סיון רהב מאיר: כשיש אחדות, לא צריך לזרוק אחים לבור

קוראים למנגנון הזה "פרדוקס סטוקדייל", ולדעתי הוא יכול לעזור לנו מאוד כעת. ג'ים סטוקדייל היה טייס אמריקני שנפל בשבי במלחמת וויטנאם, והצליח לשרוד יותר משבע שנים של עינויים. איך? שימו לב להסבר שלו: "מעולם לא איבדתי תקווה בכך שתקופת השבי תסתיים. ידעתי לא רק שאצא משם, אלא גם שאהפוך את החוויה הזו לאירוע מכונן בחיי, שלא אהיה מוכן להחליף בשום חוויה אחרת".

ומה ביחס לכל מי שמתו בשבי, שלא שרדו? מי הם היו? כך ענה סטודקייל: "אלה היו האופטימיסטים. הם אמרו 'נצא מכאן מייד בחג המולד', ואחר כך 'אם לא בחג המולד, אז בפסחא', ואז 'מייד אחרי חג ההודיה', אבל כל התאריכים האלה חלפו, ובסוף הם לא יכלו לשאת יותר את כל האכזבות. למדתי שאסור לבלבל בין האמונה האסטרטגית לטווח ארוך שיהיה טוב, לבין המשמעת והאחריות בטווח הקצר".

המסר הזה נכון לתחומים רבים, אבל הוא חיוני לתקופת הקורונה: האופטימיות חשובה, אבל אופטימיות רבה ומיידית היא מסוכנת. מי שחשב שזה ייגמר אחרי הסגר הראשון בפסח – עלול היה לקרוס. מי שרואה את החיסונים מגיעים – עלול לזלזל כעת בהנחיות ולחלות. מי שבכל יום מחדש חושב שזה נגמר – לא ישמור מספיק סבלנות למרתון שהעולם כולו רץ כאן ביחד. זה הזמן להיות סטודקייל.

מהפכה במשפחה

מאז בריאת העולם, היה ברור שרק אחד שורד: שני אחים נולדו, קין והבל, אבל קין רצח את הבל. אחר כך נולדו לאברהם שני בנים, יצחק וישמעאל, אבל רק יצחק המשיך, וישמעאל גורש. ליצחק נולדו יעקב ועשיו, ושוב – אחד צדיק ואחד רשע, אחד יורש את הבכורה ואחד לא. לכן הבנים של יעקב אבינו כבר חשבו שזה חוק טבע. הם שנאו את יוסף וקינאו בו, כי חשבו שהוא יהיה היחיד שייבחר להמשיך את דרכו של יעקב.

אחרי כל המריבות, מה שיוסף מציע בפרשת השבוע הוא מודל מהפכני: אחדות. כולם ינצחו, ביחד. אין צורך לזרוק אחים לבור, כי 12 שבטים מגוונים ימשיכו את דרכו של יעקב אבינו, בהרמוניה. זה אפשרי. איפה אפשר לראות זאת? אצל הבנים של יוסף, אפרים ומנשה. כשיעקב אבינו מברך אותם הוא משכל את ידיו, ומקדים את הצעיר לבכור. באופן מפתיע, לא שמענו על קנאה או מריבה ביניהם. הם למדו מיוסף שאפשר לוותר, אפשר לפרגן, לא צריך להיות קטנוניים. לכן עד היום הורים מברכים את ילדיהם בערב שבת ואומרים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". אחים שמתנהגים ככה משמחים את הוריהם, ומשמחים את הקדוש ברוך הוא, ומאפשרים לעם ישראל להמשיך ולהתקדם. בסיומו של ספר בראשית הסוער, זוהי המשפחה שממשיכה את ההיסטוריה.

נקודה למחשבה, בפרט בימים שבהם כולם סגורים בבית, והיחסים בין אחים נמצאים במבחן. בהצלחה.

מפי אסתר הורגן ז"ל

אסתר הורגן, עולה מצרפת, אימא לשישה, בת 52, יצאה לרוץ ליד ביתה – ונרצחה. אסתר הייתה מטפלת זוגית, והנה כמה דברים שכתבה בעבר על זוגיות:

• "השמחה בזוגיות אינה פרי של מקרה או מזל, אלא פרי של מחשבה, החלטה ועבודה עצמית משותפת. לא מחכים לה, מזמינים אותה. היא אורחת של כבוד. אם נתייחס אליה בהתאם, היא תשוב ותבקר בביתנו. האושר בזוגיות הוא אומנות, וצריך ללמוד אותה".
• "היו פילוסופים יווניים שטענו כי חיי המשפחה הם מכשול להתפתחות האישית והאינטלקטואלית של האדם. מי שמנהיג את הציבור פטור מכך, ורק האזרח הפשוט חייב להקים משפחה. היהדות רואה זאת אחרת. חיי הנישואים הם מיקרו-קוסמוס להתנהגות האדם בעולם. הם בית הספר הטוב ביותר ללימוד חוקי האנושיות. כל זוג שמצליח להגיע לשלום בית, מקדם את שלום העולם. הרמוניה במשפחה משפיעה, כמו בכלים שלובים, על ההרמוניה בבריאה. לזוגיות יש ערך מעבר לזוג עצמו".
• "אי אפשר להנהיג את העולם אם לא מגיעים להנהגה עצמית, אם לא יודעים להכיר ולנהל את רגשותינו: את חוסר הסבלנות שלנו, הגאווה, הקנאה, הכעס, העצב והפחדים. עיקר האדם אינו ביכולת האינטלקטואלית שלו, אלא ברגשותיו המתוקנים. ההצלחה האמיתית היא פרי של עבודה עצמית, עבודה מייגעת לעתים, על ה'אני'".

לזכרה.

לשבור חומות

רעיון פשוט ומקסים ששלח אלי דעאל כהן: "הרבה פעמים הכול בחיים נראה תקוע. גם בפרשת השבוע, פרשת ויגש, זה נראה שאין מוצא. האחים נמצאים מול השליט המצרי שמתעקש לקחת אליו את אחד מהם. העסק מסתבך, ולא ברור איך אפשר לצאת מזה. פעמים רבות אנחנו נמצאים במשא ומתן קשה ומתיש. זה יכול להיות מישהו בשיחת שכר, חייל שמבקש לצאת לקורס מכי"ם, או אפילו נאשם שעומד בפני שופט. אתה מרגיש חסום, נתקל בחומות של חוקים ואילוצים ופרוצדורות נוקשות. מה עושים?

"יהודה מלמד אותנו על מפתח הלב. 'ויגש יהודה'. הוא פשוט ניגש לשליט המצרי ומגולל את הסיפור המלא, כולל כל הרגישויות והמורכבויות שבו. הוא מסיר את הלוט, מדבר בשטף ובכנות, משתף בתחושות שלו, ולא מתבייש גם לצעוק ולהביע מצוקה. ואז – הבלתי יאומן קורה: יוסף לא יכול להתאפק, והוא מגלה להם שהשליט המצרי הקשוח הוא בעצם האח האובד שלהם. האחים בוכים ומתרגשים ומתאחדים, והכול משתנה לטובה. כשמתחילים לדבר באמת, בכנות – לב פוגש לב, ועולים מאווירה של דין לאווירה של חסד. פתאום חומות נופלות והכול נעשה גמיש ואפשרי יותר. נסו את זה בבית".

הצוואה לדור שני

מחר, צום עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה שיום פטירתם אינו ידוע. יצא לי לשמוע השבוע שני סיפורים על הדור השני לשואה.

יוסף רקובר היה רופא של פרטיזנים בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא איבד את אשתו ובתו, וגם אותו מצאו הפרטיזנים בערימה של גופות, אבל עם דופק. הם לא ויתרו על הרופא שלהם, והצליחו להחיות אותו. הוא המשיך לנתח אותם במחתרת, ושם הכיר את רעייתו סוניה, אחות במקצועה, שאיבדה גם היא את בעלה ובנה במלחמה. הם ניצלו ועלו ארצה. לאחת הבנות שלהם קוראים פרופ' גליה רהב, מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות בתל השומר, שהדליקה משואה ביום העצמאות האחרון בשם הצוותים הרפואיים הנלחמים בקורונה.

בקהילת סלוניקי ביוון היו כ-60 אלף יהודים לפני השואה. למעלה מ-50 אלף נרצחו. משפחת בורלא הייתה בין המשפחות הבודדות ששרדו, ואחרי השואה נולד לזוג הניצולים בסלוניקי ילד – אברהם. הוא גדל, הפך לרופא ועבר מיוון לארצות הברית. היום אברהם (אלברט) בורלא הוא מנכ"ל חברת פייזר, החברה הראשונה שפיתחה חיסון נגד קורונה.

הדור השני לשואה ירש כנראה צוואה: הרצון להציל חיים, להביא ברכה לעולם, לתקן ולרפא. נקודה למחשבה ביום הקדיש הכללי.