לא יראת שמים חסרה, אלא כאב בטן חסר

הטלפון של צבי צלצל באמצע תפילת שמונה-עשרה. הוא הביט בצג והחליט לקבל את השיחה.

"ממ... ממ...", השמיע לבן שיחו שמעבר לקו, "השיבה שופטנו כבראשונה... אהמ... אהמ...".

בתום התפילה ניגש הרב אל צבי ובידו ספר "שולחן ערוך". הרב הסביר לו שאסור להפסיק באמצע תפילה, והקריא לו את ההלכה: "וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק" (או"ח סי' קד ס"ג).

צבי הנהן בראשו, כיודע זאת, ורק הצביע על המשך ההלכה: "אֲבָל עַקְרָב, פּוֹסֵק".

"מה הקשר?", שאל הרב.

השיב צבי: "זאת הייתה חמותי...".

* * *

כשקוראים בפרשת השבוע על שעבוד מצרים, ניתן למצוא קורטוב של נחמה בשגרת הסגר השלישי, אליה נכנסנו הפעם "על באמת".

המלך מלול, המוכר בשם "פרעה", היה אכזר וגדוש בשנאת יהודים (ספר הישר - סיפורים, פר' שמות עמ' קל"ח), אך מזימותיו הצחיקו את היושב במרומים. הוא תכנן לאבד את ישראל, ולבסוף סובבה יד ההשגחה שהוא יגדל את מושיעם בביתו - בעשר אצבעותיו...

בגיל עשרים יצא משה מארמון פרעה כדי לראות בסבלות אחיו (ילקו"ש, שמות רמ"ז, קס"ז). יש אומרים שהיה בן 12 (רבנו בחיי, שמות ב, יד) ויש אומרים בן 18 (ספר הישר-סיפורים, פר' שמות עמ' קל"ג). בעקבות הלשנה שהרג מצרי למען הצלת יהודי, נאלץ משה לברוח ממצרים מפני פרעה המבקש להורגו.

משה ברח לארץ כוש, שם הומלך למלך במשך ארבעים שנה (ילקו"ש, שם קס"ח). לאחר מכן בא משה למדין, וכעבור עשר שנים נשא את ציפורה בת יתרו לאשה (שם. ועי' ברמב"ן ואבן עזרא (שמות ד', כ') אימתי נולדו ילדיו).

כאשר נגלה אליו ה' במחזה הסנה לבשרו שנבחר לגאול את ישראל, כבר נשק משה לגיל גבורות.

משה הביע את חששו שבני ישראל לא ישמעו לו מקוצר רוח, וה' ביקשו שישליך את מטהו ארצה - "וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שמות ד', ג'-ד').

וצריך להבין: א) איך ברח משה מפני הנחש במהלך דיבורו עם ה', הלוא היה דינו כדין מתפלל?

ב) משה היה כבר מבוגר, ומה גרם לו לנוס מנחש אחר שאפילו מלאכים לא הפחידוהו (שבת פח)?

ג) הנחש הרי בא בציווי ה', ואם כן מה הועילה מנוסת משה, הלוא אם ירצה ה' שיוכש - יוכש?

* * *

סיפר המגיד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל את אשר סיפר לו הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, רבה של "לוצק" ומחבר הפירוש "אוזניים לתורה".

בעיירה לוצק היה יהודי שפרק מעליו עול תורה ומצוות באופן קיצוני. לא שבת, לא פסח, אפילו לא יום כיפור, רחמנא ליצלן.

פריקת עולו של אותו מומר לא הייתה רק לחטוא לשם תיאבון, אלא בעיקר בשביל להכעיס. הוא נהג ללעוג ולזלזל בכל הקדוש לישראל בכל הזדמנות שנקרתה לידו.

מאחר והיה המומר מקורב לשלטונות, לא ניתן היה לפעול כנגדו, כך שלקהילה היהודית לא נותרה ברירה אלא לשתוק מול חירוף וגידוף כל הקדוש להם בלב דואב וכואב.

אך לא לעולם חוסן, ויום אחד חלה אותו מומר בטיפוס המעיים. מחלה חשוכת מרפא רח"ל.

לא נותרו עוד גרגרים רבים בשעון החול של חייו. זה היה עניין רק של כמה ימים, וזהו.

מששמע זאת הרב סורוצקין, הוא חשב לעצמו: הלוא להספידו, ודאי שלא יספיד - ולא משנה כמה ילחצו! אין מה לומד בשבח עוקרי התורה.

אלא מה? כדי להראות שאין בליבו נגד אותו פוקר אלא רק כנגד דרכו הרעה, החליט הרב ללכת ולבקרו בטרם תיפח רוחו.

הגיע הרב סורוצקין לביתו של המומר, ומצאו כשהוא מתפתל בייסוריו עם כאבי בטן עזים.

מיד שהבחין המומר ברב, הוא התייפח ואמר: "רבי, התפלל עלי שהייסורים ירפו מעט!"...

הרב לא האמין למשמע אוזניו. המומר הרגע ביקש ממנו להתפלל עליו... היתכן?!

בתום הביקור, סר הרב מביתו של המומר היישר אל בית הכנסת ונשא דרשה.

"אם סבורים אתם שהתפקרות נובעת מחסרון יראת שמים - טעות בידכם! לא יראת שמים חסרה, אלא כאב בטן חסר!"...

רק יקהו את שיניו - ויגנח ויתפלל...

* * *

לדעת הנצי"ב מוואלוזי'ן (העמק דבר), מנוסתו של משה מפני הנחש הייתה אינסטינקטיבית ולא יזומה. לדעת המהרי"ל דיסקין (כאן), משה הסיק מהופעת הנחש שרצון ה' שינוס מפניו, וכן עשה.

אך רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (יערות דבש, ח"א ריש דרוש ג') מסביר את העניין באופן מוסרי, ומעניק לנו סוד.

חז"ל (ב"ב ט"ז) אומרים שרחמה של האיילה צר, ובשעת לידתה ה' מזמין לה נחש שמכיש אותה במקום הלידה, וזה מסייע לה ללדת.

רבי יהונתן אייבשיץ מוצא בסיפור לידת האיילה את המשל למצבם של ישראל.

חז"ל (סנהדרין צז) אומרים: "אם אין (ישראל) עושים תשובה - אין נגאלים! אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה ומחזירם למוטב".

מסביר רבי יהונתן אייבשיץ, שגאולתנו כלידת האיילה - אם ה"רחם צר" מלהוליד תשובה ומעשים טובים, הגאולה תתבושש מלבוא, ואז ה' מזמין "נחש" - מלך קשה שנושך ומכאיב בגזירותיו, ועל ידי כך נתעורר לשוב בתשובה ותצמח הישועה.

וזה אשר אירע עם משה.

ה' התגלה למשה ובישר לו שעם ישראל ייגאל משעבוד מצרים. אולם משה תמה על כך, שהרי הוא לא היו לישראל זכויות כדי להיגאל (שמות רבה א', ל"ה). לפיכך הראה לו ה' את הנחש - הרומז לפרעה, שעל ידי נשיכתו - קושי השעבוד - יתעוררו ישראל לשוב בתשובה וייגאלו.

אולם משה חשש שמא לא יוכלו ישראל לסבול את גזירת השעבוד, וזאת הביע במנוסתו. לפיכך הורה לו ה' לאחוז בזנב הנחש, כדי ללמדו את הסוד לשאת את עול כל הגזירות והגלויות.

מסביר רבי יהונתן אייבשיץ: "תכלית התקנה לסבול גזירת גלויות הוא: בהכניעו עצמו לכך ולקבלו בהכנעה והשפלה!" (יערות דבש, שם).

זנב מורה על שפלות. אחיזה בזנב הנחש מורה על אחיזה בהכנעה בעת הכשת נחש הצרות, והיא שתהפוך את הנחש למטה אלוקים, לגאולה וישועה.

* * *

אור הגאולה משתוקק להפציע, ולשם כך נדרשים אנו לשוב בתשובה ולהרבות במעשים טובים.

נגיף "קורונה" מובילנו לכך. ניתן לראות בו גם הכשת נחש, שהרי הסמל של כל בתי הרפואה הוא נחש...

הבידוד גם הוא, סמל להכנעה ושפלות.

הבה נאחז בזנב הקורונה וניכנע לרצון ה' בעריכת חשבון נפש.

ואגב, לא צריך לחטא ידיים אחרי זה.