האחרון שמצליח בזכות אלה שלפניו: גם למצוא מטפלת טובה זו עבודה

אני אתחיל בווידוי הכי גלוי שלי: מגיל 12 אני "מסתובבת" אצל אנשי מקצוע.

זה התחיל כשמורה שלי זיהתה שאני במצוקה. הייתי אז בת 12. כיתה ז' (אני הייתי תמיד "הקטנה" בכיתה. הכי קטנה בגיל והכי גדולה במשקל). היינו אמורות לצאת לטיול שנתי. המורה ביקשה את חתימות ההורים. אני לא הגשתי חתימה. המורה שאלה למה אני לא מצטרפת, והתשובה שלי הכתה אותה בהלם. גם היום, כאמא, כשאני חושבת על התשובה ההיא, אני לא מצליחה שלא לבכות על הילדה שהייתי. בכל מקרה, ראיתי שהמורה כמעט איבדה את שיווי משקלה. בהפסקה היא קראה לי הצידה וביקשה לשוחח והבינה שהיא פותחת תיבת פנדורה שאין לה שום דרך להתמודד עם זה. מפה לשם היא הציעה שאיעזר ביועצת בית הספר.

אין טעם להאריך בסיפור הזה שהשאיר צלקת עמוקה אצל כל הנוגעות בדבר: אמא שלי, אני, המורה שרק רצתה לעזור.

זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעזרה מקצועית, והמסקנה שלי הייתה שהעזרה הזו גרועה, כי היא עשתה לי עוול בלתי נסלח, ומה שגם ככה היה נורא, הפך להיות נורא שבעתיים.

מובן שצריך לזכור שהסיפור הזה נכון ללפני 26 שנים, ומאז כל המערכות השתפרו, ואין להסיק מסיפור זה מסקנות על המציאות כיום.

בהמשך הייתי הילדה שהמורות לוקחות לשיחות צדדיות כדי לנסות לעזור. לפני 25 שנים לא באמת היו כלים לעזור.

אז מורה אחת הייתה אוזן קשבת מופלאה ומכילה, שכשפגשתי אותה לפני כמה שנים במכללה בה אני מלמדת, פשוט עצרתי אותה ואמרתי לה שאני חייבת לה חלק גדול מחיי, והיא כמעט נפלה כשהיא הבינה שהדבורי ההיא, הילדה המורכבת עם הקשיים ההם, מרצה בעצמה לנשים בגיל של אמא שלה, ובעצמה מלווה נשים בתהליכים מורכבים.

מורה אחרת הפגישה אותי עם איש חינוך שהיה זה שהציל אותי מעצמי, וכבר סיפרתי עליו לא מעט בעבר בפוסטים שלי.

מורה אחרת כמעט גרמה לי להפסיק להאמין שיש בורא לעולם, ובמפגש אקראי לפני כמה שנים, כשהיא נפגשה איתי ברחוב והבינה שאני הכתובת הכי טובה להתייעץ בקשר לבחורה "עם מקרה דומה לשלך" התחננתי שרק לא תגיד לה את מה שאמרה לי אז, כשהייתי בחורה בסמינר, בכיתה י"ב, כשאני מצטטת מילה במילה. היא לפחות התנצלה ואמרה שהיא באמת לא ידעה מה לעשות איתי, ואני רק אמרתי שאולי בפעם הבאה רק תקשיב לקושי ולא תיתן עצות, כשלפניה ילדה שרק מנסה לשרוד את היום.

במשך כל אותן שנות ההתבגרות, מי שהציל אותי היה איש מיוחד ללא הכשרה מקצועית, שהיה בעיקר עם יכולת הקשבה נדירה, חיוך קבוע ועיניים תקועות ברצפה מטעמי חסידות, שלא נבהל מהאיומים של בת הטיפש-עשרה, והבין מתי נכון להיות חכם ולא צודק, וסלל עבורי את הדרך לצאת מהבוץ של עצמי של הגיל הכי נורא בעולם. כל מה שיש לי היום – בזכותו.

בגיל 18.5 התחתנתי.

מהר מאד הבנתי שאני צריכה עזרה, ופניתי לייעוץ זוגי שלא עזר לי.

בגיל 20 התגרשתי.

ומגיל 21 חיפשתי כתובת להכיל את עצמי, להתמודד עם המסע שלי ולקבל כלים לחיות טוב יותר את החיים האלו, בהם לא בחרתי.

הלכתי לקבל עזרה בתקופות שונות. לא תמיד, לא כל הזמן. אבל אף פעם לא הפסקתי לנסות.

ניסיתי (כמעט) הכל: פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, עו"ס, NLP בשיטות שונות, קינסיולוגיה, מח אחד ושלושת הממדים, טיפולי מגע למיניהם, קואוצ'ינג, EMP ועוד.

הייתי אצל הטובים ביותר. אף פעם לא התפשרתי על פחות ממעולה.

הלכתי למטפלים ומטפלות שהם מנהלי בית ספר מקצועיים, נסעתי עד חורים בהונלולו כשכל צד דרש לפחות 3 אוטובוסים ויום עבודה שלם שהלך לפח.

נסעתי מירושלים לאיזו וילה בהרצליה למטפלת מיוחדת שאפילו לא טרחה לשאול אם אני רוצה כוס מים או אולי צריכה שירותים, והייתי אז בהריון מתקדם.

נסעתי לרחובות בתקופה שהיו אז 3 אוטובוסים בלבד לאורך היום (20 שנה אחורה), והמתנתי שעות בתחנה המרכזית כדי לחזור הביתה.

עשיתי הרבה מאד כדי לעזור לעצמי במקומות שבהם הרגשתי שאני לא יכולה לבד.

מה עזר לי באמת?

מה פתר לי את האישיו הכי גדול שלי?

או נכון יותר: האם פתרתי את האישיו הכי גדול שלי?

לא.

ואולי אני לא צריכה.

אבל על הדרך למדתי בעיקר לעזור לעצמי, לדבר עם ה' ולהאמין שהוא שלח אותי למסע הזה מסיבות טובות בלבד, קרי: אמונה.

כולם קידמו אותי, מי יותר ומי פחות. מכולם למדתי, מחלקם למדתי איך נכון להיות כאיש מקצוע ומחלקם למדתי מה לעולם לא אעשה עם לקוחותי. אחת מהן גרמה לנזק גדול שארך לי זמן רב לשקם. כל השאר עזרו באופן חלקי ולזמן מה.

אבל זה יהיה שקר מוחלט אם אגיד שכלום לא עזר לי.

בהחלט רציתי יותר, קיוויתי יותר ושילמתי בשביל לפתור יותר.

כיום, כאשת מקצוע שפוגשת מאות אנשים בשנה, אני יכולה גם להעיד שאני בהחלט לא הלקוחה הסטנדרטית בשום צורה ומשום כיוון. לא בגלל הסיפור האישי שלי, כי תאמינו לי שפגשתי סיפורים קשים ומורכבים פי מיליון משלי, ושהלוואי והקב"ה לא ינסה אותי בהם, אלא בזכות היצירה הזו שנקראת "אני", שחקרה מגיל מאד קטן את העולם, וקשה מאד לעמוד מול היכולות והידע שלה.

זה לא שאני יודעת הכל, וודאי שאינני מושלמת.

זה לא משום שאני לא צריכה עזרה, וודאי שאינני כל יכולה.

זה כנראה מורכב יותר מזה.

יחד עם זה, השינויים שעברתי בחיים הם לא פחות מדרמטיים, ואני זוקפת אותם לזכות המכלול של הניסיונות שעשיתי כדי להגיע אליהם.

הדבר שעזר לי באופן הכי משמעותי היה דווקא לימודים מקצועיים שהכריחו אותי לעבור תהליך תוך כדי הלמידה, וכאדם שידע הוא אחר ממרכיבי החוסן שלו (לכל אחד יש כמה מרכיבים. אולי יום אחד אכתוב על זה), זה היה מרחב נכון עבורי, וניצלתי את כל הקורסים שלמדתי בחיי לתהליכי עומק ולהפנמת החומר באופן הכי אישי שאפשר.

את כל זה אני כותבת היום כדי להגיד באופן חד משמעי, שאין שום דרך להוכיח ולקבוע איזו שיטת טיפול או אימון או ייעוץ היא הטובה ביותר ומי היא אשת המקצוע הטובה ביותר בתחום הטיפול, האימון או הייעוץ.

אין חיה כזו. וגם לא צריכה להיות חיה כזו.

בכל פעם שלקוחה מתקשרת ומבקשת מהמזכירה שלי שאני זו שאלווה אותה באופן אישי בתהליך, והמזכירה שלי מסבירה שאני עושה את האבחון הראשוני אך לאחר מכן אני מפנה לאשת מקצוע במרכז שלי – התשובה היא "אבל אני רוצה רק את דבורי".

אבל אני רק אדם אחד, והמטרה של המרכז הייתה לאפשר לכמה שיותר א.נשים לקבל עזרה! ועם כל הכבוד אלי – יש עוד אנשי מקצוע מעולים!

בדיוק השבוע, בפינה שלי בתוכנית "קולות שירה" שמשודרת בערוץ הידברות, אמרתי לרבנית חגית שירה שבסופו של דבר אני רק שליחה. שליחה לעזור לאנשים להתמודד טוב יותר עם מסע חייהם. אני שליחה שלהם, והם שליחים שלי לשקף לי את המקומות שאני צריכה עוד לשפר אצלי.

אין לי בלעדיות על כלום.

כן, אני אשת מקצוע מעולה. עובדת קשה מאד כדי לשמור על רף גבוה. לא מוותרת לעצמי ולא חושבת לרגע שאני יודעת מספיק. לומדת כל הזמן, נעזרת בנשות מקצוע אחרות, מתייעצת בהדרכות מקצועיות, קוראת, מבררת, שואלת, חוקרת, ומיישמת קודם כל על עצמי ועל בני ביתי.

ועדיין, אני רק שליחה.

יש מי שתגיד ש"הצלתי את חייה" ויש מי שתגיד שאני "עוד מטפלת" שהיא ניסתה אבל חוץ מהכסף שהיא שילמה היא לא קיבלה כלום.

ואני אאמין לה, גם אם יכאב לי שכך היא מרגישה.

כדי למנוע תהליכים שחוזרים על עצמם או תהליכים לא מועילים, אני מבררת עם כל לקוחה שמגיעה אלי מה היא כבר ניסתה בעבר, כדי לדעת האם אני יכולה לעזור לה או שאציע לה עוד מאותו הדבר וזה יהיה בזבוז זמן וכסף מלכתחילה.

ולכן אני תמיד אשאל בשלב כזה או אחר: "מה עשית עד היום כדי לפתור את העניין?".

רבות מאד עברו טיפולים כאלו ואחרים, קונבנציונליים או אלטרנטיביים.

השאלה הבאה שלי היא תמיד: "ואיך התהליך/ים האלו קידמו אותך?".

השאלה פתוחה, כדי לאפשר מגוון רחב של תשובות ולא שאלה סגורה, כמו: "וזה עזר לך?", כי אני מאמינה שברוב המקרים תהליך אישי כלשהו, אימון, טיפול או ייעוץ, סייעו, גם אם רק מעט.

ואכן, כפי שאנחנו שואלים שאלות – כך נקבל תשובות.

והתשובות מגיעות.

כן, קיבלתי כוח. כן, הצלחתי להתקבל לעבודה שרציתי. כן, הזוגיות שלנו השתפרה.

כן, למדתי על עצמי כמה דברים חשובים.

אבל זה לא מספיק.

אני לא אישה ענווה וגם לא בעלת גאווה. למדתי לדבר על היכולות שלי ועל המתנות שהקב"ה נתן לי בלי להתנצל ובלי להסמיק. אני רואה אותן כעובדות. בדיוק כמו שאני שמנה, אני גם בעלת אומץ. אותו הדבר. הטוב והמוטב. גם זה וגם זה מתנות של ה'.

אבל בתחום אחד בחיים שלי אני שומרת על ענווה ומורידה את הראש בפני כל מי שיכול ללמד אותי עוד קצת חכמה, בינה ודעת, וזה התחום המקצועי. שם יש בי עוונה גדולה.

כשמתעסקים בנפשות – מה שאת חושבת שאת יודעת, את לא יודעת עוד כלום.

אני רוצה להוסיף נקודה נוספת לסיום.

מכירה את זה שיש בקבוק יין או קולה על השולחן? כולם מנסים לפתוח אותו ולא מצליחים. מביאים סמרטוט, מגבת, מזלג, מנסים עם השיניים, דופקים את הפקק הסרבן על קצה השולחן, אבל כלום לא עוזר והוא לא זז?

ואז מעבירים למישהו האחרון שנשאר, שבכלל לא נראה שיש לו כוח יותר מכולם, אולי אפילו פחות, והוא, במאמץ קל, פותח את הפקק?

ובכן, הטענה אומרת שהוא הצליח כי כל האחרים הזיזו משהו בכל פעם והוא זה שהיה "המכה בפטיש". אבל לולא כל אלו שלפניו, הוא לא היה מצליח.

לפעמים אני חושבת שזה ככה גם בתהליכים טיפוליים.

כל אחד קידם אותך קצת, בדרך גדלת, התבגרת, הגעת בשלה הרבה יותר לטיפול הבא, ועכשיו את מסוגלת להכיל את השינוי וליצור אותו.

ואולי זו דווקא אשת המקצוע הזו שהרגשת שמקבלת אותך בצורה נקיה ומחלטת.

לעולם לא נדע אם דווקא כל הניסיונות שעשית קודם הם אלו שהכינו אותך לתהליך הזה, או שאולי, אולי, הטיפול הזה שונה מכולם והוא בדיוק מה שאת צריכה לעבור.

אני תמיד אומרת, לעצמי וללקוחותי, שכמו שלמצוא זוגיות זה עבודה, וכמו שלמצוא עבודה זה עבודה, אז גם למצוא אשת מקצוע טובה זו עבודה.

וגם בזה, כמו בכל דבר, צריך סייעתא דשמיא.

לעיתים זה מצליח בפעם הראשונה: יש חיבור, השיטה מדויקת לך, ואת פורצת את הדלת שחסמה אותך.

לעיתים, את עוברת עוד ועוד ניסיונות: פעם מטפלת ההיא, ופעם מטפלת בשיטה אחרת, וזה לא עובד בשבילך.

אל תתייאשי.

לכל אחת מיועדת השליחה שלה.

אני כל הזמן מתפללת על זה.

גם למצוא את השליחים והשליחות הנכונים והטובים עבור בעלי, עבורי ועבור ילדי. בין אם זה רופא שיניים, רופאת משפחה, מטפל/ת רגשי/ת, מאבחן/ת לעניין כזה או אחר, וגם הצוות של בית הספר, חיידר והגנים כלול תחת התפילה של "שליחים טובים".

וגם שאני אזכה תמיד תמיד להיות שליחה טובה לדברים טובים.

תתפללי על זה.

שתזכי.

בקלות, במהירות, בנעימות.

ואין כמו ביטחון בה' כדי להתמודד עם כל מה שבא עלינו ובדרכנו: גם ביטחון שמה שאנחנו עוברים זה הכי טוב, גם אם זה מרגיש רע, וגם אם הלכת לאשת מקצוע והתאכזבת, כי גם היא... רק שליחה שהקב"ה ייעד בדרכך.

איתך, במסע המיוחד רק לך.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.