סודי ומרתק: זה הסיפור מאחורי תמונת החפץ חיים שנחשפה השבוע

זה היה לפני כשנה. דן שלזינגר הגיע כהרגלו, כמו מידי בוקר, אל שוק הפשפשים, במטרה לחפש אחר תמונות, ניירת וכתבים ישנים. "מניסיונו של נברן", הוא אומר בחיוך, "אני יודע שהפריטים בעלי הערך הרב ביותר מתגוללים לא פעם דווקא על רצפות השוק, לאחר שסוחרים עסקו בהם לפני שנים. זוהי בדיוק הסיבה שאיני מוותר מידי יום על תענוג החיפושים".

אלא שלא כמו בכל יום, כאשר הוא לרוב יוצא מהשוק בידיים ריקות, הפעם הבחין שלזינגר בתמונה שמן הרגע הראשון צדה את עיניו. "אני עוסק בתיעוד כתבים עתיקים כבר מאז גיל 17, היום אני בן 72, כך שיש לי מספיק ניסיון", הוא אומר, "די לי בטביעת עין קלה כדי להבין האם מדובר במסמך בעל ערך, או שאין מה לעשות בו". הפעם הוא שיער כבר מן הרגע הראשון שלתמונה המתגוללת על רצפת השוק יש ערך מרבי, שכן נראה כי הדמות המופיעה בה היא לא פחות מדמותו של החפץ חיים – רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל.

כמה שילמת על התמונה?

"20 או 30 שקלים, אולי קצת יותר, אני לא זוכר בדיוק. אף אחד לא חשב לדרוש עליה יותר, בסך הכל הרמתי אותה מהרצפה, זה לא שהיה מדובר בתמונה שמישהו הבין את ערכה".

אלא שבימים האחרונים, כשנה אחרי שהתמונה נחשפה, ולאחר ששלזינגר דאג לתעד אותה ולוודא מעבר לכל ספק שאכן מדובר בתמונתו של החפץ חיים, הוא פרסם אותה יחד עם חוברת מיוחדת שהוציא על דמותו של החפץ חיים, והיא עושה רעש בכל העולם היהודי. תמונה נדירה של גדולי ישראל, היא תמיד מעניינת, אך כאשר מדובר בחפץ חיים, גדל העניין פי כמה וכמה, שכן כידוע – החפץ חיים היה סרבן צילומים מושבע.

זו החוברת שהוא הוציא על החפץ חיים

מתעד כל מסמך

דן שלזינגר הוא דור שלישי של מוציאי ספרים, והוא שייך למשפחת שלזינגר הידועה, בעלת הוצאת הספרים 'סיני' הנחשבת לאחת הוותיקות שבהוצאות הספרים היהודיות. ההוצאה נוסדה כבר בשנת 1853 בפרסבורג, תחת השם 'יוסף שלזינגר' ופעלה בווינה ובבודפסט עד מלחמת העולם השנייה. ערב המלחמה עברו הבעלים – משפחת שלזינגר, לארץ, וכאן שונה השם ל'הוצאת סיני'.

למרות שבמשך שעות היום מתמקד שלזינגר במכירת ספרי יהדות, ספרי קודש ותשמישי קדושה בחנותו בתל אביב, התחביב האמתי שלו הוא כאמור בשעות הבוקר, כאשר הוא מחפש כתבים שונים, מסמכים וחומרים מעניינים.

דפים מתוך החוברת

"אני נברן בלתי נלאה", הוא אומר, "יש לי בבית אינספור קלסרים וניירת, עם כל מיני התכתבויות ותיעודים שונים – החל ממכתבים על ביבי, עבור בניירת של מתורגמן מפורסם שעסק בשפות שונות, ועד למכתבים שכתבו אדמו"רים ורבנים ידועי שם.

"לפעמים אני משלם הרבה מאוד כסף עבור הפריטים האלו, אך עושה זאת רק כאשר אני יודע שיש להם באמת ערך רב. לרוב זה קורה כשמגיעות לשוק ספריות שלמות של אנשים חשובים, עם ספרים ישנים ועליהם הקדשות מעניינות ותמונות של בני המשפחות. אני יכול לזהות במהירות אם מדובר במשהו ששווה השקעה, ואם כן – אני מוכן להשקיע. אם תגיעו אליי הביתה תראו שאין שם שום שולחן או מדף ריק. גם אם אשתי תסדר ותפנה, היא תגלה מהר מאוד שהכל מתמלא במסמכים חדשים. כזה אני".

את התחביב, לדבריו, הוא ירש מאביו. "אבא לימד אותי ששווה להסתכל על כל דבר פעמיים, וכבר היינו לא פעם בהרפתקאות משותפות כשקנינו מסמכים שהתגלו לאחר מכן כבעלי ערך רב ומרגש".

אתה יכול לזהות כבר במבט ראשון אם מדובר בפריט בעל ערך?

"בדרך כלל כן. לא פעם אני גם מחטט בגניזות, ומסוגל לראות עוד לפני שאני מרים את הספר מתחתית המכולה אם אכן שווה להתכופף בשבילו והוא 'מריח' מספיק ישן".

אפרופו גניזה, שלזינגר נזכר בסיפור מעניין: "יום אחד הסתובבתי בשכונת נווה צדק, באזור בו התגורר 'הסנדלר הקדוש' וגיליתי את פח האשפה על יד ביתו עמוס בניירת. החיישנים שבי נדלקו מיד והתחלתי לאסוף מסמכים מעניינים מכל הבא ליד. כחצי שנה לאחר מכן מצאתי דווקא בגניזה, מסמכים שהשלימו לי את המסמכים ששמרתי וחשפו דברים שלא ידענו על הסנדלר. זה היה מרגש מאוד".

מה המטרה שלשמה אתה אוסף את הכל? מסחר?

"ממש לא. אני לא סוחר במכתבים ובתמונות, אלא בסך הכל שומר אותם אצלי בבית, אפילו לא בצורה מסודרת. אם תשאלו את אשתי ייתכן שהיא תגיד לכם שזהו תחביב מוזר, אבל התחושה שלי היא שכאשר אתה מוצא מכתב של איש חשוב, רבנים או אדמו"רים, אתה מרגיש פתאום קשר ישיר אליהם, וכבר לא מסוגל לזרוק אותו". 

בדרך כלל שלזינגר אינו עושה שימוש מיוחד בכתבים, מעבר להיותם שמורים בביתו, אך לפני כ-15 שנה נאספו אצלו כתבים, צילומים ומסמכים של הרב יצחק הכהן קוק זצ"ל כאשר התקבלה הידיעה על זיכוי סטבסקי ברצח ארלוזורוב. הוא לא התאפק, ופרסם במהדורה מיוחדת לקט מתוך אותם אוצרות היסטוריים, מה שכלל גם את יציאתו הנחרצת של הרב קוק כנגד הרשעת סטבסקי. במרכזה של החוברת מופיע צילום ותעתיק כתב היד של שיר שכתב הרב קוק עם היוודע לו על זיכוי הנאשמים. "החוברת הזו זכתה לתהודה גדולה", הוא מציין, "וכבר מאז שהיא פורסמה, תכננתי להוציא חוברת נוספת בנושא אחר, אלא שהיו כל כך הרבה תחומים שהעסיקו אותי והיה לי קשה להחליט במה מהם לעסוק. בנוסף, הייתי עסוק במכירה בחנות בתל אביב, כך שלא היה לי די זמן כדי להקדיש לכתיבה נוספת".

15 שנות עבודה

אלא שאז הגיעה הקורונה, וכמו רבים מבעלי העסקים, הבין גם שלזינגר שיהיה עליו להישאר בבית למשך פרק זמן בלתי ידוע. "אם כבר נשארים בבית – אז לפחות לעשות בזמן הזה משהו מועיל", הוא טוען, ומגלה: "כבר בימים הראשונים של הקורונה התקבלה אצלי ההחלטה, שאחרי 15 שנים בהן לא הוצאתי לאור אף חוברת או ספר, אתיישב סוף-סוף כדי לכתוב ספר נוסף, כשהפעם אנסה להשיב על אחת השאלות המרתקות שליוו את תולדותיו של החפץ חיים".

למה החלטת לכתוב דווקא על הנושא הזה?

כדי להבין זאת מחזיר אותנו שלזינגר 20 שנה לאחור: "זה התחיל כשקניתי בשוק הפשפשים כמה ארגזים של אדם בשם יוסף לוי חגיז. בזמנו הוא התגורר בתל אביב ובירושלים, בהמשך עבר לבני ברק וגם לטבריה. מצאתי במכתביו מסמכים מעניינים מאוד, כאשר ביניהם היה מכתב בו הוא התכתב עם אשתו של החפץ חיים – מרת פרידה ע"ה".

זו תמונה של יוסף חגיז

באלו נושאים עסקה ההתכתבות?

"חגיז היה סוחר נייר והחזיק ברשותו חנות בכניסה לשער יפו שעסקה בצרכי נייר. עם אשתו של החפץ חיים הוא התכתב בנוגע למכירת ספר המשנה ברורה. זה מה שהוא עשה בעיסוק הרשמי שלו. במקביל לכך, בעיסוק הלא רשמי הוא עסק רבות בגאולת קרקעות של ארץ ישראל, זאת מאחר שהוא היה איש נדל"ן גדול וגם עשיר מאוד, עד ליום בו פשט רגל". 

ואיך זה מתקשר לגילויים חדשים על החפץ חיים?

"החפץ חיים כתב במשך עשרות שנים מכתבים לארץ ישראל. בימים בהם הוא התגורר בראדין, היה אצלו אדם מקורב מאוד בשם אדון פוטש, שנחשב ממש לבן בית. בשלב מסוים החליט פוטש לעלות לארץ, והוא התבקש על ידי החפץ חיים לדאוג גם לו לעלייה. מבחינתו של החפץ חיים הייתה זו החלטה ברורה, והוא אף התנה זאת עם חתנו שנשא את בתו, וסיכם אתו שברגע שהוא יעלה ארצה, הוא לא יצטרך עוד להאכילו בביתו, כך שלא יהיה שום דבר שיעצור את עלייתו.

"הדברים הללו אינם ידועים בזכותי, אלא הם סופרו על ידי משה בלוי, איש ירושלים, שסיפר על כך שקיבל הוראה מהרב פוטש שיש לדאוג לחפץ חיים לכסף לצורך העלייה וכן לפספורט ולוויזה. בעקבות זאת  היו רבנים שבנו עבור החפץ חיים בית בפתח תקווה, ואת התפקיד להשיג כסף וויזה לקח משה בלוי על עצמו. הוא ניגש לרב זוננפלד וביקש ממנו שיחתום על בקשה לוויזה בשביל החפץ חיים. למרות שהיה זה בחול המועד סוכות, ימים בהם הרב זוננפלד לא נהג לכתב, הוא אמר: 'לכבוד החפץ חיים אני מוכן לחתום בשתי ידיים'. לאחר מכן היה צורך להשיג 100 לירות, לצורך העלייה. משה בלוי סיפר שהוא הסתובב במהלך חג הסוכות, כאשר לפתע בא לקראתו אדם וסיפר לו שהוא שמע שהחפץ חיים עומד לעלות לארץ, ואם כך יהיה – המצב בארץ בוודאי ישתפר מאוד. כשבלוי שמע זאת הוא ביקש מאותו יהודי לממן את 100 הלירות הנדרשות, והוא אכן השיג את הכסף.

"עד כאן הדברים סופרו ותועדו, אך לא על ידי", מדגיש שלזינגר, "אלא שבמשך שנים נותרה התעלומה – מיהו אותו אדם שתרם את הכסף? שאלה זו גם נשאלה שוב ושוב על ידי החפץ חיים עצמו, שכן העלייה נמנעה ממנו, בתחילה כי אשתו חלתה, אחר כך כי בתו חלתה ובפעם השלישית כי הרופאים כבר לא אפשרו לו במצבו לעלות. החפץ חיים הבין שהוא לא יזכה לראות את הארץ, וביקש להחזיר את 100 הלירות לאותו אלמוני שתרם אותן. הוא כתב שוב ושוב במכתביו: 'תנו לי להחזיר את הכסף לאיש'.

"כשניסיתי לענות על השאלה הזו גיליתי שהיה אדם נוסף שהתעסק בדיוק עם אותה שאלה – זהו הרב אורי דסברג שכתב בנושא גם מאמר מעניין, אך לא הצליח להגיע למסקנה סופית. דסברג נהרג בתאונת דרכים בעיצומו של המחקר בנושא, אך כשקראתי את מה שהספיק לכתוב נדהמתי – הסתבר לי שהוא לא הגיע לפתרון, כי חסרו לו מכתבים שהיו אצלי. אני גיליתי שמי שתרם את הכסף הוא לא אחר מיוסף חגיז, אותו אדם שמצאתי ארגזים שלמים עם כתביו. כך בניתי את החוברת שיצאה לאור בשבוע האחרון תחת השם 'סוד המאה ליטרה שקיבל החפץ חיים זצ"ל'. בחוברת יש מסמכים וגילויים מאוד מעניינים בנושא. למעשה, זו הפעם הראשונה שניתן להבין עד כמה שהחפץ חיים נכסף לעלות לארץ, ומה בדיוק עבר עליו באותה תקופה".

ואיך מתקשרת לכך התמונה שמצאת?

"את התמונה צירפתי לחוברת, אך היא לא חלק מהסיפור. כפי שציינתי, קניתי אותה בשוק הפשפשים – זהו צילום  מקורי של החפץ חיים שהיה ארוז בתוך שקית ניילון, יחד עם איור של החפץ חיים חתוך מעיתון, כאילו כדי להראות שמדובר באותו האיש. בצילום ניתן לראות את החפץ חיים יושב על יד השולחן, כאשר משני צדדיו יושבים שני מארחים המזכירים באופן מופלא את הרבנים שליוו אותו בביקורו בכנס בווינה, בסרטון שנחשף עליו לפני כמה שנים".

איך אתה מסביר שהוא הצטלם על יד השולחן, למרות היותו סרבן תמונות?

"נכון, ידוע שהחפץ חיים לא הסכים מעולם להצטלם, מלבד מאשר בתמונה בה הוא נדרש לעשות זאת לצורך הוויזה לעליה ארצה. אני משער שבתמונה הנדירה שבידיי הוא הצטלם בכל זאת, כי הלך לאסוף כספים עבור הישיבה. הגבירים כיבדו אותו באוכל וביין, ואז הכניסו מצלמה הביתה וכבר לא יכול היה לסרב. אין לי ספק שהוא לא אהב את זה". 

ולסיום אי אפשר שלא לשאול - מהו ערכה של התמונה בימים אלו?

"כפי שציינתי קניתי אותה בעשרות שקלים. ברור לי שכעת היא שווה הרבה יותר, אך אין לי מושג כמה ואני גם לא בודק. איני מתכוון למכור אותה. יש דברים שאני שומר רק לעצמי".