הבת של אפרת ברזל התארסה, והחתן כבר בתוך התפילות שלה

רציתי כבר בשבוע שעבר לכתוב על הזוג החדש שהשתדך אצלנו בסלון, ושאת אחד הצדדים שלו זכיתי ללדת.

אבל לא יכולתי מרוב התרגשות להביע, הרגש היחיד שהציף אותי בכל וורסיה אפשרית של צורת ביטוי כשבתי חזרה לפני שבת מהפגישה ואמרה לי בעיניים בוהקות מתחת למסיכה "אמאסגרנו", היה רגש ענק של הכרת הטוב. תודה אלוקים, אלוקים תודה, תודה אלוקים, מזמור ק', נשמת כל חי. איך זה פתאום הגיע אלי. המרחק בין ילדת סמינר, הצעת שידוך, וילדה מאורסת אל חיים חדשים, הינו מרחק קטן כל כך.

כמה אני יודעת שזה אינו נתון מובן מאליו.

ונפתח בכבוד אכסניה.

שלום ציבור חרדי. תודה שגיליתם לי אתכם.

שיטת השידוכים שלכם נפלאה, חייבת להגיד.

לא יודעת מי קבע את החוקים המדויקים האלה של מה מדברים וכמה זמן ואיפה נפגשים.

זו גאונות לשמה.

גאונות של דורות.

הטוהר הזה, הראשוניות, ההתרגשות מהחדש. אפילו החברות החילוניות שלי, שתמיד מעקמות לי את האף על שיטות חרדיות שנראות להן לא טוב, קינאו, פרגנו, פירשו, הסבירו. "אין ערובות הצלחה מוכחות לשיטות אחרות בשדותינו", הן אמרו.

נחת. לראות את דוד ושראל מאושרים יחד.

אני אף פעם לא חופרת לאחרים מה הם עושים בתפילות שלהם. זה אישי, מה. אבל הכלה הזו, כבר שנים רבות עומדת לידי בתפילות של הימים הנוראים.

היא לא עומדת לידי, אני עומדת לידה.

שתינו צועדות כבר שנים בנץ, מהבית במורד הרחוב למניין של יוצאי חברון, כאילו אנחנו יוצאי חברון, לא מדברות בדרך לבית הכנסת הרבה דיבורים, חושך בחוץ, לא מדברות הרבה, יודעות ששתינו עכשיו חושבות.

חושבות על התפילות.

איך נניח לפני ה' את לבנו, איך נבנה את הדברים.

במהלך התפילה אני אף פעם לא יודעת איפה החזן אוחז. היא כן. אוזן של ילדת בית יעקב מזהה קולות אחרת, בעלת תשובה כמוני בחיים לא מבינה מה הוא אומר, רגילה לקריינות עם ר' גרונית וחית שיוצאת מהחיך, אבל היא, הקטנה הזו, שומעת אחרת ניגונים.

בדיוק כמו מלכה, מלכה זלושינסקי, להלן "השדכנית" בפרק הזה של סיפור חיינו, שגם היא שומעת אחרת קולות. מלכה שומעת בנות של קולות ("בת קול" בהטיה של רבים אני מתכוונת, מי שיש עליו ברכה ומצליח לעשות ולעשות זיווגים, ברבים). מלכה, כבר שנים, שומעת קולות אהבה כל כך בברור.

אחרת אין לי הסבר למה היא צלצלה לפני כמה חודשים ואמרה לי שיש לה מישהו בשביל הבת שלנו.

ואני הסברתי לה שהבת עוד קטנה. "מלכה, עזבי, היא עוד קטנה".

ואחרי כמה שבועות מלכה שוב שאלה, ואני עניתי לה שכלום לא השתנה, "מלכה, היא עדיין קטנה".

בפעם השלישית שמלכה פנתה, הפעלתי עוד לימוד שלקחתי ביבוא אישי אל חיי מהעולם החרדי, ואמרתי לה "תדברי עם בעלי", סיסמא שפותרת את כל הבעיות.

והיא דיברה איתו. והם התארסו.

אני אף פעם לא שואלת שאלות כמו "מה בדיוק התפללת שם בתפילות", זה ממש לא העסק שלי. אבל הרגשתי, כבר מהפגישה הראשונה, שכל השחריות, וכל המנחות, וכל הערביות שבמשך שנים יום יום אני רואה את הקטנה הזו מתפללת בחדר ומבקשת, התאגדו שם למעלה, יחד עם כל המצוות שהילדה הזו עשתה, והביאו לה את החתן היקר הזה. היא בנתה את הרגע הזה, היא הכינה את החיים הבוגרים שלה במשך כל הילדות שלה.

אני לא יודעת אם המצוות שלי גם בעסקה הזו, איך תמיד אנחנו צריכות לדחוף את עצמנו לסיטואציה כדי להרגיש קיימות, אבל להגיד לכם משהו, ידעתי מההתחלה שזה השידוך.

בגלל זה הייתי קשובה כל כך למלכה, והעברתי אותה ליועץ מספר אחד של הבית.

איך ידעתי? הרי לא ידעתי, אני בחיים לא עשיתי שידוך לאיש. אני מאלה שלא שומעים קולות, שומעת רק את הקולות של עצמי.

ידעתי, כי גם לי יש סדר בתפילות שלי.

נגיד תפילות על הילדים.

לפעמים אני הולכת לפי הסדר של הגיל, מהגדול לקטנה.

לפעמים, לפי סתם מה שיוצא לי במחשבה חופשית וספונטנית, בפיזור, לוקחת אחד מהקטנים, מערבבת עם אחת מהגדולים, מכניסה בהפתעה את הנכדים, ורק אז מגיעה לאמצע, העיקר שהזכרתי את כולם.

והוא, החתן הזה, עוד לפני הוורט שידוכים, לא משנה על איזה סדר "תפילת ילדים" החלטתי בשמונה עשרה הנוכחי, הוא, החתן הזה, חדר לי לתפילות, לרשימה של השמות של הילדים של עצמי, עוד לפני שהיו כאן על הארץ החלטות.

כאילו מישהו עקף לי התודעה.

בהבנה, אני יודעת שאנחנו מעלים מפה שמות מעלה, ואז מתאפשר שברכה תרד מטה.

אבל פה, במקרה הזה, כאילו חגו מעלי, כמו הליקופטר. עוד לא קרה דבר במציאות, וכבר החתן נכנס לי באהבה לסידור.

כל פעם שהתפללתי על הילדים שלי, כמו אצל התפילה של השל"ה הקדוש, הוא בא, והתיישב לי ליד שראל בתפילה.

ילדה שלי, חכמה שלי, טובה שלי, צדיקה שלי, ילדת אמת שלי, מורה שלי, אני אוהבת אותך כל כך. לכי קדימה עם כל המלכויות שבנית בך. את אחת ויחידה, ברכה גדולה לחיים מלאי קדושה ביחד עם דוד שלך.

אמנון וסיון, תודה שגידלתם לנו כזה חתן.