כמה ניסים קורים בישראל בשנה אחת? 5 נקודות למחשבה

מפרק אשפה

רובנו מתחלחלים למראה של תולעים.

לכל התוהים למה תולעים נחוצות בעולם, אומר כי התולעים חיוניות ביותר לעולם הטבע. בשעה שתולעי האדמה זוחלות בקרקע ואוכלות שורשים וחלקי צמחים ישנים, הן מאפשרות לאוויר ומים לחדור לאדמה וכך יכולים לצמוח צמחים חדשים.

כמו כן, תולעים אוכלות שאריות של בעלי חיים שמתו, וכך עוזרות למחזר חומרים בטבע. עולם ללא תולעים יתמלא עד מהרה בנבלות נרקבות!

לתולעים תפקיד קריטי ותועלת אדירה לקיום החיים כולם על פני כדור הארץ.

ישנן אינספור דוגמאות פלאיות מעולם החי. ואני שואל: האם במוחה הקטנטן של התולעת, יש ''שכל'' להבין את העולם הסובב אותה בצורה כה מתוחכמת - או שהדבר מעיד בבירור על הבורא, שצייד אותה בכל הדרוש לה, וטבע בה את האינסטינקט להשתמש בציוד זה?

הלמ"ס מפרסם: "פרסום מספר הלידות (או הנסים) בשנה..."

אנחנו מוקפים בנסים גלויים אותם, אנו תופסים כמובן מאליו, זאת משום שהתרגלנו אליהם. אך כאשר נתבונן בהם, נגלה שהם נס גלוי! כשהשמש, ששוקלת מיליארדי טון, זורחת בכל בוקר – זהו נס! כשהגרעין נרקב באדמה וממנו צומח עץ מרשים הנותן פירות יפים, צבעונים וטעימים– האין זה נס?!

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת, כי בשנים האחרונות נולדו בישראל בכל שנה מעל ל-180 אלף תינוקות (לידת חי)!

במילים אחרות - רק בישראל, מתרחשים כ-180 אלף ניסים בכל שנה! אין הגדרה טובה יותר ללידת תינוק! שהרי אם התינוק ינשום מפיו דקה אחת לפני הולדתו – הוא ייחנק, ואם ינשום דרך חבל הטבור שנייה אחת אחרי שהוא נולד – הוא ייחנק. ברגעים ספורים נפתח הסתום ונסתם הפתוח, בדיוק נמרץ המאפשר לתינוק לנשום את נשימותיו הראשונות עלי אדמות!

מי זה שתכנן? מי "סגר" את הפתח ברגע הקריטי והנכון ביותר המאפשר חיות לוולד?...

בעולם, בכל רגע נתון ישנם כ-8 מיליארד נסים - אוכלוסיית העולם הנוכחית! 8 מיליארד אנשים שמתפקדים, 8 מיליארד לבבות פועמים, 8 מיליארד מוחות מתפקדים, 16 מיליארד עיניים שרואות, 16 מיליארד אוזניים ששומעות ועוד אינספור פעולות מופלאות במערכות גופנו בכל רגע נתון.

הרי לנו נסים ונפלאות שאי אפשר לשער ולתאר!

מספיק להקשיב לדפיקות הלב שלנו, ולהבין שיש פה משהו גדול ועצום מאתנו! עלינו להתבונן בהתפעלות כזו על כל הטבע. לזכור שכל פרח הוא נס, כל מערכות גופנו הן נס גדול המעוררות התפעלות, ואף השמש, הירח – הם גם כן בגדר נס! הכל – זה נס! שנזכה להכיר ולפרסם את מספר הניסים שאנו זוכים להם בכל רגע ולקדש שם שמיים ברבים. אמן!

אילוסטרציה (קרדיט: shutterstock)

"הורמון הרעב"

לכולנו ישנו מנגנון רעב ושובע ברור מאוד: כשרעבים אנחנו אוכלים – כששבעים, אנחנו מפסיקים לאכול.

אך כיצד מווסת גופנו את תחושת הרעב והשובע?

תחושת הרעב נובעת בעיקר מפעילותם של שני הורמונים בעלי השפעה מנוגדת.

ההורמון גרלין (Ghrelin), שמכונה גם "הורמון הרעב", מגביר את תחושת הרעב: כשהקיבה מתחילה להתרוקן ורמת הסוכר בדם יורדת, תאי הקיבה מפרישים גרלין. ההורמון עובר דרך מחזור הדם להיפותלמוס במוח, במטרה ליידע אותו שהגיע הזמן לאכול. ההיפותלמוס מגיב לגרלין ויוצר פעילות במערכת העיכול כגון להפרשת מיצי קיבה, קרקורים בבטן, ולמחשבות על אוכל וחוסר ריכוז- תחושות אי הנוחות שאנחנו קוראים לה רעב. כך הוא גורם לאדם לאכול.

בזמן הארוחה, הקיבה מתרחבת כדי לקלוט את המזון, ופחמימות שעוכלו מתפרקות במהירות לסוכרים, כך שרמת הסוכר בדם עולה. מתיחת הקיבה והעלייה ברמת הסוכר בדם מעכבים את הפרשת הגרלין, והאיתות על כך שהגוף רעב, נחלש.

לעומת זאת, תחושת השובע מוגברת על ידי ההורמון לפטין (Leptin), שפועל כמעין בלם לרעב. כאשר הקיבה מלאה, הלפטין מופרש בתגובה לעלייה ברמת הסוכר בדם, ובהגיעו להיפותלמוס, חלים סימנים של שובע שמובילים לירידה בתיאבון כגון תחושת מלאות נעימה, נינוחות, רוגע, כך שאיננו מרגישים צורך להמשיך לאכול שיוצרות תחושת שובע.

גרלין ולפטין - הורמונים שעוזרים לווסת את התיאבון. גרלין הגורם להגברת התיאבון, ואילו הורמון הלפטין אחראי על וויסות תחושת הרעב או השובע שלנו. אז מי ה"מהנדס" שמווסת את מנגנון הרעב והשובע בגופנו, תהליך שכה קריטי לחיותנו? מי "הכימאי" שיצר את הרכב הכימי-ההורמונלי של גרלין ולפטין? ובכלל, איך המערכת הזו פועלת בצורה כה מושלמת מבלי שאנחנו בכלל שולטים ומודעים אליה? פלא אדיר...

מדוע אנו צמאים?

המים הם מרכיב חשוב מאד בבריאות הגוף, ומהווים כ-70% מגופנו.

כשאדם "מתייבש", יש פחות מים בדם שלו, והמוח שלו שולח פקודה כי זהו הזמן להשיג מים.

כיצד גופנו "יודע" לשדר לנו שחסרים לו נוזלים? הצימאון הוא מעין מסר שעובר מהמוח אל הפה והגרון, שמתריע על מחסור בנוזלים בגוף. אנו מרגישים בגרון ובפה את היובש ואת הצורך הדחוף בשתייה בכדי למלא את החסר. ואז, כשאנחנו שותים, הרגשת הסיפוק שלנו היא כמעט מידית. "איכשהו", המוח שלנו יודע מתי עלינו להפסיק לשתות.

כשצמאים אז שותים, אבל איך הגוף "יודע" לומר לנו מתי להפסיק?

מנגנון הצמא - תחושה זו, של הצורך בשתיית מים, מונעת התייבשות – מצב שמסכן את בריאותינו.  אז מי זה ש"התקין" מנגנון מופלא זה בגופנו? מי "לימד" את גופנו לנטר אחר כניסה של נוזלים? מי "שתל" חיישנים בגופנו שמעדכנים את המוח על כניסה מספקת של מים לגוף? וכיצד בכלל המח שלנו "מקבל" התראה ויודע להכין את עצמו בהתאם?

אילוסטרציה (קרדיט: shutterstock)

"מעז יצא מתוק"

בטבע קיימים סוגים רבים של בעלי חיים המייצרים חומרי ארס שעלולים להיות מסוכנים, כגון נחשים ועקרבים.

המטרה של הארס היא לשתק את הקורבן או אף להרוג אותו, אך סוגים שונים של ארס פועלים בדרכים שונות. הארס עלול להכיל רכיבים שמשתקים את מערכת העצבים, לפגוע בדפנות כלי הדם וכך להוביל לירידה חדה בלחץ הדם, לפרק רקמות, למנוע קרישת דם ועוד.

באופן מפתיע, נמצא שדווקא המאפיינים המסוכנים של הארס משמשים כיום לשימוש רפואי ולהצלת חיים.כלומר, לארס של בעלי חיים יש גם שימושים רפואיים מועילים.

למשל, ישנם חלבונים בארס של נחש צפע מסוים, המרחיבים את כלי הדם ומיועדים לגרום לטרף לאבד לחץ דם, על מנת שיגיב ביתר איטיות, או להתמוטטות ולאיבוד הכרה. על סמך תגלית זו, פותחה התרופה קאפטופריל (Captopril) היעילה עבור לטיפול ביתר לחץ דם/ לחץ דם גבוה ומסייעת להורדת לחץ הדם (התרופה מרחיבה את כלי הדם ומקלה על זרימת הדם).

כיום, באופן פלאי, עולם הרפואה יודע להפיק מהארס תרופות לטיפול במחלות כמו כאב כרוני, יתר לחץ דם, סוכרת, סרטן ועוד. קשה להאמין שחומרים שמותאמים בצורה כה מושלמת למוות יכולים גם להביא חיים, אך זו המציאות. מפתיע, אך נחשים הורגים מידי שנה מאות ואלפי בני אדם, ולמרבה הפרדוקס, הארס הקטלני שלהם מסוגל להציל את חייהם של רבבות אחרים. מכאן נלמד שגם הדבר השלילי ביותר יכול להפוך לחיובי...