פרשת ויצא לאור המהר"ל: בית המקדש נמצא במקום שבו הארץ והשמים מתחברים

יעקב מגיע להר המוריה וישן שם. כך נאמר (בראשית כ"ח, י"א): "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא".

הפסוק מציין כי יעקב ישן, שכן השמש שקעה. הגמרא במסכת חולין דף צ"א עמ' ב' תמהה מה החידוש שבדבר? בתשובה מציינת הגמרא כי בגלל יעקב השמש שקעה טרם זמנה. הכיצד? הילוך הדברים היה כך: יעקב יצא מבאר שבע והגיע לחרן. משהגיע אמר בלבו: "אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי?" נתן דעתו לחזור להר המוריה. קפצה לו הדרך והגיע לשם. משהתפלל ביקש לחזור שוב לחרן, "אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש".

הרבה שמות לירושלים ולבית המקדש אבל, האם מקום המקדש הוא בית מלון?

אכן, מצינו בספר מלכים ב' י"א, ב' כי החביאו את יואש ב"חדר המטות", ומבאר רש"י: "בחדר המטות - בעליית בית קדשי הקדשים... וקורא אותה 'חדר המטות', על שם (שיר השירים א', י"ג) 'בין שדי ילין'". אבל, ביטוי זה מבטא את העובדה שהקב"ה לן כביכול ושוהה בקודש הקודשים. אבל, כיצד ניתן לומר כי בית המקדש הוא בית מלון לאדם?

וכי יש עניין או אף היתר לאדם ללון במקום המקדש? הרי יעקב אומר כשהקיץ משנתו "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". מה הנפקות בכך שלא ידע? מבאר רש"י: "שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". נמצא כי המקדש הוא מקום קדוש שאין לישון בו. מדוע אם כן אמר הקב"ה "צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה?"

זה שער השמיים

שנתו של יעקב הייתה הרת גורל. ביחס לשינה זו נאמר: (בראשית כ"ח, י"ב) "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו". במהלך החלום נגלה ה' ליעקב ומבטיח לו שלוש הבטחות: כי ישמור עליו בדרך וישיבו אל הארץ, כי ייתן לו את ארץ ישראל לנחלה, וכן כי זרעו יתברך "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך". לכאורה, ההבטחות האלוקיות הללו לשמירה, לארץ ישראל ולעם ישראל, נשגבות הן ואילו הפרט של הסולם נראה כשולי וטפל להבטחות אלו. על אף זאת, מה שהותיר רושם על יעקב היה דווקא מראה הסולם שממנו הסיק כי זהו "שער השמיים". על כן, כאשר יעקב קם משנתו הוא אומר: (פסוקים ט"ז – י"ז) "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". מבאר רש"י: "שער השמים - מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו, שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה".

ובכן, כיצד ייתכן כי יעקב מקבל בשוויון נפש את ההבטחות האלוקיות ומתמקד בכך שזהו "מקום תפילה"? 

נקודה באמצע הרצף

המהר"ל בספרו "גור אריה" מביא את דברי חז"ל כי תחתית הסולם ניצבה בבאר שבע וראשו של הסולם הגיע בשמיים כנגד בית אל, נמצא כי אמצע הסולם היה מכוון כנגד הר המוריה שהוא מקום המקדש. על כך תמה המהר"ל: "וקשה מאי קדושתו של אמצע הסולם, שהיה בית המקדש מכוון כנגדו? מובן כי בראש הסולם או ברגלי הסולם יש קדושה, אבל איזו חשיבות יש למקום אמצע הסולם?" כלומר, הסולם מסמל את השער לשמיים שדרכו עולות תפילות האדם. יש היגיון ליחס קדושה לפתח שהוא נקודת המוצא של התפילות, ויש היגיון ליחס קדושה לנקודת היעד השמימית של התפילות. אבל, מה ההיגיון ליטול סתם נקודה סתמית באמצע הרצף של הנקודות המובילות מן המתפלל אל אלוקיו ולראות בנקודה זו את שער השמיים?

בית המקדש כנקודת השקה בין שמיים לארץ

המהר"ל מבאר כי בית המקדש היה מקביל לאמצע הסולם, שכן זהו המקום שבו משיקים שמיים וארץ. אכן, השמיים רחוקים מהארץ כרחוק הגשמיות מן הרוחניות, וצריך סולם עם הרבה מאוד שלבים כדי להעפיל מארץ לשמיים. אבל, בית המקדש הוא נקודת מפגש שבה יכול אדם לעמוד כשרגליו נטועות בארץ וראשו מגיע לשמיים. המקדש הוא מקום שמימי הניצב בארץ, ואין ליחס אותו בלעדית לא לשמיים ולא לארץ אלא הוא נקודת האמצע ביניהם, הכוללת בחובה את שני הקצוות כאחד.

ובלשון המהר"ל: "הסולם היה עומד בארץ וראשו בשמים להורות כי העולם התחתון קשור בעליונים, ועולים השמימה כסולם הזה שיש בו מדרגות, כן יש מדרגות מן הארץ עד השמים. אמנם בית המקדש במה שהוא בית וועד השכינה, ושם יבא האדם לעבוד את ה' (דברים י"ב, י"א), יש בו שני הצדדים - מתייחס לעליונים ותחתונים, והכל שווים בו, ולא יאמרו העליונים 'לנו הוא זה' במה שרשות בני אדם בו, ולא יאמרו בני אדם 'לנו הוא זה' במה שהוא מקדש ה', ולכך ראוי שיהיה בית המקדש עומד תחת אמצע שיפוע הסולם".

המקדש מכונה צוואר המחבר בין גוף לראש

המהר"ל בספרו "גור אריה" על בראשית מה, י"ד מבאר את הפסוק שנאמר בעת מפגשו של בנימין עם יוסף במצרים "ויפול על צווארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צוואריו". המונח "צווארי" נאמר בלשון רבים. חז"ל במדרש בראשית רבה צ"ג, י"ב תמהים "וכי כמה צווארים היו לבנימין?" וחז"ל משיבים כי יוסף בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידים להיחרב, ובנימין בכה על צוואריו - ראה שמשכן שילה עתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב".

מדוע מכונה המקדש בתואר "צוואר"? מבאר המהר"ל כי הצוואר הוא נקודת ההשקה בין הגוף החומרי לבין הראש שהוא מקום משכנה של רוח האדם ונשמתו. על כן מכנים את המקדש כצוואר, שהרי המקדש הוא מקום המפגש בין שמיים וארץ.

המקדש כמקור לשפע גשמי

במסכת סוטה דף מ"ח עמ' א' מצינו כי "מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ובטל טעם הפירות". לכאורה, המקדש הוא מקום רוחני שבו שרתה השכינה בעם ישראל. ברור לנו כי חורבן הבית גרם לירידה רוחנית וערכית. אבל, מה פשר הדבר שדברים גשמיים נפסדו כשחרב המקדש? ואין לומר כי היה זה חלק מן העונש שספג עם ישראל עם חורבן הבית, שהרי תופעות גשמיות אלו היו כלל עולמיות וחלו על כל האומות. המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק כ"ב מבאר, שכאמור, המקדש היה נקודת השקה מהותית בין הרוחניות לגשמיות. נקודת המפגש בין שמיים וארץ שהייתה במקדש, אפשרה לגשמיות להתעלות. עליה זו נסכה רוחניות בכל דבר גשמי ואף גרמה לברכה השמימית כי תשרה ותחלחל בתוככי הגשמיות, ותשפיע שפע ברכה בעולם. ממילא, משחרב המקדש נגדעו גם צינורות השפע הגשמיים.

ובלשון המהר"ל: "המשנה הזאת בא לבאר כי כאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי ע"י בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך הייתה הברכה".

המקדש בברכת המזון

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" בנתיב העבודה פרק י"ח מוסיף ומבאר בדרך זו מדוע אנו מזכירים את בית המקדש בברכת המזון "כי הברכה באה מלמעלה למטה, וצריך שיהיה כאן אמצעי אשר הוא שייך למעלה ושייך למטה שעל ידו הברכה באה למטה וזה בית המקדש, כי הוא מחבר עליונים ותחתונים ולכך על ידו באים הברכות לעולם מעליונים לתחתונים".

מהותו של מחזה הסולם

בהתאם לכך מובן מדוע התפעם יעקב מעצם המחזה של הסולם שבסיסו ניצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אין זו נקודה טפלה בחלומו אלא נקודה מהותית להמשך חייו וייעודו, שכן כעת הבין יעקב שיכול להיות ממשק בין רוחניות שמימית לבין גשמיות ארצית. עד כה יעקב חווה מאבק עם עשיו וראה סתירה גלויה בין איש אוהלים לאיש שדה, והנה כעת בצאתו מבית אביו אל הגלות רואה יעקב שניתן להחדיר רוחניות לתוך הגשמיות. על כן, התפעם יעקב מן המסר החשוב הזה להמשך חייו ואמר "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". יעקב הסיק כי יש רצף ואין נתק בין שמיים וארץ, ויש נקודת אמצע שיש בה ממשק ביניהם. זהו אפוא "מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה".

כשהגוף ישן מתעוררים כוחות הנפש

מדוע התחדשה תובנה מהותית זו בעבודת ה' דווקא בעת שנתו של יעקב?

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" בנתיב הצדקה פרק ג', מבאר כי שינה עושה פלאות באדם רוחני. כל עוד שהאדם ער פועלים בו באופן חד כוחות הגוף השועטים בכל עת לסיפוק תאוותיהם ורצונותיהם ומקהים את אור הנפש ושאיפותיה. אולם, כאשר האדם ישן הרי שהגוף נח בשלווה ואינו שואף לדבר וממילא נותן מקום לכוחות הנפש לפעול באופן חד. ובלשון המהר"ל: "הכלים הגופנים שקטים ושלוים, ומפני שהם שקטים, הרי שהכוח המדמה שהוא כוח הנפש פועל ביתר שאת ורואה חלום שהוא חלום אמת".

שינה ועובר במעי אמו

בגמרא במסכת  נדה דף ל' עמ' ב' מצינו כי העובר במעי אמו "נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" ואומרת על כך הגמרא: ואל תתמה כיצד יכול עובר הכלוא בתוככי רחם אמו להביט עד קצה העולם "שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא (ספרד)".

המהר"ל בחידושי אגדות מבאר את דברי חז"ל אלו כי "נר דלוק על ראשו", כי הנר הדלוק על ראש העובר הוא הנשמה שנקראת "נר ה' נשמת אדם (משלי כ' כ"ז)". הנר דלוק על ראשו של העובר, שכן עד ליציאתו לאוויר העולם אין הנשמה נתונה בתוך הגוף אלא חופפת אותו ומצויה "מעליו". מכיוון שאין הנשמה מוטבעת בגוף, הרי שאין כוחות הגוף מקהים את אור הנשמה "וניצוץ וזוהר עליון דבק בראשו אשר שם הנשמה, ובו רואה מסוף העולם - בשביל הזוהר והניצוץ העליון". הגמרא מדמה זאת לאדם ישן הרואה חלום באספמיא, כי כאשר האדם ער החושים מבטלים את כוח הנשמה. רק כאשר האדם ישן וכוחות גופו אינם שועטים לשום דבר, יושפע עליו החלום שהוא אחד משישים בנבואה.

שנתו של יעקב ככר לנבואה

בהתאם לכך מובן מדוע קרא הקב"ה למקדש "בית מלוני" והשרה שינה על יעקב, שהרי באמצעות שינה זוכה אדם בעל מעלה לעלייה בסולם ולממשק בין קרקע המציאות לבין פסגת הרוחניות. יעקב חווה על כן בשנתו את היכולת להבין מהו "שער השמיים" כמקום תפילה ארצי, ומהי מהותו של בית המקדש. אכן, יעקב נחרד מכך שהוא ישן במקום כה קדוש, שכן ככלל שינה היא דבר גשמי ונפסד שבה האדם מאבד את דעתו ושליטתו העצמית. רש"י על הפסוק "וישכב במקום ההוא" מציין: "באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה". אבל, בדרגתו הנאצלת של יעקב, היה בשינה זו כדי להביא לנבואה, שכן בשנתו זאת היה הגוף שקט והנפש זכתה לראות את הסולם, שבו יש רצף בין שמיים וארץ ונקודת ממשק שהיא בית המקדש.

נמצאנו למדים שלושה אלו:

1. אין נתק בין שמיים וארץ ויש ממשק ביניהם. יש "מקום תפילה" ארצי, שבו האדם נטוע בהווייתו הגשמית ועם זאת ראשו מגיע השמימה.
2. המקדש הוא מקום רוחני אך הוא מאפשר לגשמיות להתעלות וגורם לברכה השמימית כי תשרה ותחלחל בתוככי הגשמיות, ותשפיע שפע ברכה בעולם. המקדש הוא על כן גם מקור של שפע גשמי ומכניס ברכה אף במזונו של אדם.
3. אצל אדם רוחני, עשויה השינה להביא להתעוררות רוחנית, שכן כשהיצרים הגשמיים שוקטים - הרוח מתפעמת.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט