איה קרמרמן חוגגת 17 שנים של אמהות, בהרבה-הרבה תפילה

איך הזמן טס, זה לא נתפס שאני אבא/ מקיץ מן הילדות אל המציאות שאני חי בה/ זוכר איך אחרי שלושה נגמר האוויר/ אמרתי חכי, אמרת לי תראה/ הם קצת יגדלו ותבין/ פתאום הם שישה, עוד רגע שבעה, וכמה שהם מדהימים/ אבל הלחץ גדל, בנה לו מגדל/ ללב יש רק שני חדרים/ והמצפון עובד גם שבתות וחגים/ את אם השנה כבר שנים/ אני עוד שבוי בפחדים ש.../ אני לא אספיק להגיע/ לשמור, להציל, להושיע/ לספוג במקומם ת'קליע/ אוי כמה הלב הוא פגיע/ אני מתפלל על הילדים שלי/ שלא יירשו את השריטות שלי/ שיחבקו אחד את השני/ אמן שיהיו בריאים תמיד".

אני יושבת ומייללת למשמע השיר החדש של חנן בן ארי. סגרתי את עצמי בחדר, כשבחדר לידי שניים מגורי נרדמו אחרי לילה לבן של הקאות. ליבי בהקאות ואנוכי בכתיבת טור. מחלוקת פנים-אימהית קלאסית. השיר הזה מציף בי את חיי, את התפילות, הכמיהה, הפחדים, החרדות. לבי חסר השינה והמרובה בדאגה מתכווץ. מתמלא ומתחדש באהבה ובהודיה. בעיקר מתחנן שלא יעמידו אותי בניסיון של ילדים חולים, גם כשזה רק הקאות וכאבי בטן. כי כשהם כואבים אני מצטמקת מכאב פטה-מורגני, שמנסה לעשות העתק-הדבק ולסבול איתם.

אמא בלי לג'נגל

להיות אמא לא היה החלום שלי. בכלל. כילדה חלמתי להיות נהגת אוטובוס, ואז רקדנית. אחרי שנים חשבתי שייעודי נמצא בעולם התקשורת. חלמתי שכוכב בשמיים ינצנץ את שמי. אימהות? חסר גלאם, נטול הגשמה עצמית. במקרה הטוב חשבתי שזה יהיה עוד כדור שאג'נגל באוויר יחד עם שאר כדורי חיי. שווה בין שווים. לפני 17 שנים וחודש עוד ישבתי עם שירלי, שותפתי להנחיה, במשרד של גיא פינס וסגרנו על צילומי תכנית חדשה. "בתוך חודש וחצי אני חוזרת ואנחנו מתחילים לצלם", אמרתי בביטחון. גיא, שהיה הורה טרי בעצמו, חייך מתוך ניסיונו חסר הפז"ם ואמר: "כולן אומרות חודש וחצי. אני נותן לך גם שלושה".

מעולם לא חזרתי למשרד שלו. כשנולד בני הבכור, נולדתי אני מחדש. בריה חדשה באותו גוף מותש ומלא הורמונים. זו שהייתה לפני 17 שנים ויום - נעלמה. במקומה נולדתי אני. אמא. מאותו רגע האהבה סחפה אותי וריפאה כל כאב ששכן בתוכי מימים ימימה. כל כך התנפחתי מאהבה, שלא הבנתי איפה האהבה הזאת מאוחסנת לפני שהיא מוזרקת באימהות. ואיך יכול להיות שעם כל כך הרבה אהבה בעולם, העולם עדיין נראה כמו שהוא נראה. מהר מאוד הבנתי שאני כלל לא מעוניינת לג'נגל עוד כדורים שיסיחו את דעתי. הבנתי שכל מה שחשבתי שאני יודעת בטל ומבוטל, ושאני יוצאת למסע חיי.

17 שנים של אהבה, של מסירות נפש אמיתית, של נתינה מעבר ליכולת, של לגלות יכולת חדשה מעל הטבע והעייפות, של הנקה והענקה ללא גבולות, של שמחה ושל שערות לבנות. של לילות נטולי שינה, כי המוח רץ במהירות טורבו, דואג כשהגוף מבקש לנוח. 17 שנים של היסטריה משטויות, של התקפי לב קטנים כגדולים ושמחה מעבר לכל דמיון. 17 שנים של ניסיון להבין איך, בתוך החיפוש הפרטי שלי, אני סוללת דרך בטוחה דיה כדי שהילדים לא ילכו לאיבוד יחד איתי. 17 שנים של לצעוד קדימה ולהוביל משפחה שלמה אל ארמונו של מלך, כשבאמת שלי אני מרגישה עיוורת לחלוטין. 17 שנים שבהן למדתי שיש בעולם דבר כזה ששמו תפילה. האל"ף בי"ת של הורות. הכלי האמיתי היחיד שיש לנו כמלווים לנשמות חדשות.

לעבור את נחל יבוק

אז אמן שאהיה כמו יעקב אבינו במעבר יבוק, שקוע במים הסוערים בעודו מעביר את בני ביתו. אחד אחד יעקב נושא אותם מעל לסכנה, לפחד ולמהמורות אל הצד השני בבטחה. אמן שאהיה היחידה שנרטבת, שנלחמת בשרו של עשיו. אמן שיסמכו על המלחמה שלי, על הכישלונות ועל הניצחונות, ולא ירגישו צורך במלחמה פרטית. את מכותי ופציעותי אני מסוגלת לשאת, שלהם חלילה יכאיבו לי מדי. אמן שאהיה לביאה, מגנה ומסוככת תמיד, משענת ראש רכה ומזמינה, מיטה חמה להתכרבל בה. אמן שאאיר פנים, אכיל ואקבל, שאהיה סבלנית לשובם כמו שאבא בשמיים סבלני כלפינו. שנשוב ונחזור, נזכור את כל הטוב שהוא משפיע.

אמן שלא יירשו את השריטות שלי. את החרדות שלי. את הצער שמלווה אותי, אפילו שחשבתי שנפרדתי ממנו. אמן שלא יצעדו את הצעדים שלי, שהיו קרובים לתהום. אמן שיהיו שלמים בנפשם, בגופם, בליבם. אמן שימשיכו לחייך מבפנים, לצחוק מכל הלב, להאמין בעצמם, בטוב הלב שהוא המצפן לכול. בחמלה שניסיתי להטמין ולהשריש בכולם. אמן שיסתכלו על עצמם ויראו את אור האין-סוף הטהור שאני רואה בהם. שיראו את עצמם מתוך האהבה שלי.

אמן שיחבקו זה את זה, תמיד ולנצח. לא כמו החיבוק בין עשו ליעקב. נגוע, טעון, מלא פחד. חיבוק שלאחריו באה פרידה. שיחבקו על אמת. בחברות שהיא מעל הכורח המשפחתי, חברות מבחירה. שיראו זה את זה כאנשים שלמים, ולא רק כ"זה שלקח לי את הלגו". שיהיו אחים מלאי ויתורים כמו לאה ורחל. שיגדילו וירימו זה את זה.

אמן שיהיו בריאים תמיד. כל מילה מיותרת. ואמן נוסף, שחנן ימשיך לדייק את התפילות שלנו.

לרפואת הילדות תמר בת איריס, טוהר בת נועה ואוריה שלווה בת מורן, שגם האימהות שלהן, כמונו, צריכות את הילדות שלהן בריאות. אמן.

מרק מבריא ומחמם, בול לחורף

כל המחקרים מראים שבשביל להישאר בריא צריך לאכול נכון. איך אוכלים נכון בחורף? צעד ראשון: מרקים מחממים. קבלו מרק קל שמפיץ בבית ריח נפלא.

המצרכים הדרושים:

בצל אחד חתוך לרבעים // 3 גזרים // 4 בטטות קטנות או 2 גדולות // כוס עדשים כתומות מושרות במים לפחות שעה ושטופות היטב // חצי כוס גריסי פנינה מושרים במים ושטופים // ¾ כוס קוואקר גס // כף מלח// מיץ מחצי לימון // כף שטוחה של קינמון // חצי כפית פפריקה מתוקה // חצי כפית ג׳ינג׳ר יבש טחון // כפית כורכום // חצי חבילת פטרוזיליה קצוצה // 3 כפות שמן זית // חופן כוסברה קצוצה לקישוט (לא חובה).

אופן ההכנה:

מגרדים את הבטטה והגזר בפומפייה או במעבד מזון עם דסקית פומפייה // מכניסים לסיר גדול את הבצל, הגזר, הבטטה, העדשים, גריסי הפנינה, הכוסברה והתבלינים היבשים // מכסים בכמות מים גדולה. צריך לזכור שהעדשים, הגריסים והקוואקר סופחים מים // מבשלים כ־45 דקות, ואם יש צורך מוסיפים מים // כשהעדשים מתחילות להתרכך מוסיפים את הקוואקר, המלח, שמן הזית ומיץ הלימון ומבשלים עוד 10־15 דקות. זהירות שהקוואקר לא יגלוש // מערבבים היטב, טועמים ומתקנים תיבול.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".