הפוסט המצחיק של ה’דוקטור לבובוגרפיה’: "כל מגבת מטבח היא מטפחת מעוצבת"

בפוסטים האלה התאהבנו מיד, ולו רק בשל הכתיבה ההומוריסטית שלהם - שמאחוריהם עומדת בת שבע טובה סברנסקי.

בכובעה הראשון היא מגדירה עצמה (בהומור, אלא מה?) כ"פרופ' למטפחולוגיה הוליסטית, התמחות בבובוגרפיה", ובמסגרת התפקיד החשוב היא מעלה פוסטים שונים על קשירת מטפחות מדי יום, לעמוד הפייסבוק שלה. 

"ההתאהבות הטוטאלית במטפחות, כרוכה בסיכונים בריאותיים חמורים", היא פותחת ונאותה להסביר: "עליה בלחץ הדם כשיש מבצע שווה. עליה במשקל ופגיעה בעמוד השדרה בשל חבישת חמש מטפחות יחד. דכאון כשהקשירה לא מצליחה. המחלה המסוכנת ביותר, היא מַטְפֶּחֶת. זו מחלה שטרם נמצאה לה רפואה. הסמפטום העיקרי של המחלה ההלוצינוגנית הזו, היא לדמיין שכל העולם הוא מטפחות, ובכל מקום רואים מטפחות".

וכאן זה מתחיל:

"הולכים לבחור ריפוד לספה - ומדמיינים איך קושרים אותו על הראש. רואים וילון אמבטיה ב'סטוק' ושוקלים אם הוא מטפחת לשבת או יום חול. כל ראנר הוא צעיף, כל מגבת מטבח היא מטפחת מעוצבת. סימפטום נוסף (מניחה שברוח הימים האלו יש להשתמש במילה תסמין) אך יותר נדיר, הוא אקססוריזיטיס. כל חתיכת פיצ'פקס הופכת להיות קישוט למטפחת; חבקי מפיות, סרטי מתנה, סוקולנטים מלאכותיים. פעם אמא שלי החליטה לפנק אותי בצעיף לחורף, וקצת התאכזבה לראות אותו על הראש שלי. היום הייתי עם מַטְפֶּחֶת קלה; 

פעם הבאה שאתן מסתובבות ברחוב (בעגלא ובזמן קריב ) ורואות מישהי עם כיסוי מיטה על הראש, מעוטר בתופסן וילון, תוכלו לאבחן בעצמכן - זהו מקרה של מַטְפֶּחֶת", היא מסכמת בהלצה. 

האם יש בי את כוחות הנפש לשמור מטפחת מקסימה ומיוחדת שאני ממש אוהבת עד שיבוא המשיח?

פוסט נוסף שלה שהצליח ללכוד את עינינו (וחיוכנו) הוא זה: "באחד הפוסטים שלה, כתבה 'תפארת מטפחות' שיש לה דגם שכמה נשים בחרו כמטפחת הגאולה שלהן. שאלתי מה זו מטפחת גאולה, והיא ענתה שיש נשים שקונות מטפחת ושמלה מיוחדות שהן שומרות ללבוש כשיבוא המשיח.

"נפלתי. הרי אם אני שומרת בצד שמלה ומטפחת לביאת המשיח, משמע שאני בטוחה ב-100% שהוא יגיע כשהמטפחת הזו עוד תהיה באופנה, והשמלה עוד תעלה עלי! איזו עוצמה, איזו אש חזקה של אמונה.

ניסיתי לדמיין איך תיראה שמלת הגאולה שלי. אז כמובן, חשבתי על שמלה לבנה. ואז דמיינתי איך היא תיראה אחרי נסיעה מהגולן לירושלים עם ארבעה ילדים, זה מקיא, זה אוכל בייגלה, עוצרים לשרותים איפשהו בכביש הבקעה - שמלה לבנה ירדה מהפרק.

ומטפחת - האם יש בי את כוחות הנפש לשמור מטפחת מקסימה ומיוחדת שאני ממש אוהבת עד שיבוא המשיח? אומנם אחכה לו בכל יום שיבוא, אבל האם אני באמת מחכה לו בכל יום שיבוא? ואם אני שומרת מטפחת שלא ממש התחברתי אליה בשביל הגאולה - זה קצת מעליב את המשיח (שבוודאי יעמוד בשערי הר הבית לבדוק את המטפחות שלנו).

ההתלבטות הזו צצה אצלי ביתר שאת כשנחתה אצלי מטפחת כל כך יפה ומיוחדת של תפארת מטפחות שבאמת אמרתי שאולי צריך לשמור אותה לגאולה.

העניין הוא שממש ממש קשה לי להתאפק. ואז נזכרתי בדבר הבא:  'אמרו חכמים (ביצה טז, א) על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, היה מוצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, אכל הראשונה ושייר השנייה המשובחת יותר לשבת. כלומר, בכל ימות החול היה אוכל תמיד את המאכל הפחות טוב, משום שאת הטוב היה שומר לשבת. נמצא אפוא, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וחושב כיצד לכבדה ולקדשה. אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, ואף את ימות החול היה מכבד ומקדש, שנאמר: "ברוך ה' יום יום". לכן כשהיה מזדמן לפניו מאכל טוב בימות השבוע, היה אוכלו, שהיה בוטח בה' שכמו שזימן לפניו מאכל טוב ליום חול, כך יזמן לפניו מאכל משובח יותר לכבוד שבת קודש. וכך היה נותן לכל יום את הכבוד והערך הראוי לו (רש"י שם; רמב"ן שמות כ, ח)'.

כתבו הפוסקים, שגם לדעת הלל הזקן, בדרך כלל עדיף לנהוג כשמאי, ולשמור את המאכל הטוב לשבת, אלא שהוא היה מיוחד במידת בטחונו, שבטח בה' שיזמן לו את המאכל המשובח ביותר לשבת. אבל אדם שאינו בוטח בזה, צריך לכבד את השבת ולשמור את המאכל הטוב לשבת (מ"ב רנ, ב).

לא אפרט כאן איך זה משליך לגבי תכנון בגדים לביאת המשיח, מי שקורא את הפוסטים שלי, חזקה עליו שהוא אינטליגנט. אם כי לי זה ממש לא עזר להחליט לגבי המטפחת שלי", היא מסכמת.