תחרות הסיפור הקצר: אישה של חסד

"שלום, אני מדבר עם יעל?", נשמע קול לא מוכר מעברו השני של קו הטלפון.

"כן, מי מדבר בבקשה?", עניתי.

"זה אורן, בן של לאה. מחיפה. זוכרת?".

"ודאי! לאה, לאה האהובה... לצערי לא נשמר הקשר כמו פעם, אבל היא תמיד בשבילי "לולו" האהובה. מה שלומה, הכול בסדר?", שאלתי.

"אמא נפטרה... לפני עשרה חודשים...", אמר בנה, "עברתי על פנקס הטלפונים שלה, והשם שלך הופיע ליד רבי יאיר, באות יו"ד...".

המילים נעתקו מפי.

"אני ממש מצטערת לשמוע... תודה רבה שטילפנת. שלא תדעו עוד צער. אנא מסור תנחומי לכל האחים...".

"תודה לך, ושיהיו בשורות טובות".

השיחה נסתיימה, אך הרהורי נשאו אותי אל ימים רחוקים, כמה עשרות שנים אחורה. ימים סוערים של מלחמה במפרץ, טילים על ישראל, ואני - בת כפר לבד בעיר הגדולה, אפרוחית שרק העזה לבקוע מקליפת הביצה.

"קחי את מספר הטלפון של לאה", אמר לי אבי היקר, "היא תשמח שתבואי".

ולאה אכן שמחה, שמחת אמת, מכל הלב, בכל פעם שעברתי בחנות הקטנה שלה, בדרך לדירה הקטנה בה גרתי. "או, יופי שבאת, הנה, תישארי איתי בחנות  קצת עד שאסגור, ונעלה יחד אלי פה הביתה. בשום אופן את לא אוכלת אוכל של סטודנטים עכשיו!".

* * * 

יחד היינו עולות במעלה ארבע הקומות, לאט-לאט, ולאה היתה פותחת את הדלת לביתה, בית שמיד הייתי מרגישה בו בבית. היא היתה מחייכת, ותוך שניות היתה מעמידה סיר עם מטעמים שלא היו מביישים אורח נכבד במלון פאר. כשהייתי מנסה להניאה מלטרוח, היא היתה זורחת ואומרת - "אה, זה שום דבר, לא היה לי שום דבר בבית". ועם זאת, תמיד היו צצים עלי גפן ממולאים, חמוצים מסודרים בחן בצד על צלחת יפה, עוף מתובל ואורז ש"רק כמה שניות לוקח להכין", והופ! כבר הסיר מבעבע, ולאה אומרת בחביבות - "נו, אז נשתה היום? תה עם ביסקויט לפני הארוחה... מה כבר יקרה?!".

אחר כך היתה אומרת - "תישארי לנוח! את עובדת קשה כל כך. מה יש, שום דבר לא בורח...". היא היתה ממש מכניסת אורחים כמו אברהם אבינו. יותר ממה שביקשתי, היא הרעיפה ונתנה, באהבה ובמסירות, בשמחה וחינניות אין קץ.

סיפרתי לה פעם שתרמתי ספר תהלים לעילוי נשמת אדם שנפטר צעיר, והיא נדהמה: "איך ידעת לעשות את זה?".

"את לימדת אותי, לאה'לה", אמרתי לה.

היא לימדה בלי שתכננה.

כל מעשיה היו מקור השראה.

אבי היה מורה של אחד מבניה של לאה, שנים רבות קודם לכן. "לאה אמרה, שהיא מודה לקב"ה על החסד שעשיתי עם בנה, וכעת יש לה האושר לגמול חסד – על ידי שהיא "תאמץ" אותך, בעיר הגדולה", כך אמר לי אז אבי היקר, נשמתו בגן עדן.

התמלאתי תחושת התעלות שאין לתארה במילים. עד כמה נכון הפסוק "עולם חסד ייבנה".

הסיפור מוקדש לעילוי נשמתה של אשת החסד לאה, ולרפואת כל עמ"י.