"עמדנו מחוץ לבניין, בקור של מינוס 30 מעלות, ולא יכולנו להיכנס"

"מה אני יכולה לספר על הבת שלי?" שואלת אישה נמוכה במטפחת ונעה במקומה במבוכה. "נועה היא הבת הבכורה שלנו, דואגת תמיד לאחיה הקטנים, אכפת לה מכולם..." היא מניחה את ידה על כתפה של בתה היושבת לצידה. "היא טובה בלימודים, אוהבת מאוד חברות, האמת היא שכולן אוהבות אותה..." היא משתתקת לרגע ומחבקת את כתפה של הבת. הנשים והבנות שיושבות סביבה במעגל מביטות לעברן בסקרנות.

"עכשיו נועה, ספרי לנו על אמא", קוטעת אותה המנחה, ואז מגיע תורה של הבת לנוע במבוכה קלה. "אמא שלי היא האמא הטובה בעולם, תמיד מקבלת אותי, אוהבת אותי..." היא לוחשת. עיניה של האם ממצמצות.

המנחה עוברת לצמד הבא בתור: אם ממושקפת ונערה הלבושה בקפידה. האמא מספרת שהן עלו מפריז לפני שנים ספורות. בתה, אדל, היא  פרפקציוניסטית בכל התחומים. אדל מספרת על אימה שהיא טובת לב במיוחד ויודעת לבשל מטעמים.

המעגל מתרחב, נשמעים עוד ועוד סיפורים, הלבבות נפתחים, הבנות צוחקות והאימהות רוות נחת. קשה לשער שרבות מהן עוברות התמודדות לא פשוטה, שהיא למעשה זו שהובילה אותן לכפר הנוער 'כפר שירה' המשמש כפנימייה לבנות מבתים חרדיים.

את המעגל הייחודי הזה מנחה אסתי רוזנפלד, מנהלת המקום, יחד עם המורות ונשות המקצוע של הצוות ב'כפר שירה', במסגרת יום הורים ייחודי אליו הוזמנתי. ליום זה הוזמנו גם האימהות של הבנות, כדי לחוות את המקום מקרוב ולפגוש את בנותיהן שאמנם רחוקות מהבית, אך קרובות-קרובות ללב.

שליחות ברחבי תבל

את מנהלי הפנימייה - ר' אלחנן רוזנפלד ואשתו אסתי, אני פוגשת מאוחר יותר בביתם, השוכן בלב כפר הנוער. במשך החודשים האחרונים הם מנהלים יחד את המקום. אסתי היא זו שפוגשת בפועל את הבנות ואחראית על התכנים החינוכיים והלימודיים, ואילו בעלה מעניק את סמכותו התורנית, לצד היותו משמש כמנהל חינוכי בישיבת 'אור תורה עפולה' בראשות הרב אברהם טויטו. יחד איתם מתגוררים במקום שמונה מתוך תשעת ילדיהם (הבת התשיעית נשואה).

כבר יותר מעשרים שנה שהם עוסקים בתחומי החינוך ומשקיעים בהם את כל ליבם, רק שעד היום הם עשו זאת ברחבי העולם. "הכל התחיל כשהציעו לנו לטוס לשליחות בהונג קונג", מספר רוזנפלד. "זו הייתה שליחות מטעם קהילת 'שובה ישראל' של משפחת דרוויש והרב מאיר אזרזר. מדובר בקהילה חרדית די קטנה של ישראלים שמתגוררים בהונג קונג לצרכי עסקים. הם זקוקים למורים שילמדו את ילדיהם ועל תקן זה הוזמנו לשם. היינו אז משפחה קטנה עם ארבעה ילדים, וזו הייתה הפעם הראשונה בה יצאנו לשליחות. בסופו של דבר גילינו במקום קהילה מיוחדת במינה, שבנוסף לעסקיה הכלכליים גם מארחת בעלי תשובה על בסיס קבוע ומקיימת סמינריונים לישראלים שמבקשים להתחזק הרחק מהארץ, מהחברים ומהמשפחה. שהינו שם במשך שנה וחווינו התעלות מיוחדת. בסופו של דבר חזרנו לארץ, אך הרצון לעסוק בקירוב המשיך לפעם בנו".

רק טבעי היה שמהר מאוד תצא שליחות נוספת אל הפועל: הפעם הם הוזמנו לשמש כשליחים במוסקבה, ואכן יצאו לדרך. כעת זה כבר היה עם משפחה גדולה יותר – חמישה ילדים. הרב רוזנפלד מספר כי בתפקידו במוסקבה הוא הקים ועמד בראש החיידר המקומי, תחת ניהולו של הרב פנחס גולדשמידט שליט"א, אך למעשה לא היה דבר בקהילה שהם לא היו מעורבים בו. "וזה מה שכל כך מיוחד בשליחות בחו"ל", הוא מדגיש. "זהו דבר שאני מסביר לכל מי שמתייעץ איתי ושוקל אם לצאת לשליחות. כי צריך להבין שכאשר אתה נמצא בארץ, אז אתה יכול להיות אברך, או מורה, או בעל מקצוע אחר. אבל כשאתה נמצא בקהילה בחו"ל אתה יכול להגיע מלכתחילה במטרה לשמש רב'ה בחיידר, אבל מהר מאוד מגלה שאתה הופך למרצה, למנהל ואפילו לאיש חברה קדישא אם צריך.

"זה בדיוק מה שקרה אצלנו כשהיינו שליחים בקהילה היהודית במוסקבה. הפעילות האינסופית והקשר שנוצר בינינו לבין הקהילה העניקו לנו כל כך הרבה סיפוק. מצאנו את עצמנו כשאנו מארחים ישראלים ובעלי תשובה על בסיס קבוע, מארגנים שבתונים לתלמידי בתי הספר של הקירוב וגם עובדים אחד על אחד עם אנשי הקהילה".

על החיידר במוסקבה, אותו הוא ניהל באותם ימים, מספר רוזנפלד: "מדובר בחיידר בו למדו בעיקר ילדים של בעלי תשובה. מצאתי את עצמי בכל פעם עומד נפעם מול הגדלות המיוחדת של המשפחות וההחלטה הלא פשוטה שלהן לשלוח את הילד לחיידר על אף כל המוסכמות שסביבן. אלו משפחות שהיו ממש רחוקות מהדת ואחרי שהתקרבו ליהדות החליטו ללכת עד הסוף. צריך להבין שרוב הילדים שבאו לחיידר הם כאלו שלא עברו ברית מילה בגיל שמונה ימים, חלקם נימולו בשלב מאוחר מאוד, זהו דבר שמאוד נפוץ שם.

"מצד שני, דווקא בגלל שמדובר בילדים של בעלי תשובה נדרשנו להיות רגישים מאוד כדי להבין מה עובר עליהם ובאיזו שפה לשוחח איתם. איני מסוגל לשכוח את הילד בן ה-7 שהגיע בכל בוקר רעב ולא הצליח להתרכז בלימודים. בשיחה עם אביו שחזר בתשובה, התברר שהוא לא נותן לילד לאכול בבוקר. כששאלתי אותו מדוע, הוא השיב לי: 'כי אסור לאכול לפני התפילה'. כמובן שהסברתי לו עד כמה זה עלול להיות מסוכן לילד כה צעיר, אך האב התעקש: 'איך אגיד לבני שטעיתי?' בסופו של דבר הדרכתי אותו לבקש מהילד להתפלל ברכות השחר בבית ומיד אחר כך לאכול, ולומר לו בשמי שהדבר מותר הלכתית".

לקרב את הרחוקים

אלא שהשליחות במוסקבה לא הייתה התחנה האחרונה שלהם. "כשסיימנו עם מוסקבה הוזמנו לבלרוס", מספר רוזנפלד, "שם הצטרפנו לקהילה מיוחדת המנוהלת על ידי הרב משה פימה ובפיקוח של האדמו"ר מקרלין. כיום הקהילה מציעה חיידר ובית ספר בית יעקב לילדי השליחים, בית ספר קירוב לבנים ולבנות – באזורים שונים של העיר, וכן יוזמה ייחודית - ישיבה לבחורים ישראליים".

למה שבחורים ישראליים יבואו ללמוד דווקא בישיבה בבלרוס?

"זה בדיוק הרעיון כאן. הבחורים שבאו לבלרוס למדו בישיבה ובנוסף לכך עסקו בפעילות של קירוב בקהילה. באופן אישי עמדתי בראש אותה ישיבה וראיתי עד כמה שהפעילות שלה חשובה. בחורים שבארץ היו מושכים יום ועוד יום בישיבה ולא תמיד מצאו את עצמם, הגיעו לבלרוס וגילו לפתע שהם יכולים לתרום משלהם וללמוד עם בחורים מתחזקים".

לדבריו, זוהי הצלה אמתית. "אני זוכר שאחד הבחורים שוחח עם אבא שלו באחד הימים במשך שעה ארוכה. אחר כך הוא אמר לי: 'כשהתגוררתי בארץ אבא היה תמיד נוזף בי: 'למה אתה מתנהג ככה ולא ככה?' במילים אלו התחילו וגם הסתיימו השיחות שלנו. אני יודע שזה נעשה מתוך אהבה, אך לא הצלחתי לנהל איתו דו שיח. פתאום עכשיו אנו מדברים כל כך הרבה, ופשוט נעים לי לשמוע אותו, לספר לו עליי ועל החוויות שלי, וגם לשמוע מה קורה בבית. אני מספר לו על איך שאני פועל ומרגיש שהוא מעריך אותי על כך".

מבלארוס הם המשיכו לשליחות בקייב שבאוקראינה, גם בה הקימו ישיבה דומה ומסגרת לבחורים, וכן קירבו את בני הקהילה המקומית שבראשות הרב יעקב בלייך, רבה הראשי של אוקראינה.

אני בטוחה שלא פשוט לנדוד ממקום למקום עם תשעה ילדים, מה עוד שלא מדובר במקומות מיושבים בהם יש את כל הצרכים היהודיים...

"ברור", מסכימה אסתי רוזנפלד, "מי שמפונק אף פעם לא יסתדר בכאלו מקומות, כי יש את הקשיים הטבעיים. קחו לדוגמה את העובדה שבמוסקבה הבניינים נעולים תמיד, כדי שלא ייכנסו אליהם הומלסים בחסות הקור. כדי לפתוח את הבניין יש להקיש קוד, מה שכמובן בלתי אפשרי בשבת. כך היינו מוצאים את עצמנו לא פעם בשבתות חוזרים מהתפילה ונאלצים להמתין במשך חצי שעה בטמפרטורות שמגיעות ל-30 מעלות מתחת לאפס, עד שיגיע אחד השכנים, יפתח את הדלת, ואנו נוכל להיכנס במהירות. יש גם את ההתמודדות בתחום הקולינארי, כי לא תמיד היו לנו בשרים כשרים למהדרין או מוצרי חלב בשפע. אבל אני חייבת להגיד דבר אחד – כשאת נהנית ממה שאת עושה וחווה סיפוק כה גדול, אז הקשיים פחות בולטים. זה לא שהם נעלמים, אבל את לומדת לחיות איתם ולראות אותם כאתגרים".

ויש להם על כך סיפור מרגש במיוחד: "הייתה תקופה בה התלבטנו אם להתחיל לאכול חלב נוכרי, מאחר שלא היו כלל מוצרי חלב. בעצה משותפת החלטנו שאם נגיע למצב של חוסר ברירה ונרגיש שהוויתור גדול מידי – נעשה שאלת רב. הדבר המדהים הוא שבדיוק באותו שבוע הגיע למוסקבה החזן נפתלי ורטהיים מישראל. הוא לא הכיר אותנו, אך שמע שיש שליחים יהודיים במוסקבה והביא מזוודה עם 25 קילו מוצרי חלב – במיוחד עבורנו. הרגשנו שזה סימן משמיים לכך שאיננו צריכים להתפשר על דבר שאנו מאמינים בו".

ומה עם חינוך הילדים הפרטיים שלכם? לא חששתם?

הרב רוזנפלד: "לפני שלקחנו על עצמנו את משימת השליחות, התייעצנו עם רבנים חשובים ובראשם הרב מרדכי גרוס שליט"א לגבי חינוך הילדים. הוא ביקש לשמוע בדיוק על תפקידנו ולבסוף הדריך אותנו כיצד לנהוג וברך אותנו. כיום, בפרספקטיבה של שנים, אני יכול לומר שאיננו מצטערים על כך. הילדים שלנו חוו את השליחות באופן הטוב ביותר והשקיעו בה את חייהם. 

"כדוגמה אני יכול לספר על בני שכאשר היה בן תשע, סיפר לנו ששכנע את חברו לעבור ברית מילה, והבטיח לו שהוא ייתן לו בתמורה כל מה שהוא יבקש. התוודענו לכך בחג הפסח, כשבננו ביקש לאפיקומן מתנה שנועדה לאותו חבר. ברגע שהבנו את הסיפור המלא, פנינו להוריו של הילד ושמענו שהם רוצים מאוד להכניסו בברית, אך חוששים. לבסוף סייענו להם והחבר אכן עבר את הברית. השם היהודי שהוא בחר היה יוני, כשמו של הבן שלנו". 

על מקרה אחר מספר רוזנפלד: "הגעתי באחד הימים לקחת את בתי בת ה-9 מבית הספר וגיליתי אותה עומדת מול כל תלמידי הכיתה ומברכת איתם מילה במילה ברכת המזון. היא הסבירה לי: 'המורה לא הייתה, אז בירכתי איתם, כדי שלא יפסידו'. אני חושב שפעילות כזו ממחישה עד כמה השליחות רק תרמה לילדינו, ואני רואה זאת עד היום, כשחלקם כבר גדולים, אך הרשמים מלווים אותם לכל מקום".

"מגיעות מהמשפחות הכי טובות"

אותה בת של הרב רוזנפלד שלפני קצת יותר מעשר שנים הדריכה את חברותיה כיצד לברך, כיום כבר נשואה לאברך ומתגוררת בארץ. למעשה, חתונתה היא זו שהובילה את משפחת רוזנפלד, אחרי שנים של שליחות בכל רחבי תבל, לשוב להתגורר דווקא בישראל.

"בשנה שעברה, בעודנו מתגוררים בקייב, זכינו לארס את בתנו עם בחור מישראל", מספר הרב רוזנפלד. "החתונה הייתה אמורה להתקיים בתחילת ניסן, אך בעיצומה של סעודת הפורים קיבלנו טלפונים בהולים מהארץ, שאם לא נטוס מיד לישראל נחויב בבידוד בשל הקורונה. כך מצאנו את עצמנו אורזים חפצים בתוך שעה וממהרים לשדה התעופה. נחתנו בארץ בלי בגדי חתונה ובלי דירה לשהות בה. השארנו מאחורינו מקפיא מלא בשרים ודגים, כשאנו בטוחים שנחזור לחג הפסח לקייב. בארץ היה כמעט בלתי אפשרי למצוא דירה בה נוכל לשהות, כי זה היה הגל הראשון של הקורונה ואף אחד לא רצה להשכיר את דירתו לבאים מחו"ל, גם לא יכולנו לקנות בגדים לחתונה, כי החנויות היו סגורות. לבסוף החתונה התקיימה בלב שמח ובאושר גדול, אך לאחר מכן השמיים ננעלו. לא יכולנו לשוב לקייב, וכך נשארנו בארץ".

אלא שדווקא אז הם התוודעו לכך שגם בארץ אפשר לקרב לבבות. "אחרי חודשים ספורים שבהם התגוררנו בדירה קטנטונת בבני ברק, קיבלתי הצעה לבוא להתגורר בכפר הנוער 'כפר חסידים' ולנהל במקום פנימייה ייחודית לבנות שנקראת 'כפר שירה'. זוהי פנימייה שהוקמה לפני כשלוש שנים על ידי הגב' ציפורה גוטמן, בתו של הרב יעקב גוטמן, המשגיח המיתולוגי בישיבת בית דוד בבני ברק", מספר רוזנפלד. "הגב' גוטמן ביקשה מאתנו לבוא לעמוד בראש הכפר ולהתגורר במקום עם משפחתנו. כך הגענו, שוחחנו עם ההנהלה וכשהבנו את גודל המשימה החלטנו להירתם אליה. לפני כחודש הבאנו לארץ את כל חפצינו מקייב, וכך השתקענו כאן, כפי שניתן לראות".

'כפר שירה' בכפר הנוער

אני מתבוננת מסביבי. הדירה בה מתגוררת משפחת רוזנפלד אינה גדולה, אך מסביבה יש מרחבים ירוקים וחדרים מטופחים בהם מתגוררות בנות הפנימייה. במקום יש גם כיתות לימוד, חדרים מיוחדים למוזיקה ולטיפולי תרפיה שונים, ומעל 20 נערות שהגיעו מבתים חרדיים, לאחר שהיו על סף נשירה.

"תקופת הקורונה גרמה להרבה מאוד בנות לנשור מהמסגרת", נאנחת אסתי רוזנפלד, המנהלת, "אנחנו מקבלים כל הזמן פניות של משפחות חרדיות טובות ויקרות, שבנותיהן הגיעו למצבים לא פשוטים. אנו רואים כאן הזדמנות בלתי חוזרת לעזור לאותן נערות, להציע להן מסגרת שמצד אחד מחייבת ומלמדת ברמה גבוהה, ומצד שני מבינה אותן ומכירה בקשיים שלהן. כמובן שאנחנו מתייעצים לאורך כל הדרך עם רבנים גדולים, ובראשם הרב מאיר קסלר והרב יצחק שכטר, ובעת הצורך עולים לגדולי ישראל כדוגמת הרב משה הלל הירש שליט"א".

"אנו מתוודעים לסיפורים קשים ביותר", מוסיף בעלה, "לא פעם אני עוצר ושואל את עצמי איפה השליחות מאתגרת יותר – האם בחו"ל, שם מלכתחילה היהודים רחוקים מן הדת ויש לקרבם, או דווקא כאן, בארץ הקודש, כאשר יש בנות שמגיעות מבתים טובים, מחנכים וחזקים, אך נפלטות אל הרחוב. האמת היא שאין לי על כך מענה. נותר לי רק להתפלל ולייחל שנזכה להגיש לבנות את המענה הנכון והמדויק ביותר וללוות אותן בדרכן בחיים".