הטלפון הנייד של מוטי, נהג הסעות בני ברקי, צלצל. "תוכל לקחת אותנו לאירוע משפחתי מירושלים לבני ברק?", שאל האדם שמעבר לקו. מוטי, שהיה בסמוך לירושלים, נענה. בתוככי ליבו הוא נאנח מעט: היה זה בסיומו של יום ארוך ומתיש, וכל שרצה זה רק להגיע כבר לביתו לנוח מעט לפני תפילת ערבית והשיעור הקבוע. "אנו שולחים אליך את אחד הילדים למטה. אנא צפור בהגיעך לבניין",  אמר מבקש ההסעה.

מוטי הגיע לפתח הבניין וצפר. ילדה קטנה עם תיקייה התקרבה בשמחה אל הטנדר, פתחה את הדלת ורצה לתפוס מקום בספסל האחרון ליד החלון. דקה לאחר מכן הגיעו בני המשפחה אל הטנדר והתיישבו במקומות. הרכב הגיע לאולם האירועים, האב שילם למוטי את שכרו, וזה האחרון המשיך לנהוג לכיוון ביתו, תוך כדי פיהוק עמוק של עייפות. הוא החנה את האוטו ונעל אותו היטב. כל בקשתו היא רק לתת תנומה לעפעפיו הכבדות מתשישות.

הוא נכנס לבניין, והטלפון הנייד שלו מצלצל. "מה נשמע?", הייתה זו אשתו. "ברוך השם". "מה חדש אתך?" "הכל בסדר, הנה אני כבר עולה. אני ממש בכניסה לבניין". צהלת שמחה נשמעה מפי אשתו: "איזה יופי! אני בדיוק צריכה לצאת לפעילות התנדבות מטעם 'עזר מציון'. אני ממש אשמח אם 'תקפיץ' אותי למקום ההתנדבות".

בום. משהו נרגז הלם בליבו של מוטי. "מה רוצים ממני היום", הרהר בעייפות רבה. "אין לי כוח לשום דבר". כל מה שהוא חולם עליו כעת זה רק לעלות, לשתות משהו ולנוח מיום הנסיעות הארוך וגם בבואו סוף סוף לביתו הוא ממשיך להיות נהג?!

"אל תעלה עדיין", ביקשה אשתו, שלא חלמה מה מתחולל בליבו של בעלה. "אני פשוט מאחרת ומחכים לי".

מוטי מסתכל על הרכב. ממש לא מתחשק לו לחזור למושב הנהג. הוא תכנן לעזוב אותו עד מחר בבוקר, אך הוא אינו רוצה לסרב לאשתו. מוטי לקח את צרור המפתחות, פתח את הרכב והתניע. אשתו יורדת בקלילות, אינה יודעת על מאבק האיתנים שהתחולל בליבו של בעלה בדקות האחרונות. היא פותחת את הדלת האחורית כדי להכניס את הדברים בהם הצטיידה, וקופצת כנשוכת נחש: "מה זה?! מי זו?! מי זו הילדה שנרדמה כאן באוטו?!"

מוטי זינק ממקומו: "איזו ילדה?", ונדהם אף הוא למראה עיניו. בספסל האחרון שברכב, צמוד לחלון, ישנה לה עמוקות ילדה עם תיקייה בידיה. "מה? מה?", זעק מוטי בבהלה. "הם שכחו אותה… חסרי אחריות… מדוע הם לא מתקשרים? היכן הם? איזה נס שחזרתי לרכב… מה היה קורה אם לא היינו חוזרים לרכב? הילדה הייתה עלולה להישאר כאן כל הלילה ברכב החנוק הזה, ה' ישמור!"

מוטי מיהר בחזרה לכיוון אולם האירועים, בעוד שאשתו ניסתה להרגיע את הפעוטה שהתעוררה ופרצה בבכי. כרוח סערה נכנס לאולם, כאשר מצא את אבי המשפחה אמר לו בכעס: "אתה נורמלי? שוכח ילדה אצלי ברכב בלי לשים לב?!" האב והאם חיפשו את ילדיהם וראו שכולם נמצאים ואמרו לו: "אנו מצטערים. כל ארבעת בנותינו כאן, לא שכחנו אף ילדה".

מוטי לא ידע אם לצחוק או לבכות. "אני חושב שאתם טועים!", אמר. הוא ביקש מהם להגיע לרכבו, והראה להם את הילדה הבוכיה. ההורים ראו אותה ואמרו לו: "אנו שוב מצטערים, זו לא הילדה שלנו! איננו מכירים אותה. כשנכנסנו לרכב ראינו אותה כבר יושבת במושב האחורי וחשבנו שזו הבת שלך". דממת הלם שררה באוויר. ר' מוטי נזכר כי הפעוטה עם התיקייה עלתה ראשונה לטנדר מיד כשהגיע לרחוב הירושלמי. הוא היה בטוח שהיא בת משפחתם אך עכשיו מתברר לו שאין לה קשר עם המשפחה שעלתה.

מוטי הצטמרר לחשוב מה היה קורה אם לא היה חוזר לרכבו. הוא ניגש לילדה ושאל אותה: איך קוראים לך? איפה את גרה? הפרטים התבררו עד מהרה: הילדה היתה בחזור מחוג מוסיקה, והמתינה לאביה, שאוסף אותה תמיד ברכבו. הפעם לא יכול היה האב להגיע, והוא הודיע לביתו שחברו, בעל טנדר לבן, יאסוף אותה. כמה דקות לאחר מכן הגיע מוטי, עם הטנדר הלבן שלו, ועצר בדיוק בבניין בו מתנהל החוג. הילדה עלתה, אפוא, לטנדר של ר' מוטי ולא של החבר, והיא חיש קל נרדמה מעייפות...

הסיפור המופלא שפורסם בספר "ונפלאותיו לבני אדם" מסתיים במילים הבאות: "גם כשהאדם עייף ומותש ולפתע באים לו ניסיונות עליו לדעת שהכל מנוהל ע"י בורא כל העולמות לטובה. תארו לכם מה היה קורה אם לא היה חוזר לרכבו, חלילה... אכן, ממצוות לא מפסידים".

הרב ברוך רוזנבלום מסביר איך אפשר להתמודד עם כל דבר. 6 דקות שאתם חייבים לעצמכם: