מצמרר: "הייתי לבושה לברית של בני, כשהודיעו על פטירת בתי. רגע לאחר מכן קיבלתי מהלומה נוספת"

ציפי שלסר הייתה אישה צעירה, בתחילת שנות ה-20 לחייה, כאשר חשה שעולמה מתהפך בבת אחת. "זה קרה בערך שנה אחרי נישואינו", היא מספרת. "היינו אז זוג צעיר, ערב לידת בתנו הבכורה. כמובן שההתרגשות הייתה גדולה מאוד, במשך חודשים רקמנו את החלום הוורוד ודמיינו איך שהבית ייראה. במוצאי שבת, כשסיימנו להבדיל על הנר והבנו שאנו יוצאים לבית החולים – זה היה רגע מכונן במיוחד. עזבנו את הבית בלב פועם, נרגשים ודרוכים. היה ברור לי שבעוד כמה ימים אני חוזרת כשבידיי התינוקת החדשה. שום דבר לא הכין אותי לרגע שאחרי. לא שיערתי ולא העליתי בדעתי שהסיפור עשוי לקבל תפנית כה חדה".

את רגע הלידה לא מסוגלת ציפי לשכוח. "כשנחמה שלנו נולדה השתרר בחדר שקט מוזר, ראיתי שהצוות סוקר אותה במבטים חשודים והבנתי מיד שמשהו אינו כשורה. מה שבעצם קרה זה שסיבוך נדיר בזמן הלידה גרר פגיעה רב מערכתית חמורה מאוד שהשפיעה על כל ההתפתחות והתפקוד של נחמה שלנו בהמשך. באותם רגעים לא ממש הבנתי מה קורה, רק ראיתי אותה לשנייה אחת, חסרת אוויר, סגולה-אפורה, ובשנייה הבאה כבר הפרידו בינינו והעבירו אותה לטיפול נמרץ.

ציפי שלסר

החיים נעצרים

הרופאים לא היו אנשי בשורה. הם הודיעו לציפי ולבעלה שלא נראה להם שהתינוקת תשרוד עד אור הבוקר. "ממש לא נתנו לה סיכוי", אומרת ציפי, "המליצו לנו בכלל לא לראות אותה, כדי שלא נתחבר לתינוקת שמן הסתם לא תחיה".

ובאמת שמעת להמלצותיהם?

"במשך שלושת הימים הראשונים הייתי במחלקת היולדות, בלי לפגוש את התינוקת. האחיות עברו בין החדרים והכריזו את שמות היולדות שצריכות לגשת לתינוקייה, הייתי בטוחה שבעוד רגע קוראים גם לי, אבל לא. התייחסו לבת שלי כאילו היא לא קיימת. הייתי נכנסת לחדר האוכל, שומעת את היולדות משוחחות על נושאים הקשורים ללידה וחשה שאני לא שייכת לכל החגיגה. נפלתי לתהומות של עצב ויגון, הבנתי שהחיים שלי נעצרו, כל מה שהיה לא יוסיף עוד להיות".

הבנת מה המצב של הילדה?

"הבנתי שהיא פגועה מאוד, שהיא בסכנת חיים ושאין לה הרבה סיכויים לחיות", היא מסבירה. "בעלי היה עסוק באותן שעות בביקורים בבתי הרבנים, כשהוא מבקש מהם ברכות וישועות, ואילו עליי עברו השעות בעצלתיים. הזמן לא זז. אני זוכרת את עצמי אחרי שלושה ימים כשאני מרגישה שאיני מסוגלת להמתין אפילו רגע נוסף, קמה מהמיטה וניגשת לתינוקייה אפילו שאיש לא קרא לי. עמדתי שם, כולי רועדת, לא מעיזה להיכנס, ואז אחת האחיות הבחינה בי וזיהתה אותי. אמרתי לה שאני רוצה לראות את התינוקת, והיא בתגובה הצביעה על תינוק אחר ששכב בעריסה, הרימה אותו והסבירה: 'את רואה את התינוק הזה? הבת שלך לא בדיוק כזאת, היא נראית קצת אחרת'. אחר כך היא הובילה אותי לתוך מחלקת טיפול נמרץ, ואז, כשעמדתי בפתח החדר, כבר הבנתי: כאן הכל אחר. המחלקה הדיפה ריחות של תרופות ומכשירים, תקתוקים וצפצופים נשמעו מכל מקום, רופאים ואנשי צוות עברו כל הזמן בין המיטות, ואז ניגשתי לעריסה של הבת שלי".

ציפי עוצרת לרגע ולוקחת נשימה. יותר מ-20 שנה חלפו מאז, אך הרגעים חיים מול עיניה. "ראיתי את התינוקת שלי שוכבת על המיטה, מלופפת מכל כיוון אפשרי בחוטים ובמכשירים. אני ממש זוכרת איך שעלו בי המילים: 'הנה כחומר ביד היוצר'. הרגשתי איך שהכל כאן כל כך אלוקי, הרי לא הייתה לה שום אפשרות לבחור את המצב. ברגע הבא כבר הרגשתי איך שהחלום שלי מתנפץ לאלפי רסיסים, ויחד עם כל זה, ממש באותם רגעים, הרגשתי את הדיבור הפנימי עם הקב"ה מתחיל להתעורר בליבי, כאילו נקשר בינינו קשר סודי, הוא שולח אליי חבל מלמעלה, אני תופסת אותו ומרגישה שאני לא לבד. כך התחיל המסע שלי".

"הרבנית אמרה: 'היא הקמע של הבית'"

במשך חצי שנה לאחר הלידה הייתה נחמה הקטנה מאושפזת. בתחילה במעייני הישועה, ולאחר מכן בבית חולים שיקומי, בו ניסו לייצב את מצבה הנשימתי ובעיקר לגמול אותה ממכונת ההנשמה. לאחר שישה חודשים היא כבר נשמה בכוחות עצמה וניתנה האפשרות להחזירה הביתה.

את התקופה בה העבירו את נחמה לבית, זוכרת ציפי כמלאה באושר. "ידענו שאנחנו מחזירים הביתה תינוקת לא בריאה, ושתהיה לנו עבודה רבה סביבה, ובכל זאת שמחנו שסוף-סוף תוכל נחמה להתגורר אתנו ולהיות חלק מהמשפחה", היא אומרת.

יחד עם בואה של נחמה לבית, התחיל גם פרק של טיפולים אינטנסיביים בלתי פוסקים. "השקענו בה את כל מה שיכולנו מבחינה שיקומית והימים היו עמוסים בתכניות שיקומיות כמו טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה ומה לא? הייתה גם דאגה בלתי פוסקת מבחינה בריאותית. נחמה הייתה ילדה מאוד רגישה, כל חום קטן הוציא אותה מהאיזון.  לצד זאת, עוד לפני שנחמה הייתה בת שלוש, כבר היו לנו בבית שתי תינוקות נוספות, בהפרשים קטנים מאוד, כך שהתמודדתי לא רק עם ילדה מיוחדת אלא גם עם שתי פעוטות.

נחמה שהייתה תינוקת

"באותם ימים", מוסיפה ציפי, "התחלתי להבין את החשיבות בקבלת עזרה. בתחילה כשהציעו לשלוח לביתי מתנדבות, הרגשתי לא נעים וניסיתי להסתדר לבד, עם הזמן למדתי להיעזר בבנות שנשלחו אליי בקביעות, והן היו ממש בבחינת גלגל הצלה".

בגיל שלוש וחצי התחילה נחמה ללכת למעון יום שיקומי. "אחד הדברים שהיו חשובים לנו יותר מכל דבר אחר הוא להקנות לה את יכולת ההליכה. הרופאים ריחמו עלינו, היה ברור להם שאין סיכוי שנחמה תלך, אבל אנחנו נלחמנו כמו אריות. היה ברור לנו שמדובר באיכות חיים ואסור לנו להתפשר. ברוך ה' כנגד כל הסיכויים נחמה למדה ללכת, עם תמיכה כמובן, ובמקביל התקדמה מאוד גם מבחינות נוספות".

היא זיהתה אתכם?

"נחמה לא דיברה ולא תקשרה מילולית, אך היא הייתה מזהה את כולנו ברמה שאי אפשר להתבלבל והייתה קשורה מאוד לבית ולמשפחה. הילדים מאוד אהבו אותה ולשמחתי הרבה לא חשו כל בושה או רגש של הסתרה סביבה. זהו דבר שהתפללתי עליו כל כך הרבה – שנראה אותה תמיד באור חיובי ואוהב. ברוך ה' גם זכינו".

את נשמעת כל כך חזקה. מה החזיק אותך בכל התקופה הזו?

"הקב"ה העניק לי אמונה מאוד חזקה. היא ליוותה אותי כבר מהלידה, כשהרגשתי איך שהחיים שלי מתמוטטים, ועד לרגע האחרון. ברור לי שזה הדבר היחיד שהחזיק אותי ונתן לי כוח".

עם זאת, ציפי מציינת שהיו לא מעט רגעי התמודדות קשים מאוד. "אני זוכרת תקופה מסוימת בה עברה נחמה כמה ימי אשפוז, אחר כך היא סוף-סוף השתחררה, אך כעבור שבוע שוב עלה לה החום והיא אושפזה בבית החולים בפעם השנייה. נשכנו שפתיים. ימי האשפוז היו קשים ומתישים לילדה ולנו, כל הבית היה נכנס לסחרחרה. חיכינו תמיד שהיא תשוחרר ושהחיים ישובו למסלולם, אך ימים ספורים אחרי השחרור התדרדר מצבה בפעם השלישית. נקראנו אל המסגרת הלימודית כדי לאסוף אותה אל בית החולים, ואני זוכרת איך שבדרך, באמבולנס, ביקשתי מהנהג שיעבור דרך ביתה של הרבנית קנייבסקי ע"ה. עליתי יחד עם נחמה במדרגות, התייצבנו בפתח הבית ובאותו רגע נשברתי ופרצתי בבכי, תוך כדי שאני מסבירה לרבנית: 'אני לא מסוגלת עוד, יש לי בית עם ילדים וכל כך קשה לי, למה כל הסבל הזה?' הרבנית חיבקה את נחמה ואותי כשהיא מחזקת: 'את לא יודעת כמה שהיא מכפרת בסבל שלה, היא הקמע של הבית'. אחר כך היא הנחתה אותי לשבת על הכיסא של הסטייפלר זצ"ל וכך אספתי כוח, ויצאתי לקראת סיבוב נוסף של אשפוז בבית החולים.

נחמה שלסר ז''ל

"דברי הרבנית נחקקו בי, ובמשך כל השנים הזכרתי לעצמי שוב ושוב עד כמה נחמה היא נשמה גדולה ושאני זוכה להחזיק משהו עצום בבית. בזכותה גם למדתי לדבר עם הקב"ה כמו עם ידיד נפש הכי קרוב. ביקשתי ממנו שוב ושוב: 'נתת לי ילדה פגועה ונתת לי גם בית עם ילדים, עזור לי לגדל את כולם מתוך שפיות ושמחה'. התפילות עזרו ובאמת הרגשתי לאורך הדרך שעברנו עד כמה שההתמודדות עם נחמה לא גורעת מהילדים דבר. להיפך,  היא רק העניקה להם יכולות שלא היו  מגיעות להם באף דרך אחרת – הם נעשו רגישים יותר ובעלי יכולת להכיל יותר את השונה".

רחוק מהבית, קרוב ללב

אלא שבגיל 12 חלה התדרדרות במצבה של נחמה. התגלתה אצלה סוכרת וכן בעיות נוספות שהצריכו טיפול תרופתי שלא אפשר לה להישאר עוד בבית. "בשלב זה התחלנו להבין שיהיה עלינו למצוא עבורה מוסד, בו היא תוכל להתגורר. אני חייבת לציין שזו הייתה עבורי קריעה. ביום בו הוצאתי את נחמה מהבית הרגשתי כאילו שעברתי ניתוח לב פתוח".

לאיפה שלחתם אותה?

"מכיוון שהיה חשוב לנו למצוא מקום בו תישמר יכולת ההליכה שלה,  וכן היו לנו לא מעט דרישות נוספות, הרחקנו עד חיפה, שם מצאנו את המוסד שהתאים לה ביותר. מגיל 12 היא התגוררה שם, ובאותן שנים הייתי נוסעת לבקרה פעם בשבוע, בדרך כלל בימי שישי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לקבל את השבת בלי לראות אותה, זה נתן לי רוגע נפשי. מעבר לזה, גם היה חשוב לנו להראות נוכחות ולשדר לצוות כמה שנחמה חשובה ומרכזית בחיינו, ולמרות שהיא רחוקה מבחינה פיזית, אנחנו קרובים אליה רגשית ומעורבים בכל מה שקורה איתה. אין לנו ספק שזה השפיע על איכות הטיפול בה. לצערי באותה תקופה היא איבדה את יכולת ההליכה והפכה למרותקת  לכיסא גלגלים. זה שבר אותי".

לאחר תקופה ממושכת, הגיעה ציפי למסקנה שאין לנחמה מה לחפש בחיפה הרחוקה, והיא העבירה אותה למסגרת השיקומית של על"ה, סמוך לביתם בבני ברק.

"זה הקל עליי מאוד", היא אומרת, "יכולתי לבקר אותה שם לעתים קרובות יותר, ובכלל היינו מרוצים מאוד מהטיפול בעל"ה. הם היו שליחים נהדרים, ממש מלאכים טובים. זכורים לי רק רגעים טובים מהביקורים שלי במקום.

"אף פעם לא ידענו מה תוחלת החיים של נחמה", עוברת ציפי לדבר על נושא כאוב. "הרי מן הרגע הראשון לא נתנו לה אפילו יום אחד, כך שאיש לא יכול היה לשער כמה היא תחיה. מצד שני, ראינו שוב ושוב במהלך השנים איך היא יצאה שוב ושוב באופן מופלא ממצבים קשים וממשברים בריאותיים. היא הייתה ילדה שמחה ומלאה ברצון ובנחישות. היא נאבקה בקשיים ובמגבלות שלה. אני יכולה להגדיר אותה ממש כלוחמת. גם כשלא היו לה כוחות, היא תמיד הצליחה לגייס אותם, כדי להמשיך בחיים".

ובכל זאת, בחודשים האחרונים לחייה, כשהייתה נחמה בת 19, כבר הרגישו הוריה שמצבה מתדרדר מאוד. "לא ידענו שאלו ימיה האחרונים, אבל היה ברור שמצבה קשה", מבהירה אמה. "בעקבות ההתדרדרות שהתבטאה במספר תחומים, היא אושפזה בבית החולים ומאז ראינו רק ירידה. במשך חודשיים היא הייתה מאושפזת, כאשר בדיוק באותה תקופה אני מתכוננת ללידת הבן הקטן שלי.  למרות זאת לא ויתרתי על הביקורים אצל נחמה. הקפדנו להגיע אליה מידי יום, הרגשנו כמה שזה משמעותי עבורה ודאגנו שלא תישאר לבד, ושיהיו תמיד נוכחים לצידה בכל מצב. התחושה שמלווה אותי היא שנחמה הרגישה אז שהיא בימיה האחרונים, והיא כביכול קראה לנו וביקשה שנהיה קרובים אליה יותר מתמיד. היא נתנה לנו את הזכות להיפרד ממנה כשידה בידינו. זו הייתה עבורנו זכות ענקית ללוות אותה עד הנשימה האחרונה.

"בגלל מצבה הרפואי ומשקלה הגבוה, נחמה כבר לא הייתה ניידת ולא יכלו להוריד אותה מהמיטה. אבל הייתי יושבת לידה ומדברת אליה, קונה לה משחקים, ובעיקר ניסיתי לשמח אותה. הזכרתי שוב ושוב לעצמי ולצוות שטיפל בה שהיא בסך הכול ילדה שרוצה לחיות ושצריכים לשמח אותה ולעשות לה טוב".

"מרגישה במהלך שמימי"

ציפי ילדה את בנה הקטן במזל טוב, וכאן מתחיל מהלך שמימי שדבר לא היה יכול להכינה לקראתו. "ילדתי באותו בית חולים בו הייתה מאושפזת נחמה", היא מציינת, "התחושות היו מעורבות מאוד – חצי מהלב היה עם התינוק הקטן וחצי מהלב עם נחמה שמצבה הלך והתדרדר. הקפדתי שכל מי שבא לבקר אותי בבית החולים, יבקר גם את נחמה".

ימים ספורים לאחר הלידה היא עברה לבית ההחלמה, ומשם התכוונה לצאת לברית. "ביום הברית קמתי בבוקר ולבשתי בגדים חגיגיים", היא מתארת, "יצאתי אל התינוקייה, שם מסרו לידיי את התינוק הקטנטן שכבר היה לבוש בחליפת הברית הלבנה, ואז, כשהגעתי ללובי, ראיתי את בעלי כשהבעה מוזרה על פניו. אז עוד לא חשבתי על כלום. הייתה לנו תוכנית לערוך את הברית אצל האדמו"ר בירושלים והתכוננתי לצאת לדרך. היה ברור לי שהוא בא כדי לאסוף אותי. אלא שאז הוא אמר שצריך לעלות רגע לחדר כי הוא צריך להגיד לי דבר מה. פתאום שמתי לב שידידה שלנו, חברה טובה שלי מתלווה אליו. עלינו לחדר, בעלי ביקש ממני לשבת ובישר לי את הבשורה הקשה -  באותו יום, לפנות בוקר, נחמה נפטרה".

איך מרגישים עם כזו בשורה?

"ברגע הראשון הלם מוחלט. ברגע הבא הרגשתי איך שמשהו חי ומוחשי נקרע ממני, הבת שלי איננה, ובתוך כל זה המחשבות על התינוק הקטנטן שלי... הכל התערבב יחד – השבר הנורא עם ההתרגשות הגדולה של יום הברית. באותם רגעים לא ידעתי איך אצליח ללכת ללוויה של בתי וגם להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו".

בתוך בליל התחושות האלו הבחינה ציפי ברב חנניה צ'ולק, מנכ"ל עזר מציון, שמגיע אליה ומנסה לחזק אותה ולומר עד כמה שהוא יודע שהם מסרו את נפשם והתאמצו כל כך עבור נחמה. אלא שאז היא שמה לב שהוא מנסה לומר גם משהו נוסף. "בעלי לחש לי שלרב צ'ולק יש דבר מה נוסף לספר לי", היא נרעדת. "ואז הרב עדכן אותי שמצבו של אבי לא בסדר. באותו רגע הייתי בטוחה שנפלה כאן טעות. הרי יום קודם לכן עוד שוחחתי עם אבא. הוא היה אז בדרכו למעמד סיום הש"ס בבני ברק והתקשר אליי לשאול בשלומי. שמחתי מאוד לשמוע את קולו. אבי היה עבורי דמות של אב ואם גם יחד, מאחר ואת אימי לא זכיתי להכיר. היא נפטרה כשהייתי פעוטה ממש. סיפרתי לאבא שאני חלשה, כמו כל יולדת, ואז הוא פנה אליי בטון חזק ונחוש במיוחד: 'אני מברך אותך שאך טוב וחסד ירדפוך כל חייך, שיעברו כל המיחושים, תהיי חזקה ותתאוששי בגוף ובנפש'. התרגשתי מאוד ואמרתי לו: 'אבא, איזו ברכה מיוחדת', אך הוא תיקן אותי בנזיפה קלה: 'לא אומרים תודה על ברכה של אבא, אומרים אמן'. ואני אמרתי: 'אמן, אבא, אמן', ואלו היו המילים האחרונות".

תמונה של אמא (כלה במרכז)

בעקבות אותה שיחה שהתקיימה שעות ספורות קודם לכן, לא הצליחה ציפי בשום פנים ואופן להפנים שייתכן שארע לאביה דבר מה. "הייתי בטוחה שנפגוש אותו באותו בוקר בברית, בבית המדרש הגדול", היא אומרת, "אבל אז המשיך הרב צ'ולק וסיפר לי שמצבו של אבא קשה מאוד. מרגע לרגע התקדרה התמונה עד שהבנתי שאבא נפטר גם כן באותו בוקר, כמעט באותה שעה של נחמה. הייתה זו מיתת נשיקה, הוא התעורר ולא הרגיש טוב, חשב שינוח קצת עד הברית, ואז עבר דום לב וברגע שנשכב הלך לעולמו, בחטף.

אבא של ציפי שלסר

"אלו היו רגעים נוראיים", משחזרת ציפי בלחש. "הרגשתי איך שתי נפשות קרובות ואהובות נקרעות ממני בבת אחת. הלב שתת דם, הכאב היה איום וצורב, הכל רעד מסביבי והרגשתי לרגע שאני מתפרקת לרסיסים... לא מסוגלת להכיל את הכל.  אני זוכרת את עצמי מחזיקה את ידה של החברה הטובה שלי ובוכה את הבכי הגדול ביותר של החיים שלי, כשהמילים הראשונות שיוצאות מפי הן: 'כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני'. נחמה קרויה על שם אמא עליה השלום, כך שזו בדיוק הייתה התחושה".

עוצמה של הלכה

כשעוברת ציפי לספר על יום הלוויה היא מציינת כי היא חשה שזה היה יום בלתי אפשרי. "בתוך כל השבר והבלבול הנורא, הייתי מוכרחה גם להיות מעשית. נדרשנו להבין איך נערכים באותו יום לשתי לוויות וגם לברית מילה. באותן שעות הרגשתי, לצד כל הכאב הבלתי נתפס, איזו עוצמה יש לנו כיהודים מאמינים, שגם בזמנים כה קשים, ההלכה היא זו שמתווה את דרכנו".

מה באמת אומרת ההלכה בכזה מצב?

"הובהר לי שברית מילה חייב להיעשות ביום השמיני, לא ניתן לדחות אותו, אך גם הלוויות צריכות להיעשות דווקא בו ביום. בפועל חזרתי לחדרי בבית ההחלמה, הורדתי את הבגדים החגיגיים וגם החזרתי את התינוק לתינוקייה, לאחר מכן הלכתי הביתה כדי להיות עם הילדים בשעה הקשה. בבית היה בכי גדול, ראיתי שם את זאבי פרוינד, העוזר של הרב צ'ולק, כשהוא מכין את הילדים ומנסה להשיב להם על השאלות הרבות. אחר כך יצאנו כולנו אל הלוויה של נחמה. הלוויה אמנם נערכה בתוך זמן קצר, אך הגיעו המוני אנשים. היה זה יום גשום ועם כל הספד שנשמע, הרעימו רעמים, הבריקו ברקים ונשפכו נחלים של מים. הרגשנו שכל היקום משתתף בלוויה של נשמה כל כך גדולה ומיוחדת.

"באותו זמן בירושלים התארגנו ללוויה של אבא. הרב שלנו הסביר לי שאני לא יכולה להשתתף, שכן עליי להספיק את הברית. כך חזרנו מהלוויה הביתה, הורדנו את בגדי האבל ולבשנו בגדים חגיגיים. נערכנו לקיים את הברית בבית הכנסת שלנו, לאחר שבעל האולם העמיס את כל הסעודה ברכבו וירד אלינו במיוחד לבני ברק.

"תוך כדי ההכנות עמדנו בקשר טלפוני עם בני המשפחה השוהים בירושלים ושמענו איך שמספידים את אבא. הכאב היה עצום. על הכיסא בחדרו של אבא עוד היו מונחים הבגדים החגיגיים שתכנן ללבוש לשמחת הברית. הייתי אמורה לפגוש אותו באולם כשהוא זורח ומאושר, שמח כל כך בבשורה על הולדת בני, והנה, ברגע קטון אחד הוא נקטף לעולם שכולו טוב. זה היה בלתי נתפס".

מעמד הברית, לדבריה של ציפי, היה מרטיט. עין לא נותרה יבשה, כאשר דמעות של כאב ושמחה התערבבו יחד, וכולם חשו בצירוף אירועים שמימי, נדיר ומופלא. "הרגע הקשה ביותר שלי", נזכרת ציפי, "היה כששמעתי את התינוק בוכה. הרגשתי אז שהכאב חותך גם בבשרי. אך יחד עם זאת, באופן בלתי מוסבר, הרגשתי גם קרבת אלוקים מנחמת. כאילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מוחה לי את הדמעות. עם שקיעת החמה, רגעים ספורים לאחר שאבא נקבר בהר המנוחות, הוא זכה שבני הקטן ייקרא על שמו: 'טוביה חנוך העניך', נרו יאיר".

טוביה התינוק

עטופה בטוב ה'

בדיוק שנה חלפה מאז אותו יום נורא ונשגב. בתאריך ה' בטבת מציינת ציפי את יום פטירת בתה בכורתה, כמו גם את יום פטירתו של אביה ואת יום הולדתו הראשון של בנה התינוק – טוביה.

"שום דבר לא שב להיות כפי שהיה", היא אומרת. "עברה עלינו שנה לא פשוטה שהיו מעורבים בה שמחות וכאב, כאשר זכינו לכל קשת השמחות האפשריות – החל מסעודת ברית, עבור באירוסין של בתנו הראשונה, שמחת בר מצווה ראשונה, חלאק'ה לבן השלוש... הרגשתי ממש איך שאני קמה מהאבל ומחובקת על ידי בורא עולם.

"בכלל, אני מרגישה שכל מה שקורה סביבי הוא שמימי ונסתר מאתנו. התחושה שלי היא שיש כאן מערכת אלוקית מדויקת ומושלמת, כאשר כל דבר מתוכן לפרטי-פרטים. הקב"ה נתן לי לעבור על בשרי ניתוח כואב מאין כמוהו וללא הרדמה, אבל יש כאן גם משהו סמלי – קמתי מלוויה לברית. לטפל בתינוק. להתחיל מהתחלה. אני מרגישה התחדשות בכל המובנים. יש לי הרגשה שאבא ונחמה כביכול לא עזבו אותי לפני שווידאו שאני מחזיקה בידי מתנה יקרה ומנחמת - את טוביה הקטן - מזכרת מאבא. השם שלו ייחודי כל כך ומלא משמעות – טוביה. שם שמזכיר לנו תמיד כמה טוב ה'. ממש כמו הברכה שאבא ברך אותי בערב הברית – 'אך טוב וחסד ירדפוך כל ימי חייך'".

ציפי ובנה טוביה

את התחושה הזו משתדלת ציפי להעביר באירועים המגוונים בהם היא מופיעה לפני נשים ובנות מכל גווני הקשת, תחת הכותרת 'שימו לב אל הנחמה'. "אני מדגישה לקהל שוב ושוב את 'הפכת מספדי למחול לי', כי הסיפור שלי אינו רק סיפור של כאב וצער, אלא גם של אופטימיות ושמחה", היא אומרת. "כשאני מתבוננת על מאורעות השנה האחרונה ועל כל השנים שחלפו מאז שנחמה נולדה, אני מתמלאת בסיפוק ובשמחה על הזכות שניתנה לי – להיות שותפה למשהו ענק, לגלות את האור בתוך הקושי, בזמנים של חושך ושל אור, ביגון ובשמחה, להיות תמיד עטופה בטוב-יה".

ליצירת קשר עם ציפי: thipi.shleser@gmail.co