את החושך האמיתי לא ניתן לגרש עם אור. אפילו לא עם פרוז'קטור

אין מי שלא מכיר את המנונו של חג החנוכה הקרב ובא: "באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש". עוד בגן לימדונו שאת החושך לא מגרשים עם מקלות, אלא עם אור ואש.

אכן, מוסר ינקות חשוב - אך לגמרי לא מושלם!

צר לי לאכזב, אך את החושך האמיתי לא ניתן לגרש רק עם אור. אפילו לא עם פרוז'קטור. 

מה הכוונה "החושך האמיתי"?

ומדוע אור אינו יכול לסלקו?

* * *

נתבונן תחילה בפרשת השבוע.

יעקב אבינו יוצא בשליחות הוריו לפדן ארם, אל בית דודו לבן, במטרה לשאת לאישה את אחת מבנותיו.

הסיפור ידוע, יעקב מגיע אל העיר ורואה ליד הבאר מספר רועים. הוא פותח עמם בשיחה ומתעניין בשלום לבן, ותוך כדי שיחתם מגיעה רחל, בת דודו, להשקות את צאן אביה.

יעקב אבינו מסיר את האבן הכבדה מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן, ולאחר מכן "וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (כ"ט, י"א).

מדוע בכה יעקב כשפגש את רחל?

מסביר רש"י (שם): "לפי שבא בידיים ריקניות; אמר: אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. (ולמה לא היה לו כלום לתת לרחל?) לפי שרדף אליפז בן עשיו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו; אמר לו (אליפז): מה אעשה לצווי של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת".

הבה נתבונן במוזרותו של אליפז בן עשיו.

כידוע, עשיו פרק עול מעל צווארו וכפר בעיקרי האמונה (בבא בתרא טז). הוא בחר לחיות חיי חומר גסים ללא שייכות לחיים הערכיים אליהם חונך בבית הוריו, יצחק ורבקה.

אליפז, לעומתו, כן בחר לחיות לאור הערכים של סבו הגדול יצחק, עובדה שהוא לא רצח את יעקב מיד בפוגשו אותו. אלא שבכל זאת הוא התחבט איך יימנע מן הרצח לגמרי, שהרי אביו "ציווה" אותו לרצוח, ואיך יימנע מקיום המצווה החשובה של כיבוד הורים?...

וצריך להבין, הרי אותו אלוקים ואותו מוסר אנושי שהורה לך לכבד את אביו - הוא גם זה שאסר עליו לרצוח, אז איך חשב אליפז להעדיף את כיבוד אביו על פני האיסור לרצוח?

* * *

סיפר ר' יהושע צביון שליט"א, חתנו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שיום אחד ביקר חותנו בביתם, ושמע את בתו מספרת לילדיה את סיפורו המפורסם של ה"בן איש חי".

הסיפור עסק באדם שהלך לעיר הגדולה והשכיר את עצמו להיות שוליה של אופה. למד הוא את המקצוע, ואחר שחסך די ממון פנה לשוב לביתו, לשלם את חובותיו ולפתוח מאפיה משלו.

והנה בדרכו פגע בו שודד חמוש, ובאיומי אקדח שדד ממנו את כל כספו.

אמר לו האופה: "שדדת את כספי, ניחא, אבל אשתי לא תאמין לי כשאספר לה אודותיך. היא תחשוד בי שבזבזתי את כספי בהוללות, בעוד היא סובלת חרפת רעב, ואז חיי לא יהיו חיים. לכן בבקשה ממך, אני אפשוט את מעילי ואתה תירה בו כדור, כדי שתהיה לי הוכחה לכך שנאלצתי למסור לך את כל הכסף שהיה לי".

השודד נעתר לבקשת קורבנו. הלה פשט את מעילו ותלהו על העץ, והשודד ירה לעבר המעיל.

"הנה, לכאן עוד כדור", ביקש האופה.

השודד ירה.

"ולכאן", הוסיף האופה לבקש. "ולכאן"...

"צר לי", אמר השודד, "התחמושת אזלה. תסתפק בחורים שכבר עשיתי לך".

"אהה...", קרא האופה בתרועת ניצחון, "אם כן, כעת אתה ואני שווים". הוא התנפל עליו, הכהו נמרצות, לקח את כספו והלך.

היא סיימה לספר, ואביה שאל: "מדוע לא סיימת את הסיפור?".

השתאתה: "הלוא זהו סוף הסיפור?".

אמר לה ר' חיים: "לא! יש המשך -

השודד צעק לעברו: הרצחת וגם ירשת? לא די שהיכית אותי - אתה עוד לוקח את כספי?!"...

* * *

שלמה המלך אומר: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ', כ"ז). כלומר, באדם מצוי אור אלוקי עצום הבוקע מן הנשמה ששוכנת בקרבו.

לשם מה צריכים אנו אור כה נשגב בקרבנו?

מסביר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (תשל"ב, מאמר ז'): "שהחושך אצל האדם גדול הוא עד למאוד, וכדי לגרש חושך גדול זה, צריך לנר ה'".

אלא שהאור והחושך משמשים בנו בערבוביה...

הדוגמא הקלאסית לכך היא אליפז.

מצד אחד הוא בנו של עשיו - בעל טבע של רוצח; מצד שני הוא תלמידו של יצחק - ואין הוא מסוגל לשפוך דם. מחד מצוי בו אור גדול שמונע ממנו לרצוח, מאידך חושך עצום מטעה אותו לחשוב, שבהוראת אביו חלה עליו "מצוה" לרצוח; רצח בשם הצדק, למען אללה...

* * *

כאמור, לא רק באליפז שמשו האור והחושך בערבוביה, כי אם בכל אחד ואחת מאיתנו מתגוששים הטוב והרע בו זמנית. האדם צועד על חבלה הדק של הבחירה בין הטעות למהות.

החושך המצוי הנו תוצאה של העדר אור, לפיכך בכוח האור לגרשו. בשונה ממנו החושך שבלב האדם, שהנו בריאה בפני עצמה - יצר רע השוכן בקרבו; בשל כך יכולים הרע והחושך להתקיים באדם בו זמנית שאור הנשמה והטוב מאירים וזורחים בו, ואין החושך נדחה מפני האור.

כך מגלה הגר"ח שמואלביץ (תשל"ג, מאמר ז'): "כי גם כשיש באדם אור גדול - "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" - אין זה בהכרח שיגרש האור הזה את ה"חושך" המצוי אף הוא באדם, אלא שניהם, האור והחושך, משמשים בערבוביה, ומזה נובעים כל הסתירות הגדולות שבמעשי האדם... שפעמים שהאדם רואה את האמת בראיה ברורה, ואף על פי כן הוא מורד בה ונשאר בשקרו". ראו ערך אליפז...

בכדי לגרש את החושך מלבנו, אין די בריבוי האור בקרבנו על ידי לימוד גרידא, אלא יש לנקוט בדרכים מעשיות למען סילוק הרע.

הלימוד מאיר את נשמתנו, אך האור זורח רק בראשנו - במוחנו, שהוא משכן הנשמה (לבוש, או"ח כ"ה, א'). החושך משכנו בלבנו (ברכות סא), לפיכך אין האור השכלי יכול לגרש את החושך היצרי שבלב.

רק בכוח לימוד המוסר - המלמדנו להכיר את הרע ולסגל דרכים לסלקו - נוכל להיחלץ ממכת החושך ולהתעדן באור הנשמה.