כשפרעה חלם אותו חלום במשך שנתיים

אומר הבעש"ט, "כל העניין של שהייתו של יוסף בבור, זה לפתח באדם את מידת הביטחון. ישועת השם תלויה במידת הביטחון שיש לאדם, שרק השם הוא המושיע".

מדרש רבה פותח את דרושיו במילים הבאות: "ויהי מקץ שנתיים ימים" - "'קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה' (איוב כ"ח), זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום".

וכותב על כך בצרור המור: "ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה' אל יראיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד".

גם כשנראה שהחושך הולך ומשתלט, צריך לזכור כי הרע הוא דבר זמני, והוא עתיד לחלוף. ועינו של הקב"ה פקוחה באהבה רבה על ישראל, שלא לעכב אפילו לרגע אחד את גאולתם.

אומר האור החיים הקדוש, "פרעה חלם את החלום הזה שנתיים, כל לילה חלם, ובבוקר שכח. רק כאשר יוסף היה שלם במידת הביטחון בשם יתברך, אז פרעה זכר את חלומו. ראינו שכאשר יוסף הצדיק שם בטחונו בשר המשקים הוא הרחיק את הישועה שלו, וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. על הטעות הזו יוסף נענש על שפגם במדרגת הביטחון בשם"!

הקב"ה רצה ללמד את יוסף, רגע לפני שהוא נכנס להנהגת מצרים, שיזהר לא להתרגל לבטוח בהם, וממילא גם לא להתחבר איתם.

נמצא ש"מקץ שנתיים" – רק אחרי שנתיים נבנתה קומת הביטחון השלמה בנפשו של יוסף. ברגע שיוסף הבין את המסר שאסור לו לסמוך על בשר ודם, וחזר לבטוח בשם בלבד ולצפות לישועתו, מיד "ויריצוהו מן הבור" הרגליים שלו כבר רצו למלוכה! אומר רבנו בחיי על הפסוק "ויריצהו מן הבור" – "דרשו רז"ל, מתוך צרה – רווחה, מתוך אפלה – אורה, מתוך ניבולן של צדיקים  - נשיאות".

יוסף הצדיק נקרא "צדיק יסוד עולם", כיוון שהוא אחוז במידת היסוד, שהיא להצדיק את השם. הוא מצדיק כל מה שקורה איתו: הוא לא מחפש היגיון ולא מחפש אשמים, הוא לא מתריס ולא מתלונן,

יוסף מחזיק במקום שבו הוא אומר לשם כל הזמן: "ואתה צדיק על כל הבא עלי", ובעצם מה זה משנה איפה אני נמצא, הרי אתה איתי!

כפי שאומר גם דוד המלך בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע... שבטך ומשענתך המה ינחמוני". בסופו של דבר הוא יודע ש"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".

גם יוסף וגם דוד הגיעו למלוכה כיוון שהיתה בהם היכולת להיכנע למלך העולם! אומרים חז"ל שהניסיון, הוא רק בשביל הנס!

מלמדת החסידות שעל ידי השמחה אפשר לצאת מכל הצרות: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון". כותב רבי נחמן ש"על ידי ניגונים ומחיאת כף מתמתקים כל הדינים".

אומרים חז"ל שליוסף היתה הנהגה פנימית של שמחה. אל מול עיניו תמיד ראה את דיוקן אביו, ובכך התחזק בענייני הקדושה, שממילא מילאו את לבו בביטחון בשם. לכן גם שם, בכלא, החזיק את עצמו על "מצב שמחה".

כנראה הוא ידע את הסוד של המשפט שאנחנו משננות "אני שמחה וזהו!".

"וזהו" – זה הוא, זה מהשם, ולטובה!