פרשת וישב לאור המהר"ל: האם אב לא אוהב בנים שאינם דומים לו?!

יוסף היה בבת עינו של יעקב ומחמת כך נרדף ע"י אחיו ששנאו אותו.

כך נאמר (בראשית ל"ז, ג'-ד'): "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו, ולא יכלו דברו לשלום".

מה פשר השנאה הזאת? בפסוק ב' שם נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". אבל, זו לא סיבת השנאה, שהרי בפסוק ג' נאמר כי עילת השנאה היא "כי אותו אהב אביהם מכל אחיו".

ובכן, מדוע לא יכלו האחים לסבול את העובדה שיעקב אהב במיוחד את יוסף? האם הייתה זו סתם קנאה? מדוע שנאו אח, שהיה יתום מאמו, ואביו פינק אותו במעט פסים בכתונת שלבש?

מה פשר הדיבה שהוציא יוסף על אחיו?

רש"י מבאר מהי הדיבה שהוציא יוסף על אחיו: "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות לקרוא להם עבדים, וחשודים על העריות". והדברים מחייבים ביאור, שכן אין להניח כי שבטי י-ה חטאו בעריות ובאכילת אבר מן החי. ואם כן, מדוע טפל עליהם יוסף דברים אלה?

תולדות יעקב – רק יוסף?

הכתוב מתייחס ליוסף כמי שמבטא את תולדותיו של יעקב. כך נאמר (שם, בפסוק ב') "אלה תולדות יעקב - יוסף". הכיצד ניתן לומר כי כל תולדותיו של יעקב הם רק יוסף? הרי היו לו שנים עשר בנים? רש"י מביא בהקשר זה מדרש אגדה לפיו "תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים:

1. כל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל;
2. שהיה זיו איקונין (צורת הפנים) של יוסף דומה ליעקב;
3. כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף: זה נשֹטם וזה נשֹטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה".

ובכן, במה מיישב דמיון זה את השאלה כיצד ניתן לומר כי "תולדות יעקב" מוגדרים כיוסף לבדו? וכי ילדים שלא דומים לאביהם אינם תולדותיו? האם אין האב אוהב בנים שאין להם את צורת הפנים שלו?

מה מלמד הדמיון של יוסף ליעקב במאורעות?

עיון במדרש בראשית רבה פ"ד, ו' מראה כי רש"י בודד מתוך מכלול שלם שלושה דברים מאפיינים. אך במדרש מופיעים דברים רבים מאוד שבהם בא לידי ביטוי הדמיון בין יעקב ליוסף: 

"זה נולד מהול אף זה נולד מהול, זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, זה אמו ילדה שנים אף זה אמו ילדה שנים, זה בכור אף זה בכור, זה נתקשתה אמו בלידה אף זה נתקשתה אמו בשעת לידה, זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו, זה אחיו בקש להרגו אף זה בקשו אחיו להרגו, זה רועה אף זה רועה, זה נשֹטם וזה נשֹטם, זה נגנב שתי פעמים וזה נגנב שתי פעמים, זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר, זה יצא לחוצה לארץ וזה יצא לחוצה לארץ, זה נשא אישה מחוצה לארץ וזה נשא אישה מחוצה לארץ", ועוד ועוד. ובכן, מה מלמד הדמיון הזה ומה פשרו? והאם דמיון זה מבטא משהו  מהותי? האם ניתן להשוות את שנאת עשיו ליעקב עם שנאת האחים ליוסף?

אהבה ושנאה - חיבור ופירוד

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר כי העובדה שכל מה שאירע ליעקב אירע גם ליוסף "מורה כי הוא כרעיה דאבוה" (רגל אביו). כלומר, ליוסף קורה כל מה שקרה ליעקב כי יוסף הוא ממשיך דרכו. מאותה סיבה שעשיו שנא את יעקב שנאו האחים את יוסף. הכיצד? "כי היה אחיו של יעקב מבקש להורגו משום עצם מעלתו, והיינו שהיה יעקב נבדל במעלתו מכל בני אדם, ובשביל שהיתה ליעקב וליוסף מעלה אלהית - נבדל מהם, ובשביל זה מבקשים להרגו, כי כל נבדל לפי שהוא נבדל במעלתו מבקשים להרגו, ודבר זה דברי חכמה מאד".

כלומר, אהבה נובעת מקרבה וקשר הדוק. "אהבה" היא בגימטריא 13, כמו המילה "אחד". לעומת זאת, שנאה באה מנתק רגשי ונפשי בין אנשים. לכן, כאשר אדם כועס על רעהו הוא מרים את קולו, כמו מי שמדבר אל אדם רחוק. הפירוד והניתוק בין אנשים גורמים לשנאה ביניהם. משום כך, אם אדם הוא בעל מעלה נשגב ושורר נתק עמו - הדבר מביא לשנאה כלפיו. כך למשל מצינו במסכת פסחים דף מ"ט עמ' ב' כי "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי החכמים יותר משנאה ששונאים עובדי כוכבים את ישראל". הטעם לכך הוא, כי המכנה המשותף בין גוי לעם הארץ הוא די רחב, ובכל המישורים הארציים והקיומיים - כולם בני אדם. אבל, בין עם הארץ לבין תלמיד חכם ואיש מעלה פעורה תהום, המפרידה בין גשמיות לרוחניות. הבדל זה יוצר נתק שמתבטא בניכור ובשנאה. 

על אהבה ועל שנאה

הכתוב אומר (דברים כ"א, ט"ו) "כי תהייןָ לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה".

שואלת הגמרא במסכת יבמות דף כ"ג עמ' א' "וכי יש אהובה לפני המקום, ויש שנואה לפני המקום? אלא, אהובה - אהובה בנישואיה, שנואה - שנואה בנישואיה". כלומר, נישואים של אנשים האסורים זה בזה, ואשר אמורים להיות מובדלים ורחוקים זה מזה, נקראים "נישואים שנואים". השנאה מבטאת את הפירוד שבמהותו שורר ביניהם. יתירה מכך מצינו במסכת פסחים דף קי"ג עמ' ב'. הגמרא מתייחסת שם לפסוק (שמות כ"ג, ה') "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". הגמרא מקשה "ומי שריא למסניה" (האם מותר לשנוא יהודי), והרי כתוב (ויקרא י"ט י"ז) "לא תשנא את אחיך בלבבך"? והגמרא משיבה כי מדובר במי שראו בו דבר ערווה, כלומר מעשה עבירה, שמחמתו מותר לשנוא אותו. מקשה תוספות שם, ד"ה "שראה בו דבר ערווה" הן גמרא מפורשת היא שאם יש לאדם ברירה לסייע לשונאו או לסייע לאוהבו, עליו להעדיף לסייע לשונא, כדי לכוף את יצרו (בבא מציעא דף ל"ב עמ' ב'). ואם מדובר במי שעבר עבירה, איזה עניין יש לכוף את היצר כדי שלא לשנוא אותו? משיב תוספות כי "מכיוון שהוא שונא את בעל העבירה, הרי שממילא גם בעל העבירה שונא אותו שנאמר (משלי כ"ז י"ט) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית יצר". כלומר, יש שנאה עניינית כלפי העבירה ועובריה. אבל, הנתק שנוצר בין השניים גורם לשנאה אישית. המצווה היא לכוף את יצרו ולמנוע את הנתק הזה, כשאנו למדים לאהוב את האח הטועה, גם אם התרחק וגם אם שנואים הם מעשיו.

שנאת האחים ליוסף מחמת מעלתו

מכיוון שיעקב היה איש מעלה מורם מעם, חש עשיו ניתוק ממנו ולא יכול היה להזדהות עמו. העדר הקשר והפירוד הזה יצר שנאה. גם השנאה של אחי יוסף נבעה מאותה תחושת ניתוק וניכור שנבעה מכך שיוסף היה מיוחד ושונה במעלתו הרוחנית העליונה. יוסף חי בעולם משלו, כפי שיעקב חי בעולם משלו. יוסף כונה בברכת יעקב (להלן מ"ט, כ"ו) "נזיר אחיו" ומתרגם אונקלוס "פרישא דאחוהי" - המובדל מאחיו. אכן, "אלו תולדות יעקב – יוסף". יעקב ויוסף היו זהים בתכונותיהם ובמעלותיהם הייחודיות - ומכאן נבע הפירוד והשנאה שחשו אחיהם כלפיהם.

הדמיון בפנים נובע מדמיון בנפש

בהתאם לרעיון זה, מבאר המהר"ל גם את הדמיון החזותי בין יעקב ליוסף. הדמיון אינו רק במאורעות אלא גם בצורת הפנים, שכן הדר פניו של אדם מלמד על פנימיותו. יעקב היה איש שכולו רוחניות וממילא זכה להדרת פנים. וגם יוסף זכה לאותו זיו פנים, מאותה סיבה.

"זיו איקונין שהיה דומה ליעקב מורה, כי כמו שהיתה ליעקב מעלה אלוקית, שהרי כל אלו הדברים אינם דבר של גוף, כך היה ליוסף שהיה מעלתו מעלה אלוקית רחוק מן הגוף".

במה היה יוסף איש מעלה יותר משאר אחיו?

המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" על בבא מציעא דף פ"ד עמ' א' מבאר את דברי הגמרא שם שעין הרע לא שולטת בזרעו של יוסף, שכן העין שולטת בדבר חיצוני ונראה אל העין ולא בדבר שכל מעלתו פנימית ונשגבה. המהר"ל מבאר כי יעקב היה שורש שממנו נבע גזע שהתפשט לשנים עשר ענפים. אבל יוסף הוא הגזע שנובע ישירות מן השורש. הענפים שבצדדים ניכרים הם לעין ולכן שולטת בהם עין הרע ואילו יוסף הוא החלק הפנימי של העץ. במה?

יעקב היה מכלול של כוחות ותכונות. כל אחד מן השבטים קיבל ממנו תכונה אחת בולטת. לעומת זאת יוסף המשיך את דרכו של יעקב בשלמות והיה גם כן מכלול של מעלות ותכונות. אכן, בגמרא במסכת סוטה דף ל"ו עמ' ב' מצינו כי היה ראוי שיצאו מיוסף י"ב שבטים כפי שיצאו מיעקב, שכן יוסף היה מכלול של מעלות שיצרו שגב פנימי בדומה ליעקב. על כן נאמר "אלה תולדות יעקב - יוסף", שכן "יוסף היה עיקר תולדתו, כמו שגוף האילן הוא היוצא מן העיקר וכל הענפים הם בחוץ".

כי בן זקונים הוא לו

המהר"ל מוסיף ומבאר בספרו "חידושי אגדות על מסכת בבא בתרא דף קכ"ג עמ' א' כי מעלתו של אדם רוחני היא מופנמת, ואילו אדם גשמי הוא מוחצן ובולט. לכן, מבחינת המהות היה יעקב בכור, אבל עשיו שהיה מוחצן וגשמי - יצא ראשון ובלט לפניו. בדומה לכך יוסף היה בכור מבחינת מהותו ודמיונו לאביו בתכונות הנפש. אך דווקא משום כך יצא יוסף בסוף הבנים. זו הסיבה שיעקב אהב את יוסף ש"בן זקונים הוא לו", שהרי דבר פנימי בוקע בסוף, ובכך ביטא יוסף את תכונתו שלו, של עליונות פנימית ומופנמות חיצונית הבוקעת ומתגלה רק בהזדמנות האחרונה.

הלהב יוצא מן האש

בהתאם לרעיון זה מבאר המהר"ל את מאמר הכתוב (בראשית ל', כ"ה) "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". מה הקשר בין הולדת יוסף לבין רצונו של יעקב לשוב לארץ ישראל? מבאר רש"י שם, כי עם לידת יוסף חזר ליעקב הביטחון ושוב לא חשש מפני עשיו. על כן רצה לשוב לארצו. רש"י מבאר כי "כאשר ילדה רחל את יוסף נולד שטנו של עשו, שנאמר (עובדיה א', י"ח) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש'. אש בלא להבה אינה שולטת למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בקב"ה ורצה לשוב". נמצא כי יוסף היה גחלת שהחום אצור בה, ויוסף הוא הביטוי של אש זו עצמה רק ביתר שאת, כך שהאש הפכה ללהבה.

פשר הדיבה שהוציא יוסף

מקום שבו יש נתק בין אנשים אין האחד מבין את רעהו ואין הוא יורד לסוף דעתו. כשם שהאחים שנאו את יוסף על שום מעלתו וניתוקו מהם, כך יוסף לא ירד לסוף דעתם של אחיו ולא הבין את דרכיהם. הוא דן אותם לפי דרגתו שלו, וממילא כל נקודה מזערית שלא תאמה למידותיו נתפסה בעיניו כחמורה שבחמורות. המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר, כי צדיק גמור רואה בעבירה מדרון חלקלק והוא מתרחק מאוד ממנה עד לקצה האחרון האפשרי, הרבה מעבר למה שמתחייב מן הדין. ממילא, מי שאינו מתרחק מן העבירה כמוהו, דומה בעיני הצדיק כמי שכבר גלש במורד המדרון והגיע לעברי פי פחת. ובלשון המהר"ל: "דומה בעיניו מי שאינו נזהר כל כך כמוהו, כמי שנחשד בדבר העבירה עצמו". נמצא כי האחים לא חטאו חלילה בעריות ובאכילת איבר מן החי וכו' אלא שיוסף בריחוקו מהם וברום מעלתו ודרגתו, חשש כי יגיעו לכך, כאשר הם לא נהגו כמוהו בנקודות שגב שאותם גזר על עצמו.

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי אהבה נובעת מקרבה וקשר הדוק ואילו נתק רגשי ונפשי בין אנשים יוצר שנאה. יעקב היה נבדל במעלתו מעשיו אחיו ועל כן שנא אותו עשיו. יוסף דמה ליעקב במהותו הפנימית וממילא גם בתואר זיו פניו. מחמת מעלה זו היה מנותק מאחיו וממילא שנוא על ידם. מחמת נתק זה לא הבין יוסף את אחיו ולא ירד לסוף דעתם וממילא דן אותם לפי רום מעלתו.

פרשת וישב מלמדת אותנו אפוא מהם תוצאותיו של נתק בין אנשים וכמה חשוב לקרב ולאהוב אתהאח הטועה והתועה, גם אם התרחק וגם אם שנואים הם מעשיו.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט