בעיית קשב וריכוז? – ממש לא תמיד!

ילדים רבים אינם מאובחנים ככאלו הסובלים מבעיית קשב וריכוז, ובכל זאת, הם מתנהגים ללא כל רסן.

הם קופצים ללא הפסקה בבית, ועושים רעש באזני ההורים, הם צועקים על האחים, ועל ההורים בצורה ממש לא נעימה, הם מתחצפים והם כל הזמן מחפשים מה לעשות.

בעצם, הילדים האלו מתנהגים כמו ילדים שאובחנו ככאלו שיש להם בעיית קשב וריכוז, אבל הם לא.

אלו הם ילדים שאין בהם הדלק הזה, שיש לילדים שאובחנו, אבל הם נוהגים כאילו יש בהם הדבר הזה, שנועד להידלק.

למה הם מתנהגים כך?

זוהי בעיה התנהגותית.

הם מגיבים לנו, ההורים, ונוהגים כפי שכדאי להם, שווה להם, נותן להם תגמול.

ראו, למשל, את הילד שמקפץ על הספה בסלון.

ככל שההורה שואג יותר לעומתו: "אמרתי לך לרדת, נכון?" – כך הוא יראה אותו קופץ שם, כאילו לא שמע או לא הבין.

הילד הזה הוא ילד רגיל. הוא מסוגל לשבת יפה. הוא יושב מצוין בגן, או בכיתה.

אלא מה?

משהו בדברי ההורה גורם לו לקפץ. הוא מגיב לתגובת ההורה באופן כזה.

מה צריך לעשות?

להפסיק את הילד באופן חד ונחרץ. להשתמש בידיים, אבל לא בכוח. לתפוס את הילד בשתי הידיים ולהוריד אותו מהספה.

להביט בעיניו ולומר לו, ללא כעס (יש לזכור שאנחנו מחנכים עכשיו את הילד ולא כועסים על מה שעשה) "אני לא מרשה לקפוץ על הספה. אם קשה לך להתגבר, אנחנו נשב עכשיו בחדר השני".

וזהו.

זה לא עונש. זה לימוד.

אמנם לילד לא אכפת לעבור לשבת עם אבא בחדר השני ולהכין שם את השיעורים, או לצייר שם את הציור שצייר, אבל הוא גם יודע שהתגובה של אבא אינה תגובה כועסת, אינה תגובה מתגרה, ולכן, יש סיכוי רב שלא יחזור על התנהגותו.

ראו את הילדה שבאופן קבוע לא מסיימת לאכול את הכול מהצלחת.

ככל שאמא תאמר יותר: "אני רוצה לראות שלא נשאר בצלחת פירור!" - כך הילדה תמשיך להשאיר, כאילו לא אכפת לה.

הילדה מסוגלת לגמור מהצלחת, היא לא מסיימת כי היא כבר יודעת שאם לא תסיים, התנהגותה תניב לה תגמול.

משהו בצורה שבה אמא פונה אליה, גורם לה להשאיר.

מה צריך לעשות?

לעשות מעשה מבלי לדבר יותר מדי.

לקחת את הצלחת עם תום הארוחה, ולא לדבר. ביום הבא לשים לילדה מעט פחות, ולומר בקול רגוע: "ראיתי שקשה לך לסיים, אין בעיה. אם תרצי עוד, אתן לך!".

כשהילדים רואים שאנו חד משמעיים, יודעים מה אנו רוצים, לא מתרגזים ולא מתעצבנים, עומדים על דעתנו מבלי לירא ולפחד, הם מגלים פתאום שהפעולה שלהם לא הניבה פרי, והם מפסיקים לנהוג כפי שנהגו.

לא תמיד הילד הרועש, המרגיז, המתעצבן, הנוהג ללא רסן, סובל מבעיה כלשהי. לעיתים הוא פשוט לומד שתגובה מסוימת היא התגובה הראויה, ועלינו ללמדו שלא כך הדבר.

מתוך הספר "טורים להורים", מאת מנוחה פוקס.