חודש לפני החתונה - החתן לקה בשיתוק מוחלט: ראיון חשוף ומטלטל

''כחודש וחצי לפני החתונה של שירה שלנו, קיבלנו טלפון מהמחותנים שלנו שהחתן קצת לא מרגיש טוב ונמצא בבדיקות'', פותחת מיכל את סיפורה המטלטל. ''בהתחלה חשבנו שזה משהו די רגיל, אבל אולי לא מוכר, ושזה יעבור לו. אבל כשעובר עוד יום ועוד שבוע, התחלנו להבין שהחתונה לא תוכל להיות בזמן שקבענו.

''היינו בקשר מאוד אוהב וחם עם המחותנים והם שיתפו אותנו בהכל. היינו בקשר נפלא. היום שבו היתה אמורה להיערך החתונה היה יום קשה מאוד. גם לנו וגם להם''.

איך הכלה הרגישה בכל התקופה הזאת, כשעוד לא ידעתם עד כמה המצב חמור?

''בתקופה הראשונה היינו כולנו בתקווה גדולה, שהנה הוא מבריא והכל בסדר. אבל אחר כך הבנו שזה לא יקרה. אז התחיל באמת שלב מאוד קשה של הבת שלי, הכלה. אני הייתי אז החזקה בסיפור והיא היתה לעומת זאת, שבורה מאוד ומרוסקת ממש. באותה תקופה למדתי ייעוץ משפחתי וזוגי, והכלים שקיבלתי עזרו לי מאוד. שאלתי אותה: 'שירה, איך אני יכולה לעזור לך?' אבל שום דבר לא עניין אותה. היא בחורה מאוד חכמה ודעתנית, אבל למרות זאת היא היתה פשוט 'על הקרשים'. 

(צילום: shutterstock)

''בזמנו, הצעתי לה ללכת לראות אותו בבית חולים, למרות שאנחנו חסידים וזה לא מקובל אצלינו שנפגשים בין האירוסין לחתונה. עשיתי את זה על דעת עצמי בלבד, הרגשתי שזה משהו שהוא לא 'בסטנדרט', אבל גם המקרה שלנו הוא לא 'סטנדרט'. בשלב הראשון הלכנו לבקר אותו כשהוא היה מאושפז בבית חולים וזה תמיד היה יחד איתנו, ההורים. כשהוא כבר עבר לשיקום, באנו שוב לבקר אותו ונתנו להם כמה דקות להיות לבד עם עצמם. ככה ליווינו אותם בעצם, עם תקווה עצומה שהוא יחלים ויחזור לעצמו והכל יהיה בסדר. התקווה הזאת החזיקה אותי בימים של כאב מטורף''.

עלתה לכם המחשבה אולי ''לפרק'' את השידוך? אולי זה לא מתאים?

''זה היה כאב שמאוד קשה לשאת, אבל מעולם לא חשבתי על הכיוון של לעזוב את השידוך. אבל כשהתייעצתי עם המנחה שלי בקורס היא אמרה לי 'תשאלי אותה (את הכלה. ה.ו) אם היא חושבת על צעד כזה'. אז באתי שאלתי אותה והיא אמרה לי אז 'לא'. ככה המשכנו עוד זמן, עם טלטלות רבות, פעם המצב משתפר, פעם נהייה גרוע יותר, וכל אותה תקופה היינו בקשר טלפוני עם ההורים של הבחור. 

'באותה תקופה המשכנו גם עם המתנות שנהוג לתת לחתן ולכלה. בחנוכה נתנו לו חנוכיה, בתקוה גדולה שזה עניין של זמן וזה יסתדר. בט''ו בשבט, כשארגנו לו מתנה מעוצבת ויפה, פתאום שירה אומרת לי: 'את לא מבינה שנמאס לי כל המתנות והעיצובים האלו? זה נמאס לי!'.

ההוראה המפתיעה מהאדמו''ר

''יום אחד קיבלנו טלפון מההורים שלו שהאדמו''ר שלנו אמר שנעזוב את השידוך. היינו בהלם מוחלט. כשאני אומרת היינו בהלם אני מתכוונת אלי ואל בעלי. לעומת זאת, שירה, הכלה, היתה במקום שהיא אמרה לי: 'תביני, מאמי, זה לא שלי, זה לא היה שלי!' אז באמת התחלנו עם התהליך של פירוק השידוך. ביקשנו מהם מכתב סליחה ומחילה על כך שאנחנו עוזבים את השידוך, אבל הם אמרו לנו 'אתם לא צריכים מכתב סליחה, אנחנו מבקשים לעזוב את השידוך, לא אתם. אנחנו קיבלנו הוראה מהרבי לעזוב אתכם, לא אתם אותנו'. אבל בכל זאת הם נתנו לנו מכתב כדי שנהיה רגועים. מדובר במשפחה נפלאה במיוחד, כי מבחינתנו זה היה כאילו שאנחנו עוזבים אותו בגלל שהוא חולה וזו היתה הרגשה קשה מאוד. בעלי ואבא של החתן נפגשו והחזירו אחד לשני את המתנות ההדדיות, כי זה מה שהיה צריך לעשות. אפשר לומר שעזבנו בידידות מאוד מאוד גדולה''.

ואיך שירה הרגישה בכל הסיפור הזה? היא היתה שלמה עם הצעד הזה?

''שירה מבחינתה, הוא לא היה שלה. פתאום באה לה ההבנה הזאת. כשנכנסנו לאדמו''ר הוא אמר שבדרך כלל הוא לא משדך ולא מורה לעזוב שידוך, אבל במקרה שלנו הוא חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות, כי זה לא שלנו. מאז היא הלכה עם ההבנה הזאת שזה לא שלה, ושהיא בעזרת ה' תמצא את השידוך שלה. ככה היא התאוששה. אני לעומתה, לא יכולתי להרים את עצמי מהמיטה, הייתי כל כך בדאון באותה תקופה, קיבלתי את זה מאוד קשה. אבל לאחר תקופה הבנתי שהייתי צריכה לשמוח, כי אני לא הייתי מסוגלת לעשות את התהליך הזה מיוזמתי, וככה הדברים התגלגלו, שהפירוק הגיע מצד משפחת החתן.

(צילום: shutterstock)

''למרות הכל, המשכנו להיות איתם בקשר טלפוני, ואחרי תקופה שאלנו אותם מה מכל הדברים המשותפים שהיו לנו יחד הם רוצים לעצמם. הם ביקשו את אלבום התמונות. זה היה אלבום דיגיטלי מרהיב, שהבת שלי עיצבה בעצמה, ורצתה להשאיר אותו אצלה. אמרנו לה: 'תראי שירה, זה הדבר היחיד שיישאר להם, הזיכרונות. את בעזרת ה' תמשיכי הלאה ותבני בית חדש וחיים חדשים, להם רק זה יכול להישאר'. באמת נתנו להם את האלבום, ולמרות זאת הם רצו להמשיך להיות איתנו בקשר. התייעצתי אז עם היועצת שלי שאמרה לי 'תני להם את כל מה שאת יכולה, כי זה הקצת שאת יכולה לתת להם'.

''אני זוכרת שבאותה תקופה היתה חתונה של ידידים שלנו, שהיו גם שכנים של המחותנים לשעבר, והם ממש ביקשו מאיתנו שנגיע לחתונה ונביא את שירה איתנו. זה כבר היה חודש וחצי בערך אחרי שנפרדנו, והרגשנו שאנחנו כבר צריכים להתקדם הלאה, להתנתק, ולהתחיל לחשוב על משהו אחר. אני זוכרת שנכנסתי לאולם חיפשתי את האמא של החתן שלנו לשעבר. הגעתי ממש מאוחר והרגשתי שאני מחפשת משהו שלא רציתי למצוא… לא ידעתי איך 'לאכול' את הדבר הזה, זה כל כך מביך לפגוש אותה מצד אחד, וכל כך ריחמתי עליה מצד שני. אבל עשינו את זה כי היא רצתה, ודיברנו וידענו שזו כנראה הפעם האחרונה, ואנחנו צריכים להתנתק''.

מתחילים הכל מהתחלה

אז התחלתם מסכת שידוכים חדשה?

''כן, שירה באמת היתה יחסית צעירה מאוד, אבל התהליך החדש של השידוכים היה מתיש מאוד, כי הציעו לנו כל צרוע וזב דם… ואז שירה אומרת לי: 'תגידי מאמי, מה חטאתי שמציעים לי עכשיו את כל ההצעות המוזרות הללו? לפני כן הייתי בחורה כשרונית, מוצלחת וטובה ונשארתי אחת כזאת. מה אני אשמה שזה מה שקרה?' אבל אלו המוסכמות של החברה שלנו, שבחורה שעזבה שידוך מקבלת הצעות 'פחות' טובות. זו היתה תקופה לא פשוטה שעברנו, מי שהכיר - הכיר וידע, אבל המציאות לא השתנתה. לאחר תקופה ב''ה הציעו שידוך שלכאורה לא היינו הולכים עליו מלכתחילה, בחור מצוין ביותר. התקדמנו עם השידוך, ולקראת הגמר שיתפנו את המחותנים הקודמים, כי לא רצינו שהם ישמעו 'מבחוץ' שהיא התארסה. דברתי עם האמא, שתוך כדי שיחה אמרה לבנה: 'אתה שומע יוסי, (החתן הקודם. ה.ו) מציעים לשירה את חיים אקשטיין', ואז הוא אומר לה, 'אני מכיר אותו, הוא בחור טוב'. חשבתי לעצמי איך אפשר להכיל את זה בכלל, שהוא בא ואומר: 'כן, הוא בחור טוב?' 

''אחרי הפגישה האחרונה, שבה שירה יצאה בהרגשה מאוד טובה, החלטנו שנלך לסגור מחר. פתאום שירה אומרת לי 'אני לא מתארסת!' אני ממש זוכרת את הפינה הזאת בבית שעמדתי בה באותו רגע, ואני אומרת לעצמי: 'מה אני אומרת לה עכשיו?', ואז שאלתי אותה: 'שירה, יש לך בעיה עם השידוך הזה?' היא אומרת לי: 'לא'. 'אז מה כן?' אני שואלת אותה, ואז היא אומרת לי: 'אני לא יכולה להתארס לפני שיוסי יתארס'. אמרתי לה: 'את אמרת כל הזמן שהוא לא שלך, שהוא לא בשבילך. עכשיו הקב''ה נתן לו מסלול כזה, ולך הוא נתן מסלול אחר, והוא לא חיבר ביניכם. אז את משאירה את עצמך בעצם בתלות בו!?' שירה היא בחורה מאוד דעתנית, היא הקשיבה לי ואמרה: 'אבל אני לא שמחה'. אמרתי לה: 'שירה, את מצפה שאת תתארסי פעם שניה ותשמחי כמו בפעם הראשונה? אין כזה דבר! מי מהחברות שלך התארסה פעם שניה? מה שכרגע נוכח לך זה הכאב הגדול הזה, שזה קרה, והוא נשאר ככה תקוע עם השיתוק ואת ממשיכה את החיים. זה מקום כואב מאוד, אבל זה מה שרצה ה' בשבילך וזה מה שרצה ה' בשבילו. הצלקת הזאת תישאר, אבל לאט לאט היא תתרחק. כרגע נוכח לך גם שמחה וגם כאב, אבל לאט לאט השמחה תזיז את הכאב ותשים אותו במקום רחוק''.

''היא באמת הקשיבה, הפנימה, והשידוך נסגר. זה היה ממש כך, ממקום שמח, אבל עם הכאב''.

ואיך עברה התקופה הזאת עד החתונה? היו נפילות?

''גם פה היה לנו ממש נס, אצלינו מקובל שממתינים בין האירוסין לחתונה 9 חודשים ולפעמים גם שנה. את השידוך הראשון עזבנו בחודש אדר, והאירוסים השניים היו בחודש תמוז. בהוראת האדמו"ר הבנו שלא טוב לחכות, וכבר באלול היא התחתנה. גם למחותנים החדשים זה ממש התאים. אז ככה נכנסנו מחדש להכנות לחתונה ועשינו הכל מחדש, אפילו שמלת כלה לקחנו ממקום אחר. ב''ה, היא התחתנה וקיבלה בעל מדהים, וגם בזה ראינו השגחה פרטית, כי מלכתחילה יכול להיות שבכלל לא היינו מוכנים לשמוע על השידוך הזה, אבל בגלל שהקב''ה רצה לזווג בינהם, הוא הפעיל את כל הסיפור הזה עם החתן הקודם כדי שנהייה מוכנים לקבל את השידוך הזה. היום כבר יש להם ארבעה ילדים ובית נפלא''.

מה את חושבת שהיה הדבר שהכי נתן לכם כח לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת?

''אני זוכרת את הכאב העצום שהיה לי בכל התקופה הזאת, אבל מצד שני הייתי חייבת להרים את עצמי ולהמשיך לנהל את הבית ולחיות את החיים אפילו שכל כך כואב, כל הזמן אמרתי לעצמי: 'מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו'. אני לא יודעת למה זומַנּוּ לסיפור הזה, אבל זה מה שרצה ה' בשבילנו ואנחנו נקבל את זה באהבה. זה מה שנתן לי כח. כל הזמן הייתי מנגנת לעצמי את השיר הזה של: 'מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו', מזה שאבתי כח. זה גם היה ממש מדהים לראות שכשאני נפלתי - בעלי הרים, כשהוא נפל - אני הרמתי, חיזקנו אחד את השני, ואת שירה הבת שלנו וגם היא אותנו''.

יש לך איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שמתמודדים עם משהו כזה או אחר?

''כן בהחלט'', אומרת מיכל, ''זה להבין שיש דברים שגבוהים מהבנתנו ולדעת שאנחנו קטנים ויש את הקב''ה שהוא מנהיג את העולם, והוא לא חייב להסביר לנו למה וכמה, הוא לא חייב לנו כלום, אנחנו חייבים לו. ואם אנחנו רוצים להיות 'גדולים', אז נדע שאנחנו קטנים, זאת הגדולה שלנו. ההשענות הזאת של בלי להבין למה, היא זאת שנותנת את הכח''.