כל כך. כשריקי עצובה, אין דבר טוב יותר בשבילה מלקרוא.

מלכי ממשיכה לביתה, וריקי נכנסת למקום הכי אהוב עליה... הספרייה!

היא עוברת ליד המדפים הענקיים, ופתאום ספר אחד מושך אותה. ספר קטן ואדום, על הספר כתוב באותיות גדולות וברורות, צהב על גבי אדום, "משפחה שמחה".

ריקי לוקחת את הספר ויושבת בפינה "שלה", הפינה שתמיד מחכה לה בספרייה. ואז... היא כבר לא שומעת כלום, זה רק היא והספר.

"היה היתה משפחה עניה, משפחה עניה אבל שמחה.

הם גרו בקצה העיירה, בבית הכי קטן מכולם.

כולם כבר ידעו שאמא כהן וילדיה, אפילו שלפעמים אין להם בכלל מה לאכול, חיים בשלוה ובשמחה.

וכולם תהו, "מהו הסוד?".

אמא כהן, אלמנה ואמא לעשרה יתומים קטנים, היתה, לפי שרה'לה שלה, "האמא הכי טובה בעולם", ולא סתם, כי אמא כהן תמיד חיפשה דרכים להחמיא ולעודד...

כששרה'לה בת העשר היתה מרימה את הצלחת אחרי האוכל, היא היתה מחבקת ומודה. כשיוסי בן השמונה היה מסדר את הכסאות סביב לשולחן, היא היתה מנשקת ומחמיאה, ואפילו כשאיציק הקטן זרק את הזבל לפח, היא נתנה פרס...

זהו, עד כאן!

ריקי לא מבינה מה קרה לה, אבל פתאום היא שמה לב שהיא בוכה. זה התחיל מדמעה אחת קטנה ומהר מאוד נהיה בכי סוער.

ואז, ריקי הבינה!

היא הבינה למה היא מרגישה כאב כשהיא חושבת על זה, היא הבינה מה מפריע לה בבית.

לאט לאט, כל הזיכרונות עולים למוחה הקטן של ריקי...

ריקי בת שש, שבועיים אחרי שנולד בנצי הקטן. אמא עייפה, היא הולכת לישון. ריקי שומרת על חיימק'ה, טלי ודסי בחדר, משתדלת שיהיה שקט, היא בטוחה שאמא תשמח כל כך, שתגיד מילה טובה, שתחבק... אבל לא, אמא בכלל לא שמה לב.

ריקי בת שמונה, אמא הולכת לראיון לעבודה חדשה, וריקי רוצה לעשות לה הפתעה, היא שוטפת את כל הכלים, אוספת את כל המשחקים, ומחכה לאמא בקוצר רוח, לראות איך היא תגיב... אבל אמא חוזרת שמחה על שיש לה עבודה חדשה ובכלל לא שמה לב שהבית יותר נקי משהשאירה אותו.

ועכשיו... ריקי בת עשר, רוצה לעזור אבל עושה הכל בלי חשק, יודעת שבכל זאת, אמא לא תשים לב, יודעת שאפילו שלפעמים אמא כן אומרת משהו, זה לא נראה שהיא שמחה על העזרה...

ובגלל זה היא גם נהיתה יותר עצלנית בלימודים, גם שם היא עושה דברים בלי חשק, כי בכל זאת, כך היא חושבת, אף אחד לא שם לב.

והיא, היא מקנאה כל כך בשרה'לה שבסיפור ובמשפחתה...

בטח שריקי שמחה שיש לה אבא, וכמובן שהיא מודה להשם על זה שיש לה אוכל כל יום וכסף.

אבל ריקי אוהבת כל כך את אמא והיא רוצה להרגיש שגם אמא אוהבת אותה, רוצה שאמא תראה לה את זה.

ריקי יוצאת מהספרייה מצוברחת, אין לה חשק לכלום.

היא מגיעה ולא אוכלת. "אין לי תאבון", היא אומרת.

מלכי מתקשרת, היא רוצה לעשות את השיעורים עם ריקי, כמו בכל יום, אבל אין לריקי סבלנות...

בלילה ריקי חולמת שהיא שרה'לה.

כל כך יפה החלום, כל כך טוב, שבבוקר ריקי קמה מאוכזבת שזה נגמר...

היא הולכת ללימודים, אבל בכלל לא מקשיבה, ואז, באמצע שיעור חשבון, עולה רעיון למוחה, והיא מאושרת בבחירתה.

ריקי נכנסת הביתה, היא כבר רוצה כל כך לעשות את מה שתכננה...

היא היתה היום בספריה וביקשה לקחת את הספר האדום ההוא.

ואז היא הדפיסה הרבה פעמים את אותו סיפור, הסיפור ההוא של שרה'לה.

ואחר כך היא לקחה מהדק וחיברה את כל הדפים לספר קטן אחד...

עכשיו היא נכנסת הביתה, והיא כל כך מתרגשת!

ריקי מכניסה את הספרון הקטן למגירה הכי שמורה שלה, ויוצאת לעזור לאמא. ו... לשם שינוי, הפעם היא שמחה לעזור. פתאום יש לה חשק להכין ארוחת ערב ולהשכיב את הילדים.

כל הילדים כבר ישנים. אפילו טלי, שלאחרונה עושה קצת בעיות, ישנה מזמן.

ריקי עדיין ערה, לה אמא מרשה להישאר עד יותר מאוחר.

"עכשיו זה הזמן", חושבת ריקי, ולוקחת את הספרון מהמגירה. היא הולכת למטבח ועומדת ליד אמא.

 "אמא, תספרי לי סיפור מהספר הזה".

"בטח, חמודה, חכי לי בספה, אני כבר מגיעה".

ריקי שמחה... הנה, עוד מעט זה יקרה.

"היה היתה משפחה עניה, משפחה עניה אבל שמחה...", ריקי שומעת את קולה של אמא, אבל לא מקשיבה בכלל, היא מדמיינת איך אמא תגיב...

"כששרה'לה בת העשר היתה מרימה את הצלחת אחרי האוכל...", הסיפור ממשיך, ומתקרב עוד ועוד לסוף, וריקי כבר רוצה שאמא תסיים, ולדעת מה היא תגיד...

כמה זמן היא כבר שוכבת במיטה ולא נרדמת? שעה? אולי שעתיים?

כבר המון פעמים ריקי שחזרה את מה שאמרה אמא אחרי הסיפור. והיא די מאוכזבת...

אמא סגרה את הספר, "סיפור יפה", היא אמרה.

"מאוד" הסכימה איתה ריקי.

"כן נכון, יפה מאוד. טוב כבר ממש מאוחר, לכי לישון חמודה, יש לך לימודים מחר".

ריקי לקחה את הספרון והלכה מאוכזבת לחדרה. "זהו? סיפור יפה וזהו?".

המילים של אמא עדיין מהדהדות בראשה:

"כן, נכון, יפה מאוד. טוב כבר ממש מאוחר, לכי לישון חמודה, יש לך לימודים מחר..."

ריקי עצובה, מאוכזבת, מיואשת...

היא לא יודעת איך נרדמה בסוף, אבל עכשיו היא עושה את דרכה לבית הספר, והיא דווקא שמחה.

היא לא כמה מצוברחת או כועסת, ואפילו לא עייפה.

היא החליטה לא להתייאש, בגלל זה היא שמחה.

אחר הצהרים היא תנסה שוב. בכל זאת, יש "הרבה סיפורים" בספרון. אמא לא יודעת שכל הסיפורים הם אותו דבר...

ואז אולי אמא תבין. ואם לא, אז מחר עוד פעם...

אחרי יומיים

ריקי נכנסת הביתה, ישר לחדר שלה. ואז היא רואה משהו במיטה, משהו שלא היה שם קודם...

"מעטפה? מי יכול להשאיר לי מכתב?".

היא פותחת את הדף וקוראת:"בתי היקרה לי כל כך.

יום שלם אני חושבת עליך, נסיכה שלי.

אני מסתכלת עליך ורואה את עצמי בגילך...

את יודעת שלא היתה לי אמא מגיל קטן.

את יודעת שגדלתי בבית של דודתי, ושם ריחמו עלי כל כך על זה שאין לי הורים, ואני לא אהבתי את זה.

תמיד קנו לי מה שרציתי, תמיד נתנו לי מה שביקשתי.

כל הזמן החמיאו, כל הזמן אמרו דברים טובים.

וכל כך שנאתי את זה...

אז עשיתי טעות, ריקי שלי, טעיתי.

והחלטתי שאני כשאהיה גדולה, אף פעם לא אחמיא כל כך לבנות שלי.

לא הבנתי שזו טעות, לא ידעתי שזה מה שיקרה.

חשבתי שכל בני האדם שונאים מחמאות. לא ידעתי שרק אני, בגלל היתומות שלי, מרגישה כך...

והקדוש ברוך הוא עשה לי חסד. הוא שלח לי בת חכמה במיוחד. הוא שלח לי אותך, אהובתי, כדי שתראי לי במה טעיתי, כדי שאני אבין ואתקן...

אני מודה לך על זה שנתת לי להבין ולתקן.

ואני רוצה לבקש סליחה על כל הפעמים שציפית למחמאה ולא קיבלת אותה.

אוהבת אותך כל כך,

אמא".