איך אפשר לחיות חיים שלמים עם בן זוג אחד בלבד?

גבר צעיר ונאה "חתך" רגלית כביש סואן בעל ארבעה נתיבים. חברו, שחיכה לו בעבר השני של הכביש, התרגז וצעק עליו: "אתה מאורס! יש לך כלה שמחכה להינשא לך. איך אתה לוקח סיכונים כאלו?!". חייך הצעיר וענה: "אדרבה: עד עכשיו חיכו לי רבות... כעת מחכה לי רק אחת...".

ברגעי הבחירה של בן הזוג, עומדת המחויבות שבנישואין כתמרור אזהרה גדול, המציב מול האדם את השאלה "האם זהו בן הזוג שאשמח שילווה אותי במהלך כל חיי?". כיצד באמת מסוגל אדם לדעת, בנקודת זמן מסוימת בחייו, מה יתאים עבורו מכאן והלאה? האם ישנו בכלל בן זוג העשוי להתאים לאדם כל חייו? האם זה אפשרי שהשמחה בין בני הזוג תישאר לנצח?

אם היו אומרים לך "בחר לך את הארוחה האהובה שתלווה אותך כל חייך, בוקר, צהריים וערב, ימי חול ושבתות, ראשי חדשים וחגים. לא תהיה לך עוד האפשרות לטעום משהו נוסף מלבדה". האם היית שמח ביום בחירת הארוחה היחידה שלך? היית עורך סעודה גדולה לכולם? או שמא היית מרגיש שניטלו ממך כל טעמי החיים, ובורח לסיבוב טעימות בכל מסעדות השפים?

בתקופתנו אנו, ישנם יותר ויותר צעירים המרגישים שאינם מסוגלים להתחייב למסגרת נישואין אחת ויחידה. את תופעות הלוואי של תחושה זו אנו חווים בדמות העלייה בשיעור הגירושין, העלייה בגיל הנישואין, כמו גם התופעה המצערת של אלו הבוחרים שלא לייסד כלל בית.

המחויבות שבנישואין מפריעה לעיתים גם לזוגות נשואים. אדם יכול למצוא את עצמו תוהה מה הוא עושה בכלל בזוגיות הזו. הוא מביט על עצמו כעל אדם נמהר ופזיז שלפני 10 או 20 או 30 שנה החליט להתחתן עם בן זוג, וכעת עליו לשלם את מחירה של אותה החלטה. הוא חש תחושת מיצוי של החברות עם בן הזוג. "הכרנו, היה יפה, מרגש ורומנטי, אבל ה'למה' שחיבר בינינו כבר נעלם". ייתכן שבינו לבין עצמו הוא מודה בכנות שאם היו שואלים אותו היום - כנראה שהיה בוחר בבן זוג אחר, ואם כן מדוע שמחויבות ישנה תיקח ממנו את האפשרות לחיות את חייו באמת, בחוויה יפה, מרגשת ואותנטית?

היכן מתרחש המפגש בין ה' לכנסת ישראל?

בתחילת ספר התניא מבאר רבי שניאור זלמן מלאדי זצ''ל, שכאשר יהודי לומד תורה או מקיים מצווה, הוא ''תופס'' – מתחבר, אוחז – בכך את ה' יתברך. הדברים מבוססים על דברי הזוהר הקדוש ''אורייתא וקוב''ה כולא חד'', כלומר: הקב''ה בכבודו ובעצמו ורצונו וחכמתו שבתורה הינם דבר אחד ממש, ומכאן שבעת לימוד התורה "תופס" היהודי את ה' יתברך, ובלשון המדרש רבה (ויקרא ל', י"ג) ''אותי אתם לוקחים''.

בהמשך שואל בעל התניא: הרי ב"פתיחת אליהו" שבתיקוני הזהר נאמר על ה' יתברך "לית מחשבה תפיסא בך כלל", כלומר, שאין בכוח שום מחשבה ותובנה אנושית להכיל ולהבין את ה', וזוהי גם הסיבה שהקב''ה מכונה בספרי הקבלה "אין סוף", שאי אפשר לתפוס ולתאר אותו בשום מסגרת אנושית. כיצד, אם כן, אמרנו שבאמצעות התורה והמצוות אפשר "לתפוס" ו"להשיג" את ה' יתברך?

את התשובה לשאלה מסביר בעל התניא באמצעות המשל של מפל מים גבוה, שבו בתחילה היו המים בגובה עצום ומשם נפלו מטה מטה. גם התורה, שנמשלה למים, הינה בראשיתה 'שעשועים לפני ה'' – חכמתו ורצונו הגבוהים והמרוממים מהשגת בן אנוש ומתפיסת הנבראים בכלל. ממצב זה יורדת התורה ומשתלשלת עולם אחר עולם, עד שהיא לובשת את המושגים של עולמנו אנו. אז, כאשר התורה מלובשת במושגי העולם הזה, מסוגל האדם להשיגה ולהתחבר אליה.

כל זאת עשה ה' כדי שיהודי, שנמצא בעולם הזה, יוכל להבין, להשיג ולתפוס את התורה, ובאמצעותה "לתפוס" את נותן התורה – הקב''ה. זהו החלק של ה' בזוגיות שבינו לבין עם ישראל: ה' הוריד מקדושתו ואלוקיותו למטה, בתוך תורה המובנת לבן אנוש.

כעת מוטל על היהודי לבצע את החלק שלו בנישואין הללו: ללמוד את התורה ולקיים את המצוות. כך הוא "תופס" את ה' יתברך, מתאחד עם נותן התורה שהכניס את עצמו בתוך התורה והמצוות.

איך נראה המפגש עם הבורא?

ישבתי פעם בשיעור של רב גדול וזקן מופלג, השקוע מבוקר עד ערב באוהלה של תורה. הרב דיבר בשיעור על מהותה של התורה, ועל כך שבלימוד התורה אנו "תופסים" את הבורא. צעיר עם שער ארוך שישב בשיעור פנה לרב בשאלה: "כבוד הרב, אתה מרגיש שאתה מכיר את הקב''ה? האם אתה יכול לספר לי עליו משהו?". הרב הביט עליו במבט חד, כאומר "מה נפל עליך?", אך הצעיר התעקש והמשיך בשאלתו: "הרי אתה 'תופס' ופוגש את ה' יום יום בלימוד התורה, מה אתה יודע עליו?".

אותו תלמיד חכם עצר וחשב, ואז ענה בזהירות: "נכון, אתה צודק שאני פוגש את ה' יתברך ומתחבר אתו כל יום באמצעות לימוד התורה, אך זהו מפגש פלאי. אני פוגש אותו ומתחבר איתו, מתלהב, מתרגש ומתפעם, אך ברור לי שאינני יודע עליו מאומה".

ואז המשיך הרב ואמר: "בעל התניא לא טען, חלילה, שאתה יכול להבין את ה'. טענתו הייתה שאתה יכול לפגוש את ה' יתברך ואפילו 'לתפוס' בו ולחוש אותו. ככל שאני יותר 'תופס' את ה' ויותר מחובר אליו, אני חש במידה רבה יותר כיצד אין לי שום הבנה והשגה, ולו הקטנה ביותר, בגדלותו יתברך. מכאן נובעים רגשי הכבוד והחדווה הממלאים אותי כאשר אני ניגש ללמוד תורה".

מי מכיר באמת את בן הזוג שלו?

רגע המוות של הזוגיות מתחולל כאשר אדם חושב בלבו שהוא כבר מכיר לגמרי את בן הזוג שלו. זוגיות שהכול מוכר בה מאבדת את המסתורין ואת המשיכה אל הנעלם והבלתי מובן. בן הזוג הופך להיות פלקט גלוי ומשעמם, שאינו יכול לספק עניין אמיתי.

בזוגיות מתה שכזו חייבת להתחולל תחיית המתים. מערכת יחסים כזו מוכרחת שייפחו בה נשמה. בני הזוג יצטרכו להכיר בכך שהם נמצאים במקום של הסתכלות חיצונית זה על זה, ושחסרה להם ההתעניינות האמיתית אחד בשני. מצב כזה נובע מקשר שטחי, מכך שתשומת לבם של בני הזוג הופנתה אל התכונות הגלויות של כל אחד מהם, אל המעלות והחסרונות הידועות, ולכן הם חווים רוויה. בבית כזה הכול מרגיש קפוא, וסופה של האש שהייתה ביניהם להיעלם כליל.

הבסיס להפחת חיים בזוגיות היא ההכרה האמיתית והמוחשית שבבן הזוג שוכנת נשמה אין סופית, חסרת גבולות, מלאת כוחות, אנרגיות, אהבה, שמחה, יצירתיות ורצון להיטיב לעצמה, למשפחתה, לסביבתה ולכל העולם.

נשמתו של כל יהודי היא (כמבואר ב"תניא") "חלק אלו-ה ממעל ממש", חלק מהבורא. כשם שאי אפשר להבין ולהכיר את הבורא, כך אי אפשר להבין את ה'חלק אלו-ה' - הנשמה. כיצד אם כן יכול אדם לטעון שהוא מכיר לגמרי את בן הזוג שלו?  

אדם החש שהוא מכיר את בן הזוג לחלוטין, במובן מסוים לא פגש את בן הזוג מעולם. לעומתו, אדם המביט לעבר בן הזוג מתוך ענווה וסקרנות, הוא אדם הפתוח לגלות עולמות חדשים. אדם כזה מכניס נשמה לתוך הזוגיות שלו, ומלבה את אש האהבה בתוך ביתו.

זוגיות פורחת היא זוגיות שנפגשים בה הרבה, אבל יודעים ומבינים זה בזה מעט. בזוגיות חיה ורעננה בן הזוג יודע שהוא לא באמת מכיר את בן הזוג שלו, והוא תמיד פתוח להתפעם ממנו מחדש. בן זוג היודע שאינו יודע הכל, שמתעניין, שמקשיב באמת, שמסוקרן - הוא בן זוג שחווה כל העת גילויים חדשים של אספקטים וזוויות מהעושר הטמון באישיותו של בן זוגו. מפגשים כאלו לא רק מהווים חוויה נעימה ומחודשת של הזוגיות, אלא גם יוצרים זוגיות מפרה: מפרה את בני הזוג, מפרה את המשפחה ומפרה את הסביבה כולה באור של אהבה.

מנחם וולף הוא מטפל זוגי, בעל B.A בפסיכולוגיה. mmwolf770@gmail.co