איה קרמרמן מסתבכת: מה חשוב יותר, תורה או תפילה?

יש שיחות עם הילדים שנצרבות לנצח בזיכרון. בתור הורה בעל תשובה, השיחות האלה הן התחלה של כדור שלג, כזה שמתגלגל במדרון, תופס תאוצה ועלול לדרוס עוברי אורח תמימים בדרכו רבת העוצמה.

עם הראשון למלכות זו הייתה שיחה אקראית לחלוטין, בדרך חזרה מגן סיגל. שיחה שהחלה כך: "אמא, אני חושב שהגיע הזמן שתלכי עם כיסוי ראש". בום. מובן שתגובתי ההגיונית והמתונה הייתה כמעט להתנגש ברכב שלפני. האינסטינקט היה להתווכח עם הקטקט, אבל הוא היה נחוש בדעתו ונימק היטב את משנתו. תארו לכם את הבלגן ואת מאבקי הפנימי בנושא הרגיש, את השיחות עם בעלי לתוך הלילה בעקבות ההסבר המלומד מפי בן השלוש וחצי על אימהות צדיקות ולבושן הצנוע. קל זה לא היה. את התוצאה אתם מכירים.

עם השני זו הייתה שיחה אגב שניצל ומג'דרה: "אמא, שתדעי שאם לא היית חוזרת בתשובה, הייתי אומר לה' שלא להוריד אותי לבטן שלך". בום. השניצל, על אף היותו עסיסי, נתקע בגרון. ההבנה הייתה אותה הבנה. לילדים שלי יש כלים גדולים משל הוריהם, בעלי התשובה ההססנים, לחיות תחת שרביטו של הבורא, לחיות בעולמו ללא הסתר.

בלי פלפולים

עכשיו הגיעה השיחה הזאת, הפעם עם בת השש.

היא: אמא, מה חשוב יותר, תפילה או תורה?

אני, בתגובה, נחתכת מהקולפן בעת מילוי תפקידי כבעלת הפונדק הביתי. הילדה בת שש. מאיפה היא הביאה שיחה על פילוסופיית השקפה יהודית באמצע היום?

אני: מה זאת אומרת מה חשוב יותר? (קבלו טריק אימהי עתיק - אם אתם נתקעים עם שאלה ואתם לא יודעים מה לענות, תחזירו את השאלה בחזרה לילדים לביאור נוסף. כך תרוויחו זמן ובדרך כלל תקבלו הבהרה למה הייתה כוונתם).

היא: מה חשוב יותר? תפילה או תורה?

אני: את מתכוונת למה שרבי נחמן אמר, לעשות מהתורות תפילות? שמעת את זה מאבא?

היא: מה?

אני: לזה את מתכוונת?

היא: לא, אמא. מה יותר חשוב? תפילה או תורה?

אני: מה את חושבת?

היא: תורה?

אני: תפילה לא יכולה להתקיים בלי תורה, ותורה לא יכולה להתקיים בלי תפילה. מתי קוראים בתורה? בתפילה.

היא: די, אמא, מה חשוב יותר?

אני: נגיד שאני אומרת תורה. התורה כתובה בספר התורה. הספר יושב בתוך ארון הקודש בבית הכנסת. אבל בזמן הקורונה למשל, לא יכולנו ללכת לבית הכנסת, והתורה הייתה צריכה להישאר סגורה בארון. לא קראו בה. היא ישבה וחיכתה. תפילה, לעומת זאת, יכולנו להתפלל כל הזמן. התפילה לא עצרה. אז מה חשוב יותר?

היא: תורה? לא. תפילה? רגע. מה?

אז מה אני עונה? נתקעתי. הילדה שלי צריכה תשובה ניצחת. חד־משמעית. לא מעניינת אותה תשובת הא בהא תליא מפולפלת. מי כמוני יודעת שהתורה יכולה להיות הדבר הכי רחוק מהלב. איך אני אמורה להסביר לה? הרי רוב חיי עברו עלי כשהתורה רחוקה ממני שנות אור וכמה חדרים בבית. סדרת ספרי התנ"ך בצבע ירוק מנטה, עם פירוש קאסוטו, הייתה תקועה במחסן של אמא שלי ויצאה לנשום אוויר צח רק יום לפני המבחן. אין לתאר את האימה שמתעוררת בילדה נטולת זיקה וזיכרון לקראת מבחן שבוודאות כולל את השאלה האלמותית "מי אמר למי ובאיזה פסוק?". שאלה מעולה ושיטה בטוחה אם בא לך להשניא את התורה על ילדים חילונים. שאלה פחות מוצלחת אם רוצים שילדים יהודים, מכל קצוות האמונה וגם כאלו שלא יודעים שקיים דבר כזה ששמו אמונה, יתחברו אליה.

ליביvs  תמר

אז מה לענות? האם אני אומרת לילדה שלי שהתפילה זה הדבר הכי חשוב שיש? הרי היא גם מכניסה את ה' יתברך פנימה, ללב, לראש, לדמעות, וגם מוציאה את הכיסופים מהלב החוצה ומעלה אותם ישירות אל כיסא הכבוד. אם לא התפילה, באמצע הלילה ברגעי משבר, מתי הייתי תוהה אם מישהו בשמיים מאזין לי? אם לא הדמעות שזולגות ומורחות את הדיו בסידור, איך בכלל אפשר להרגיש חיבור אל האבא הקשוב ביותר שיש, זה שברא את התפילה? איך אני אומרת את מחשבותיי בלי להוריד ולו בפסיק מקדושת התורה?

ואולי התורה, שכתוב בה הכול, מראש ועד סוף, כולל כמיהותיי הפרטיות, היא בעלת החשיבות הגדולה ביותר? היא הייתה קיימת תתקע"ד דורות לפני שכל העסק נברא. הכול מתחיל ממנה, מכל אות ופסיק קדושים שהיו כתובים בה באש. פשוט שהיא החשובה ביותר. כמה יצר הרע יש עליה, לאהוב אותה, להתחבר אליה, לחיות אותה. כמה זילות יש כלפי הלומדים אותה. כמה העם שלנו הושפל, הובס ונרצח רק כדי להמשיך ולקיים את שכתוב בה. כמה מסירות נפש, בימים ההם ובזמן הזה, צריך בשביל לתת לה לעטוף כל צעד בחיינו. ואם היא החשובה, איך אני מחברת אליה ילדה בת שש עם עיניים גדולות וחומות שבוהות בי כרגע?

אני: אהובה, אין תשובה אחת. תורה תלויה בתפילה. אנחנו הופכים את התורה לשלנו באמצעות התפילה. והתפילה תלויה בתורה. כי אם לא היה כתוב בתורה על מה ואיך להתפלל, מה היינו עושים?

היא (בעיניים גדולות, חומות וכרגע גם מעט מיואשות בהבנה שהן לא מקבלות את התשובה הנכונה): אמא, מה חשוב יותר? אני חייבת תשובה.

אני: תסבירי לי למה? למדתן על זה בכיתה?

היא (צוחקת במבוכה): כי לי קוראים ליבי, והייתה לי שיחה עם ילדה בשם תמר מהכיתה. היא אמרה שהשם שלה יותר קדוש כי הוא נמצא בפרשה. ואני אמרתי שהשם שלי קדוש כי הוא בתפילה. אז מה חשוב יותר?

מסתבר שהייתי צריכה לשמוע לעצתי שלי. מהשיחה הזאת יצאתי חומוס. עכשיו אני רק מתפללת להיות זבוב על הקיר בשיחת המסקנות של ליבי מהתפילה ותמר מהתורה.

אפל פלאפה, או בעברית: לביבות תפוחי העץ של מרגלית

אני לא אוהבת לטגן. לא סובלת את שפריצי השמן וריח הטיגון. פחות מתחברת לקונספט. אבל חג זה חג. קבלו מתכון של מרגלית ע"ה, אמא של ליאת חברתי. מניסיון המתכונים של מרגלית תמיד מופלאים. מומלץ.

המצרכים הדרושים:

2 ביצים // ½1 כוסות חלב // 2 כוסות קמח // שקית אבקת אפייה // 4 תפוחים זהובים קלופים // 3 כפות מיץ לימון // חצי כוס אבקת סוכר // כף קינמון // שמן לטיגון

אופן ההכנה:

חולצים את ליבת התפוח החוצה בעזרת מכשיר מתאים, ופורסים את התפוח לפרוסות בעובי כחצי סנטימטר. המטרה לקבל פרוסת תפוח עם חור במרכז. משרים את התפוחים במיץ הלימון כשתי דקות // להכנת הבלילה: מערבבים את הביצים עם חצי כוס חלב. מוסיפים בהדרגה את הקמח, את אבקת האפייה ולאחר מכן את שארית החלב. מערבבים עד שאין גושים בבלילה // מחממים במחבת שמן בעומק של כ־3-2 סנטימטרים // טובלים את התפוחים בבלילה ומניחים בזהירות בשמן. הופכים אחרי כדקה וחצי או כשהבלילה משחימה, מוציאים ומניחים על נייר סופג // מערבבים את אבקת הסוכר והקינמון ומפזרים על התפוחים המטוגנים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".