סיון רהב מאיר: אנחנו לא משה רבנו, אבל יש לנו לאן לשאוף

איך צריך להתייחס לבחירות? הרב יהודה הנקין נפטר בימים אלה. הוא עלה מארצות הברית, היה למחנך ופוסק הלכה, והיה גם אביו של הרב איתם הנקין שנרצח עם רעייתו נעמה בפיגוע. באחד ממאמריו, כתב שיום הבחירות צריך להיות יום של תפילה ותורה. הנה דבריו:"משום מה, הבחירות נתפסות כעניין חילוני מובהק. כל המשאבים נרתמים לתעמולה, לגיוס בוחרים, לאסיפות בחירות ולכל השאר. איננו מזלזלים בכל אלה. מצד שני, אין דבר המצריך כה הרבה השגחה וסיוע ממרומים כבחירת מנהיגים.

"מי מאיתנו יכול לחזות את העתיד, ומי יחדור לליבות המועמדים? ואפילו נוכל לדעת מה שבתוך ליבם, איננו יודעים – והנבחרים עצמם אינם יודעים – מה תהיינה הנסיבות של מחר וכיצד יגיבו הם. כבר הכרנו מי שנבחר על בסיס מצע אחד, אך בפועל ביצע את היפוכו. ההנהגה הנראית טובה היום יכולה להתגלות כאסון למחר, וכן להיפך. דרושה לנו הרבה סייעתא דשמיא בבחירות.

"בחירות אינן פחות חשובות ממלחמה, ולפעמים הן גורליות אף יותר. טועה מי שלקסיקון הבחירות שלו מתחיל ב'אסיפה' ומסתיים ב'תעמולה'. למילון יש להוסיף גם 'תורה' ו'תפילה', 'תשובה' ו'צדקה'".

לזכרם

"ממשה עד משה לא קם כמשה" - כך נהוג לומר על משה רבנו, שמוזכר לראשונה בפרשת השבוע, ביציאת מצרים, ועל רבי משה בן מימון, הרמב"ם, שנפטר השבוע לפני 816 שנים.

קשה להגזים בחשיבות של משה רבנו, שהשפיע על התרבות העולמית כולה. קשה להגזים גם בחשיבות של הרמב"ם – פוסק הלכה ופילוסוף, אסטרונום ורופא, מנהיג ומחנך. מה אנחנו, הקטנים, יכולים ללמוד מהם?

קודם כל, שניהם היו אנשים גדולים שהשקיעו במי שקטן מהם. משה רבנו דאג לזולת, מהכבשה בעדר שלו ועד לאחרון הפועלים המשועבדים במצרים. הפרשנים מסבירים שלא סתם קוראים לו משה: כמו שמשו אותו מן המים, תפקידו למשות אותנו ממצרים לארץ ישראל, למשות אותנו מתוך הבורות והבערות אל חיים של חירות ותורה. גם הרמב"ם השתמש בכישרונו העצום כדי להשפיע: הוא חינך, שלח אגרות לקהילות רחוקות, כתב ספרים פילוסופיים אבל גם ספרים נגישים ביותר, כדי שכולם-כולם יבינו את התורה.

שנית, שניהם ייצגו את היהדות בפני העולם כולו בכבוד, בתבונה, ברגישות. בתקופה שבה מנסים להציג את היהדות כבעיה ולא כפתרון, חשוב לזכור את שתי הדמויות האלה: אנחנו מתחילים לקרוא השבוע בתורת משה, ואנחנו ממשיכים ללמוד את כתביו של מי שנפטר לפני 816 שנים.

ממשה עד משה לא קם כמשה, ובמובן מסוים, שניהם עדיין מושים אותנו.

מהמיילדות במצרים ועד למחלקת הקורונה – תודה

"שלום סיון, כאן צחי מיכאלי מקריית שמונה. אנחנו קוראים השבוע את פרשת שמות בעודנו מטפלים באבא שלנו, דב בן לובה, שמתאושש אחרי השתלת מח עצם. בימי קורונה זה מורכב במיוחד.

"הפרשה מתארת את הצוות הרפואי הראשון בהיסטוריה: המיילדות העבריות, שפרה ופועה. פרעה גוזר עליהן לזרוק את התינוקות היהודים ליאור, והן מסרבות פקודה. הן לא רק מסכנות את חייהן ומשאירות את התינוקות בחיים, אלא מטפלות בהם במסירות. חז"ל מוסיפים ומספרים איך הן היו מעודדות גם את האימהות, ואיך בעצם נוכחותן הן היו מחנכות: הן הרגיעו, חייכו, ליטפו ונטעו הרבה אמונה ואופטימיות ב'מחלקות היולדות' המאולתרת הזו. בזכותן הדור ההוא שרד ויצא ממצרים.

"כבר כמעט שנה שהצוותים הרפואיים עובדים מסביב לשעון. אחרי חודשים מתישים של טיפול בקורונה, האחיות מסתערות על מבצע החיסונים ומביאות אותנו למקום הראשון בעולם. אולי השנה אפשר להקדיש את הפרשה הזו להן, הפרשה שבה נאמר עליהן: וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. מאז ועד היום הן ממשיכות להחיות – מילדים ועד קשישים".

איך נעבור גם את זה?

"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". המשפט המפורסם הזה, שכתב מאיר אריאל ז"ל מתאים לפרשת השבוע ומתאים גם לסגר שיחל הערב. מאז השעבוד במצרים, מול כל צרה ומצוקה, זוהי הגישה שלנו: כבר ידענו דברים קשים יותר, ואפשר לשאוב כוחות מההיסטוריה, מהפרופורציה, מהעובדה שצלחנו משברים גדולים מזה.

אבל זה לא מספיק. השאלה היא איך נעבור את זה. הפרשה מתארת במשפט אחד את תמצית הגישה היהודית: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹוץ". המטרה אינה רק לשרוד את הקושי, אלא לשגשג. ככל שהעינוי גובר, אנחנו מתחזקים ומתגברים. בשעבוד מצרים, בני ישראל לא שאפו רק לחזור כבר לשגרה, אלא להיגאל. כבר אלפי שנים, עם ישראל מתמודד עם הקשיים הרבים, ונאלץ לצמוח ולגדול מתוכם.

לכולנו קשה כעת. המצוקות רבות. אז קודם כל – "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", בעזרת השם. ואחרי זה, איך אנחנו רוצים לצאת מהקורונה? אילו אוצרות וברכות התקופה הזו תביא? אילו שינויים חיוביים – ברמה האישית, הלאומית והעולמית – יגיעו אחריה?

מיהו מנהיג?

ממש במקביל לבחירות הרביעיות אצלנו, ממש במקביל למהומות אלימות אחרי הבחירות בארצות הברית, אנחנו מקבלים בפרשה סדנת מנהיגות. הנה רק כמה דברים שמשה רבנו מלמד אותנו:

1. מנהיג יכול לגדול אפילו בבית של פרעה, כ"נסיך מצרים", אבל לא לשכוח את עמו וזהותו. יש לו אומץ לעמוד מול פרעה, שליט האימפריה הגדולה בתבל והאיש שגם גידל ואימץ אותו, ולומר לו את האמת בפנים.

2. מנהיג הוא לאו דווקא כריזמטי. הוא יכול להיות מגמגם, כבד-פה, ולא נואם כיכרות. הוא בעצמו לא טוען שהוא מושלם, אלא מעלה את חסרונותיו האלה בלא בושה ואומר: כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

3. מנהיג עובד בשיתוף פעולה מרבי, עם כמה שפחות דורסנות, קנאה, שנאה ותחרות. הוא יוצא לדרך עם אהרון אחיו ועם מרים אחותו, כשכל אחד משתמש בכישרונות שלו.

4. מנהיג לא אומר שצריך "להחליף את העם" או "להחליף את התורה" או "להחליף את הארץ". הוא נאמן ומסור לעם גם כשהוא טועה וחוטא, הוא לא מתייאש למרות הקושי להנחיל את התורה, וממשיך בדרך גם כשלחלק מהעם אין רצון להמשיך לארץ ישראל.

5. מנהיג לא מייחס רק לעצמו את הצלחתו. הוא אדם מאמין ויודע שהוא רק שליח. האיש הכי חשוב ביציאת מצרים הוא גם האיש הכי עניו במהלך הזה.

אנחנו כמובן לא מצפים מנבחרינו להיות משה רבנו, אבל הפרשות שילוו מעכשיו את הבחירות מזכירות לנו שיש לאן לשאוף.