היא יכולה להיות הרסנית, אבל בלעדיה אין שלמות. על ישראל והאש

פרשתנו פותחת בפסוקים: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף...", והתורה מתחילה לספר על יוסף.

רש"י עומד על סמיכות פסוק זה לסוף הפרשה הקודמת, בה מתוארת בהרחבה רבה שושלת עשיו, כשחלקים מהם נקראים "אלופי עשיו". יעקב חשש מאוד מאותם "אלופים", והוא היה תמה איך הוא וזרעו יוכלו להתמודד עם כל כוחות הרשע הללו. אלוקים אמר לו, אל לך לחשוש, תוכל להתגבר עליהם בעיקר בזכות יוסף הצדיק, וכך כותב רש"י: "הפשתני (סוחר פשתן) הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי (נפח שמתעסק עם אש ופחם) תמה: אנה ייכנס כל הפשתן הזה? פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ושורף את כולו. כך ראה יעקב את האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה - 'אלה תולדות יעקב - יוסף', דכתיב: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש' (עובדיה א') - ניצוץ יוצא מיוסף ושורף את כולם".

במדרש (בראשית רבה פד, ה') מופיע על אותו פסוק משל דומה אך שונה: "משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים, ונתיירא מהם וישב לו ביניהם. כך כיוון שראה אבינו יעקב עשיו ואלופיו, נתיירא מהם וישב לו ביניהם".

המכנה המשותף בין שני המשלים הוא שיעקב פחד מאלופי עשיו. אולם המשלים מציגים שתי גישות שונות להתמודדות של יעקב מול עשיו. המשל ראשון מציג התנגשות חזיתית. יעקב צריך להתנגש חזיתית עם אלופי עשיו והוא ינצח אותם בזכות "הניצוץ" שיש לו. ניצוץ קטן ישרוף את כל הפשתן. המשל השני מציג דביקות במטרה. יעקב אינו זקוק להילחם חזיתית עם אויביו, אלא עליו לשבת בארץ כנען בסמוך לאויביו, אולם להתמיד ולעשות את המוטל עליו, להשתקע בארץ ולבנות את עם ישראל. כשנצמדים לאמת, כל השקרים מתאדים באופן טבעי והכלבים בורחים. כשיעקב יכה שורשים ויתעלה מבחינה רוחנית, מובטח לו שאויביו לא יזיזוהו ממקומו.

עלינו לנקוט בשתי הגישות הללו בהתאם לנסיבות, וכפי שרואים אנו בתורה, שפעמים אלוקים מצווה להילחם באומות מסוימות, ופעמים לא.

נשוב למשל הראשון ונשאל, מדוע נמשל בית יעקב דווקא לאש? באש טמון אחד הפרדוקסים הגדולים בטבע: מצד אחד האש היא אחת הדברים ההרסניים ביותר בטבע, ובכוחה לכלות בקלות ובמהירות שטחים נרחבים, מאידך האש חיונית לקיום העולם ותורמת רבות לפיתוח העולם ולהתקדמותו. התעשייה החדשנית מתבססת על האש, כדוגמת הקיטור, שהוא אחד הדברים שסייעו יותר מכול להתפתחות העולם מבחינה גשמית.

"שני הפרצופים" של האש מופיעים גם בדברי התלמוד (בבא קמא ס ע"ב) על הפסוק: "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כ"ב, ה'): "אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבעירה שהבערתי (כלומר – שריפת בית המקדש). אני הצתי אש בציון, שנאמר 'ותצת אש בציון ותאכל יסודותיה', ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: 'ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה'". כלומר, האש היא שהרסה את ירושלים ואת בית המקדש, אולם היא זו שתבנה אותם.

עם ישראל משול לאש, משום שבשעת הצורך גם הוא עלול לכלות את אויביו, וכפי שראינו במכות מצרים, במלחמת עמלק ובכל מלחמות ישראל. מצד שני, "האש" של עם ישראל, צריכה להיות מופנית בעיקר להתעלות רוחנית, לבניין וליצירה. המטרה של עם ישראל בעולם אינה לנצח את אומות העולם, אלא להגיע לשלמות רוחנית.

כשעם ישראל בטוח בצדקת דרכו, והוא עסוק בעיקר בעבודת השם ובגילוי מלכות שמים בעולם, חרף "הכלבים" שנובחים מסביבו, הקדוש ברוך הוא יעשה את שלו, והנביחות המאיימות ייפסקו.

פרשת וישב נקראת בסמוך לחג החנוכה. 

היוונים איימו עלינו, בעיקר על העולם הרוחני שלנו. עם ישראל היה בסכנת הכחדה רוחנית, ועיקר הודאתנו בחנוכה הוא על נס ההצלה מן הסכנה הרוחנית. הסמל לניצחוננו על היוונים, הוא המנורה שהודלקה לאחר הניצחון. עם ישראל יודע לקחת אש, ולכוון אותה לבנייה ועלייה.

מתתיהו ובניו מצאו "ניצוץ אחד" - פך שמן אחד, חתום בחותמו של כהן גדול, והניצוץ הקטן הזה הצליח לדלוק שמונה ימים. קבוצה קטנה של חשמונאים עם דבקות במטרה, הצליחה לגבור על הצבא היווני, כאותו ניצוץ של פחמי שמכלה את כל הפשתן.

עם ישראל עושה את שלו, ואומות העולם מתכלים "באופן אוטומטי".

אחי יוסף ניסו בכל דרך למנוע ממנו מלממש את החלומות: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית ל"ז, כ'), אולם מה קרה בסוף? "ונראה מה יהיו חלומותיו – אמר רבי יצחק, מקרא זה אומר דרשני. רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים 'ונהרגהו', והכתוב מסיים 'ונראה מה יהיו חלומותיו', נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי" (רש"י). יוסף היה דבוק במטרה, הוא לא ניסה להילחם, ובאמונה שלימה הוא הצליח להגיע לאן שהגיע.

גם אם אין בידנו אלא ניצוץ קטן, הבה נשמור עליו מכל משמר. אנחנו צריכים לעשות את שלנו, והשם יעשה את שלו. גם יעקב אבינו "שמר את הדבר". אנשים גדולים עומדים על שלהם כאשר מדובר במשהו אמתי, והאמת בסוף יוצאת לאור.

בואו נעשה את שלנו, כאותם כהנים שמצאו פך אחד קטן והם החליטו כן להדליק אותו למרות שהם ידעו שהאש תכבה בתוך יום, אבל הם אמרו – לפחות פך אחד, לפחות יום אחד של אור, והנה נעשה נס והאש הקטנה הפכה לענקית, ועד היום כולנו מאירים את בתינו עם אותה האש.