אורג הטליתות: "חזרתי בתשובה, אך אז חוויתי את הטלטלה של חיי"

ילדות בקיבוץ, חזרה בתשובה, מחלה קשה ומחלקה אונקולוגית, אלו הם רק חלק מן הדברים שנשזרים בשיחה המרתקת עם אורי פארן. הם ארוגים זה בזה בדיוק כמו חוטי הצמר בהם הוא מתעסק לאורך כל השיחה שלנו.

אורי פארן, כפי שמתברר, הוא בין האנשים הבודדים בארץ שעוסקים באריגה כמקצוע, ונחשב כמעט ליחיד שאורג טליתות בעבודת יד. לאורך כל הריאיון שלנו הוא ממשיך בעת ובעונה אחת לדווש על מכשיר הנול, אשר מסייע לו באריגת חוטים. הנול עולה ויורד לסירוגין, ובאצבעותיו הזריזות הוא משלים את עבודת האריגה, כך שחוטי השתי יחברו לחוטי הערב. כן, זוהי עבודתו במשך 15 השנים האחרונות: אריגת טליתות.

"לא שיערתי שהאמת כל כך קרובה"

"אולי זה  מפתיע, אבל גדלתי כילד קיבוצניק", הוא פותח את סיפורו, "נולדתי ב'גבעת חיים איחוד' שהיה אז קיבוץ שיתופי. הוריי היו מהתושבים הוותיקים ביותר בקיבוץ, אמא עבדה כמנהלת בית ספר ומזכירה ואבא עבד במחשבים. ההורים של אמא נמנו על מקימי הקיבוץ הראשונים".

אורי מפתיע כשהוא מציין שסבו וסבתו הגיעו בכלל מרומניה והיו חסידי ויז'ניץ שהקפידו על קלה כחמורה. "לא זכיתי להכיר אותם, אבל אמא סיפרה לי שהם היו היחידים בקיבוץ ששמרו מצוות, וכדי לאפשר להם להקפיד על כך היו מכינים להם בחדר האוכל מאכלים מיוחדים ושומרים כלים נפרדים במיוחד עבורם. ילדיהם, למרבה הצער, לא הקפידו על שמירת מצוות, ואנחנו – הדור הבא, כבר גדלנו בלי שום ידע בנושא. גם הידע המועט שהיה לנו היה ברוח הקיבוץ, מסולף ושגוי".

אורי עצמו גדל כילד קיבוצניק, לתוך תרבות חוסר הידע הרוחני. "המעניין הוא שדווקא כבחור בתיכון היו לי חברים שניסו להתעניין בכל מיני דברים רוחניים והם צירפו אותי אליהם. אני חושב שלא היה ספר שנתקלנו בו ולא בדקנו אותו לעומק. היינו מוכנים לנסות הכל, רק על דבר אחד לא חשבנו – היהדות. זה היה נראה לנו כל כך מיושן ולא הגיוני. חיפשנו משמעות מבלי ששיערנו שהיא נמצאת במקום כל כך קרוב אלינו".

ואז, באחד הימים, הופתע אורי כאשר גילה את אחיו הגדול חוזר לבית כשכיפה גדולה מתנוססת לראשו. "זהו אח שתמיד היה כל כך קרוב אליי, היינו הולכים יחד לים ומנהלים שיחות על החוף, ופתאום לגלות שהוא חוזר בתשובה – זו הייתה טלטלה עצומה, אפשר לומר אפילו אכזבה", הוא אומר.

אלא שמהר מאוד התוודע אורי לכך שהיציאות המשותפות לחוף הים אינן צריכות להיפסק, אלא ניתן פשוט להקדים אותן ליום שישי בבוקר. "היינו יוצאים יחד אל החוף, יושבים על החול ומנהלים שיחות עומק", הוא משחזר, "אלו היו הפעמים הראשונות בחיי בהן שמעתי על היהדות והתחלתי להבין מה היא מכילה בתוכה. פתאום התחוור לי שהיא לא כל כך מאיימת כפי שחשבתי. אלו היו דיונים מרתקים".

אלא שבאופן מעשי מרוץ החיים היה חזק יותר. זמן קצר לאחר מכן סיים אורי את שירותו הצבאי וטס לטיול ברחבי אירופה ובהודו. דווקא שם, כשהוא היה רחוק כל כך מהבית, בלי אף אדם מסביבו, הוא קיבל את ההארה של חייו.

"ראיתי מקומות קסומים ופגשתי אנשים מרתקים, אבל בתוך הלב פנימה הבנתי שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד מהם, הבנתי שהיא מחכה לי במקום אחר. כשחזרתי הביתה כבר ידעתי בצורה ברורה – יש מנהיג לבירה".

כובע צמר במקום כיפה

הצעד הראשון שהוא עשה עם חזרתו לארץ היה עזיבת הקיבוץ. "לא רציתי להמשיך לגור בו, הרגשתי שהוא פשוט לא מתאים לי. עברתי להתגורר ביישוב ראש פינה, שם הכרתי אנשים מקסימים ובראשם יצחק גואטה, שמלמד שיטת טיפול אלטרנטיבית. למדתי אצלו את השיטה וגם התחזקתי בינתיים בתהליך התשובה, אך ורק מתוך חסד ואהבה, לא מתוך קושי", הוא מדגיש. "חזרתי בתשובה מתוך בחירה ובלב שלם".

אלא שלצד החזרה בתשובה הוא נתקל בקושי גדול מאוד. "היה לי קשה לחבוש כיפה", הוא מודה, "הייתי מסתובב עם כיפה בתוך הכיס ומידי פעם משתמש בה כשאני מתפלל או מברך, אבל לא העזתי להופיע איתה לפני אנשים, ובעיקר לא בקיבוץ".

עם זאת, הוא לא רצה לוותר על כיסוי הראש, לכן מצא פתרון פשוט: "אלו היו חודשי חורף ופשוט הסתובבתי עם כובע צמר. זה היה נראה הגיוני וטבעי, אך הבעיה הגדולה הגיעה עם בוא הקיץ, אז כבר הייתי חייב למצוא תחליף".

(צילום: נטלי כהן קדוש)

מה עשית?

"בשלב מסוים פשוט קפצתי למים ובאחד הימים הופעתי בקיבוץ עם כיפה. לעולם לא אשכח את הפנים של אבא ואמא. הם היו ממש בהיסטריה. עד אז הם חשבו שיש להם רק ילד אחד שחזר בתשובה, ופתאום התחילו להבין שגם אני הולך בעקבותיו".

איך אתה מסביר את זה שהקשר שלך עם ההורים נשאר חזק? הרי יש לא מעט משפחות בהן הילדים חוזרים בתשובה ובעקבות כך מתנתק הקשר

"נכון, גם אני מכיר משפחות כאלו. אבל אני בטוח שזה לא קשור בכלל לחזרה בתשובה שלי. מההיכרות שלי עם כל הצדדים, אני יכול לומר שבאופן כללי אם לאדם שחזר בתשובה היה קשר טוב עם הוריו לפני כן, אז הקשר נשאר ואפילו מתעצם, אבל אם הקשר היה בעייתי עוד בתחילה, אז הניתוק יהיה גדול עוד יותר. אצלנו ברוך ה' היה תמיד קשר טוב והדדי, לשמחתי הוא מלווה אותנו עד היום".

גם היום, כשיש לו כבר משפחה עם ארבעה ילדים, ממשיך אורי לבקר בקיבוץ לעתים קרובות. "גם אחי ומשפחתו שומרים על קשר טוב עם הוריי. אנחנו מאוד נהנים להתארח אצלם ומרגישים רצויים ואהובים".

"הייתי בהלם, לא האמנתי שחליתי"

כשחלפו הימים והוא מצא את עצמו עמוק בתהליך החזרה בתשובה, החליט לעזוב את ראש פינה ולעבור להתגורר בצפת. "רציתי להתגורר בסביבה תורנית שתתמוך במעבר שלי", הוא מסביר, "כמו רבים מהחוזרים בתשובה, מצאתי אותה בצפת".

את עבודתו בתחום הטליתות הוא התחיל למעשה עוד לפני המעבר. "לא רציתי שישאלו שאלות, אז בשלב ראשון חיפשתי עבודה ומצאתי במפעל לטליתות, וכך סיפרתי לכולם שאני עובר לצפת בגלל העבודה".

העבודה שהוא מדבר עליה הייתה בבית מלאכה קטן. "בתחילה עבר זמן עד שלימדו אותי את מלאכת האריגה, אבל אחרי שקלטתי את העיקרון, המשכתי לעבוד במלוא המרץ. אחרי מספר חודשים כבר עברתי דירה לצפת, ואז יכולתי להרשות לעצמי לא רק לארוג, אלא גם ללמוד בבית מדרש שהוקם באזור. אלו היו ימים נפלאים – הייתי לומד בשעות הבוקר ואחר כך מגיע לעבודה".

השידוך עם אשתו הוא שידוך מיוחד במינו. "היא מגיעה בכלל מאזור הדרום, ממשפחה שומרת מצוות שהתחזקה", מספר אורי, "בשנים האחרונות לפני שהכרנו היא הייתה בחו"ל ולכאורה לא היה שום סיכוי שניפגש, אלא שהקב"ה גלגל זאת בדרך מופלאה. ברוך השם זכינו להקים את ביתנו והתגוררנו במשך חמש שנים בצפת. לאחר מכן, כשכבר היו לנו שתי בנות, שמענו שיש בנייה חדשה במושב 'שובה' בעוטף עזה, הסמוך להוריה של אשתי. הרגשנו שזו הזדמנות עבורנו להקים בית משלנו, אז עברנו להתגורר שם. בשנים הראשונות גרנו בקרוואנים, אבל בהמשך כבר קיבלנו שטח והקמנו עליו את ביתנו".

אלא שבדיוק בתקופה בה עבר ר' אורי עם משפחתו ליישוב שובה, והרגיש שהחיים מתחילים לעלות על המסלול, התרחשה הטלטלה הגדולה של חייו.

"חליתי בסרטן", הוא אומר שתי מילים מטלטלות. "מבחינתי זה היה הלם. לא האמנתי שזה קורה לי. בכלל, לקח זמן עד שזיהו את המחלה, אבל אחרי שהבנתי ש'זה זה' התחלתי להפנים שאין שתי דרכים. אני חייב להתחיל טיפולים ויחד עם זאת ללמוד לחיות עם המחלה".

הוא אושפז בבלינסון במשך תקופה ארוכה, ודווקא בימים האלו התוודע לקשר הייחודי שלו עם חבריו מהקיבוץ. "למרות שלכאורה דרכינו נפרדו, המשכנו לשמור על קשר, והם היו הראשונים שנחלצו לעזרתי", הוא אומר בהתרגשות. "בימים בהם הייתי חולה הם הגיעו לביתי בשובה ועזרו לי לעשות את כל השיפוצים שתכננתי. כך, אחרי תקופה ארוכה, כששוחררתי סוף-סוף מבית החולים ציפתה לי הפתעה נעימה. זה ריגש אותי בצורה לא רגילה".

זה גם המקום לציין כי ההתמודדות עם המחלה כללה לא רק התמודדות גופנית, אלא גם אמונית. "עברתי משבר מסוים", הוא מודה. "לא הצלחתי להבין מה הקב"ה רוצה ממני ומה הוא מנסה לסמן לי. מה עשיתי לא טוב שבגללו חליתי במחלה? ככל שחלפו הימים התחלתי להבין שאין כאן עניין של שאלות ותשובות. אם אני יהודי מאמין אני צריך לדעת שהכל מאתו יתברך, גם אם אלו דברים פחות נעימים או שפחות מתאימים לי. לאט-לאט התחלתי להסתכל על המחלה שלי כמתנה, אפילו הודיתי על הכאב. גם בלי להבין מדוע, פשוט מתוך ההבנה הפשוטה שהקב"ה יודע מה שהוא עושה וזה לטובתי. חוויתי רגעים גדולים מאוד של קרבת אלוקים. אני בטוח שלא הייתי יכול לחוות אותם באף דרך אחרת".

סגירת מעגל מרגשת

מהר מאוד הרגיש אורי את החיבוק של הקב"ה גם במובן הפשוט יותר. "ברוך ה' החלמתי מהמחלה באופן מוחלט והמשכתי להשקיע את מרב המאמצים בפיתוח עסק הטליתות שלי שנקרא 'טליסמן - טליתות בעבודת יד'. הקמתי חדר עבודה בבית ואני נהנה בכל פעם מחדש כשמזמינים ממני טליתות מיוחדות. מבחינתי רק השמיים הם הגבול ואני משתדל לרתום את כל היצירתיות שלי כדי להגשים משאלות של אנשים. זכיתי אפילו שבן אחותי המתגורר בקיבוץ ואבי יארגו אצלי את הטלית שלהם. התרגשתי מאוד. זו הייתה מבחינתי סגירת מעגל".

ויש לו גם חלום: "במשך שנים חילקתי את יומי, כאשר במשך מחצית מהיום הייתי לומד בכולל ובחצי השני עסוק באריגת טליתות. כיום, לצערי, בעקבות הקורונה, נאלצתי להוציא את העובד שסייע לי לחל"ת ולכן אני נדרש להשקיע יותר שעות בעסק. אני מקווה שמהר מאוד נהיה אחרי זה, ואוכל לשוב ללמוד כרגיל, כי אחרי הכל – זה הדבר החשוב באמת בחיים".