מה יפה יותר מנמשים? על מילים שיכולות להרים – או להוריד

סבתא שושנה ונכדה ירון בילו יום אחד בגן-חיות.

מה טוב להורים יותר מבן שמבלה עם סבתא. כבר היה מי שאמר, שעד שהממשלה דנה אם להחזיר את הגנים לשגרה, שיאפשרו קודם ביקורים אצל סבתא - זה כולל גם ארוחת ערב ומקלחות...

אז מה טוב להורים שבנם מטייל עם סבתא, ומה נעים לסבתא מלטייל בחוץ עם הנכד, וכמה נחמד לנכד לטייל בגן החיות עם סבתא. פנטסטי.

באותו גן-חיות העמיד צוות הגן אמנית שצבעה את פני הילדים, כל אחד בתורו, בדוגמא מנומרת.

תור ארוך נמתח מחוץ לביתן האמנית, וגם סבתא שושנה נעמדה עם ירון בקצה התור.

הילד שעמד ממול ניצל רגע של היסח דעת מצד סבתא שושנה, וסינן לעבר ירון: "יש לך כל כך הרבה נמשים על הפנים, שאין מקום לצבע על הפרצוף שלך!". חבריו התגלגלו מצחוק וירון התכווץ מבושה במקומו.

אבל איכשהו סבתות שומעות הכל. גם אם דעתן מוסחת. ככה זה...

סבתא שושנה אולי הסתכלה למקום אחר, אבל ליבה ואוזניה היו עם ירון הקטן. היא שמעה היטב את שנאמר לו, והרגישה את השינוי במצב רוחו דרך כף ידו הקטנה שהייתה נתונה בכף ידה.

סבתא התכופפה לעבר ירון ואמרה: "אני מאוד אוהבת את הנמשים שלך. אתה יודע? כשהייתי בגילך, התפללתי בכל יום שיהיו לי נמשים. נו, ראית? בסוף התפילות שלי נענו - ואתה זכית בהם...".

סבתא צחקה והפיגה את עלבונו של ירון, ואז ליטפה את פניו בידיה החמות ואמרה: "תדע, ירוני, שנמשים הם יפיפיים!".

"מה, באמת?", נשא אליה ירון מבט מתוק של ילד מופתע.

"בוודאי", ענתה סבתא, ושאלה: "למה יש משהו מקסים יותר מנמשים?".

הילדון חשב לרגע, בוהה לתוך פניה של סבתא, ואז אמר: "כן, יש. קמטים"...

* * *

בכל דבר יש יופי, אך לא כל אחד יכול לראות אותו.

כולנו רואים דרך השחור שבעין, אבל השאלה היא: מי רואה את הלבן דרך השחור? את הטוב בתוך הרע? את השמח והפורח בתוך העצוב והקודר?

בקיצור, השאלה על מה מסתכלים: על השושנה או על הקוצים?

והאמת, שיותר מכל פלאי תבל, הדבר המפליא ביותר הוא - שהאדם מסוגל להתעלם מן הפלא ולהתמקד בשלילי...

ולצערנו, כמה אנשים "מופלאים" כאלה מסתובבים בינינו, שהפלא היחיד שלהם הוא היכולת להשחיר אחרים במקום להאיר את עצמם... במקום להצמיח שושנות - לגרום לאחרים להיראות קוצים...

אך זכרו, שמוטב להיות שנוא בגלל מי שאתה - מאשר להיות אהוב בגלל מי שאינך! כלומר, מוטב שתהיה שושנה ויחשבוך לקוץ - מאשר תהיה קוץ ויחשבוך לשושנה...

בכוחה של מילה אחת להפוך אדם מאהוב לשנוא ומשושנה לקוץ, או להיפך - משנוא לאהוב, ומקוץ לגן וורדים!

זכרו, די במילה אחת.

* * *

ואם בכוחה של מילה עסקינן, קחו לכם עצה מניצולת שואה.

היא הגיעה לאושוויץ כשהיא בת 15, יחד עם אחיה, שהיה אז בן 8. הוריה נרצחו כבר קודם.

"כשהיינו ברכבת בדרך לאושוויץ", סיפרה אותה ניצולה, "הסתכלתי מטה, וראיתי שנעליו של אחי אינן על רגליו...".

בחורף האירופאי נעליים הן מצרך הכרחי כדי לשרוד את היום ללא כוויות קור. ובשעת מלחמה, נעל היא גם מצרך נדיר.

אותה ניצולה, שהייתה אז נערה צעירה חסרת ניסיון, עם אחריות כבדה של דאגה לחיי אחיה, ראתה באובדן נעליו חוסר אחריות משווע.

"למה אתה כזה טיפש?", היא גערה בילד הקטן, "למה אתה לא יכול לשמור על הדברים שלך? למה? למה???".

למרבה הצער, זה היה המשפט האחרון שהיא אמרה לו.

הילד לא שרד את אושוויץ...

נקל לתאר את רגשי האשם הנוראיים שליוו אותה כל ימיה על אותן מילים שהטיחה באחיה המסכן, שלא ידע בעצמו לאן נעלמו מנעליו.

אך נחמה זעירה היא מצאה לנפשה אכולת האשם בנדר שנדרה לעצמה כאשר יצאה מאושוויץ אל החיים: "לעולם לא אומר משהו שלא יוכל לעמוד בפני עצמו כדבר האחרון שאמרתי!".

וכדאי שנאמץ כלל זה אל חיינו - בלי נדר! - להתבונן בו לפני שאנו מרססים מילים מתוך פינו לעבר השושנות היפות שסביבנו.