במחשבה תחילה לפרשת וישב: האיש שלקח את לנין במזוודה לאמריקה

"אתה יכול לראות את האותיות?", שואל אופטומטריסט את היושב על הכיסא לבדיקת עיניים.

על הלוח ממול נראות האותיות: C Z W X N Q S T Z.

הפציינט, ממוצא פולני, מסתכל על הלוח ומהנהן לחיוב: "אם אני יכול לקרוא מה כתוב? בוודאי! אני אפילו מכיר את האיש הזה"...

* * *

יוסף יורד לשכם במצוות אביו שילך לאחיו הרועים שם את הצאן.

"וימצאהו איש והנה תועה בשדה", מהצגת הדברים בפסוק משמע שה"איש" - שרבותינו לימדונו "זה גבריאל" המלאך - ידע שיוסף תועה בדרכו. אם כן, יש להבין את המשך הפסוק "וישאלהו האיש לאמור מה תבקש". אם הוא תועה בדרכו, מה הוא אמור לבקש חוץ מהדרך הנכונה?

אילו רצה הפסוק ללמדנו שהמלאך ראה שיוסף מחפש דבר מה, היה לו לכתוב "וימצאהו איש והנה מביט כה וכה, וישאלהו האיש לאמור מה תבקש".

"מי זה?", שאל איש הביטחון הרוסי בחשדנות למראה דמות הגבס שהייתה בתיק היד של הנוסע.

מסך הברזל עדיין לא הורם מעל המדינות שהיו בשליטת ברית המועצות, אך סדקים החלו לצוץ בו ופה ושם קיבלו יחידים אישורי הגירה אל מחוץ למדינות הגוש המזרחי.

גריגורי, תושב קייב בן 60, עמד כעת בשדה התעופה הרוסי כשבאמתחתו אישורי הנסיעה הנכספים לארצות הברית, שם גר כבר עשר שנים בנו יחידו. בתיקו האישי של גריגורי היה ראש עשוי גבס מפוסל לתפארת. המאבטח בעמדת הבידוק הרים גבה ושאל מי הדמות המפוסלת.

"מי זה?", הזעיף גריגורי פנים. "מי זה?!" קולו טיפס בחדות בכמה אוקטבות. "אתה לא מתבייש??? אתה לא מזהה את לנין? מנהיגנו הגדול שהביא את המדינה הזו למקום המפואר בו היא נמצאת! אני אמנם מתגעגע לבן שלי ונאלץ לנסוע מפה, אבל אינני רוצה לשכוח לרגע את המנהיג החכם שאחראי לכל הטוב הזה שבו זכיתי לחיות כמה שנים. תתבייש לך!", הטיח גריגורי שוב בהעוויית פנים מול הדור הצעיר שאינו מכיר את מנהיגיו.

"אני מבין", גמגם המאבטח הנבוך ובלע את רוקו. "אני רק אצטרך לחייב אותך על משקל עודף בתיק היד".

גריגורי הזעיף פנים, אבל כבש את המשך הנאום הנזעם.

בכניסה לארצות הברית בדקו הפקידים את תיקו של גריגורי. אף הם ביקשו לדעת מי היא הדמות המפוסלת בתבליט שנשא עמו.

"זה האיש שאחראי לטירוף שבגללו אני מנותק כמה שנים מהבן שלי", ענה גריגורי בגרון חנוק מצער. "הבאתי את דמותו כדי שתמיד אזכור מי הוא האכזר שניתק אותי ואת כל בני עמי מהעולם היפה שסביבנו. אסור שהעולם ישכח את הזוועה שמעבר למסך הברזל!".

לבטח היה גריגורי ממשיך בנאומו חוצב הלהבות, אבל לאמריקאים לא הייתה סבלנות לשמוע. הם סימנו לו להמשיך קדימה ולאסוף את מזוודותיו.

בביתו של הבן ערך גריגורי היכרות לראשונה עם נכדיו שאותם טרם ראה. כשוך ההתרגשות נכנס גריגורי לחדר שהוקצה לו והחל מוציא את חפציו מהמזוודות.

"סבא", שאל נכדו בן החמש למראה תבליט הגבס, "מי זה?".

"מי זה? מי זה?" שואל גריגורי רטורית בחיוך רחב, "זה בכלל לא חשוב מי זה. תשאל מה זה... יש פה חמישה-עשר קילוגרם זהב בציפוי גבס"...

נראה לבאר בדרך רמז (ולאחר החיפוש מצאתי באברבנאל לשון המשתמעת באופן כזה) שהמלאך לא ביקש רק לכוון את יוסף בדרכו. המלאך מרמז ליוסף: "מה תבקש" - מהי המטרה שאליה אתה חותר?

כעת יובנו היטב דברי המדרש על המשך הפסוקים: יוסף עונה "את אחי אנכי מבקש", יוסף אינו מחפש את השבטים - ראובן, שמעון, לוי וכו'; הוא מבקש את אחוות האחים, את האחדות שאמורה להיות שם. והמלאך משיב לו על כך: "נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחווה".

* * *

אנשים יכולים להיראות מגבס פשוט, אך תוכם מלא זהב טהור. ויש כאלה שמצופים זהב, ובפנים אפילו גבס אין...

במבוך החיים ("והנה תועה בשדה") לא תמיד יודעים מה עלינו לעשות. כדאי להיזכר ברגעי מבוכה מהסוג הזה בשאלת המלאך: "מה תבקש?".

השאלה "מי זה" - מי אמר? מי עשה? מי הלשין? מי התרשל? - לרוב אינה רלוונטית. אינה מקדמת לבד מידיעת הזהות. אז אנחנו "מכירים את האיש" ותו לא.

הרבה יותר חשוב לדעת "מה זה": מדוע זה נעשה, בכוונה או בטעות? האם יש משהו שביכולתנו לעשות כדי לקדם את הדברים או כדי לתקן את הנזק?

האם אנחנו יכולים "לקרוא מה כתוב"?!