אפרת ברזל על הדג נדב, ועל החמות החילונית הכי חרדית בעולם

התכוננתי לעשות הפרשת חלה בצהרי שישי האחרון לכבוד שבת קודש. היו לי הרבה דברים לבקש, רציתי גם לציין את היארצייט של חמותי.

כל שבת אני עושה חלות.

גם בשישי האחרון עשיתי, לא יהיה פה פאנצ' ביטול.

הבאתי את הבצק שלי, שהיה מונח בתוך הגיגית הכחולה שלי. הבאתי את ספר התפילות של הרבנית ריבה לפידות שלי, עמוד 61, הכנתי את שני הניילונים הקטנים שלי לקלוט אליהם את ההפרשה,

והזזתי טיפה הצידה את נדב.

נדב הוא הדג שלי.

הוא גר על השיש שלנו בצנצנת-אקווריום זכוכית עגולה. הוא שכן צמוד של הקומקום התכלת שלי. כשבאתי לבקר את חברתי האהובה, אורית וולף, בקיסריה, ראיתי במטבח שלה, על השיש שלה, בצמד, קומקום תכלת, מאותה הפירמה בדיוק כמו שלנו, ולידו צנצנת-אקווריום זכוכית עם דג זהב, דומה מאוד לנדב.

מה הסיכוי שצמד כזה בדיוק יקרה?

שתינו הבנו שצירוף מקרים כזה - מראה.

כבר כמעט שנה שאני רוצה לכתוב על הדג הזה שלי, אבל בבית לא מרשים לי. כולם אומרים לי שאם אכתוב עליו, הקוראים שלי יעזבו אותי.

בתי הגרילה אותו ביריד פורים של סמינר מאיר, ממש כשהקורונה התחילה. אני, אישית, העברתי אותו מהקופסה החד פעמית מפלסטיק בתוכה הגיע, למשכנו בזכוכית, ומאז אנחנו ביחסים נפלאים.

לבי נפעם ממנו.

אין עליו עין הרע. הוא אמנם רק דג, אבל יש לו כישורים חברתיים שלא ראיתי אצל הרבה חיות מתוחכמות ממנו.

כשאני מתקרבת למטבח - הוא שמח, כשטוב לו - הוא מקשקש בזנב, כשאני מושיטה את היד לתת לו פירורי לחם - הוא חג בעיגולים, כאילו יודע שתיכף מגיעה אליו ארוחת מלכים. הוא אסיר תודה אלי.

יש לו אופי נח.

אני לא יודעת אם זני דגי הזהב של הדור האחרון עברו שיבוט של הארכת חיים, אבל דג שחי שנה, עד מאה ועשרים נדב, חיי אושר וחיוניות, זה לא דבר משמעותי?

ויהי לפלא.

אין לו חמצן משום צנרת, הוא אוכל אוכל רגיל של בני אדם.

לכבוד שבת, הוא ממתין, יודע בשעון הביולוגי שלו ש"טקס הווילה" תיכף מתחיל: אני מעבירה אותו לרכב חלופי, מנקה לו שקוף שקוף את מיכל הזכוכית, ואומרת לו "הנה, עשיתי לך וילה, תיכנס". כמה הוא מודה לי. אני מנקה לו את הבית, מבריקה לו את החלונות, המים צלולים כמו בציורים.

הנה, כתבתי על הדג נדב, ואתם עדיין איתי. על השיש.

חוזרת להפרשת החלה. עולמות שלמים אנחנו מנהלות על השיש.

אז עמדתי לקחת חתיכה קטנה כדי לברך על הפרשת החלה, להתפלל, ולהזכיר גם את אמא של בעלי. בשישי האחרון היה לה יארצייט.

הצילום האווירי מלמעלה בשעה דומה בקוסמוס, ארץ היהודים, נשים מפרישות חלה ומבקשות, כל אחת במטבח שלה, כל אחת עם התפילות שלה, כל אחת והסינר שלה, סביב אותה הכנה לשבת אחת, סביב לסגור מגירות ולפתוח, לשטוף ולטרוח. חשבתי על ה' שמסתכל על כולנו מלמעלה בשעה הזו, ובטח מרוצה מאיתנו, עמלות שכמונו, מבקשות להיטיב שכמונו.

זה היה בדיוק אחרי שיחה ששאלתי את בעלי, האם לדעתו היינו חוזרים בתשובה אם אמו היתה חיה.

סבתא רלי היתה אישה חשובה. בכניסה הנוכחת שלה לכל מקום היתה הרבה עוצמה. גב' ברזל הגיעה. "שר הברזל", כי קראו לה שרה.

את כל מה שאפשר להגיד על קייט מידלטון, בטוב טעם ובצניעות אפשר להגיד עליה.

היא היתה חילונית, אבל הלבוש שלה היה הכי חרדי בעולם. תמיד חליפות אלגנטיות, תפורות במיוחד, מאיכות מכובדת, חצאית, חולצה מכופתרת וג'קט מחויט, וכל אלה עשויים בד שקונים בהרבה כסף למטר, רק בחנות הבדים "הולנדר" בדיזינגוף, או מקסימום ב"בנהוף-שטראסה" בציריך, הלוך חזור על הרחוב עד שמגיעים לחנות הנעליים "BALLY". כשנאספות מספיק חבילות ונהיה כבד בידיים, מחזירים נגלה אחת למלון "סנט גוטהארד", לשומר השוויצרי שעומד בכניסה ומחייך לכל אורח.

נתנו לה כבוד.

כשנסענו לבית הקברות בנחלת יצחק, שם היא קבורה על מרפסת, "שיהיה לכם אחרי מותי נח למצוא וקרוב לנסוע", היא אמרה, וקנתה לעצמה ולסבא חלקה - בבוקר, כשנסענו לבית הקברות, עמדתי מול הקבר שלה ואמרתי דברי תודה.

אני תמיד נשארת ליד הקבר אחרי שכולם הולכים. יש לי עניינים פרטיים לחשוב מול החיים.

נשארתי לבד והתבוננתי במצבה הלבנה שלה.

אמרתי לה תודה שהיא גידלה לי בעל. תודה שנתת לו אהבה.

לפעמים אני מדברת אל עצמי וחושבת שאף אחד לא שומע.

"היא לא סתם נתנה אהבה", מסתבר שמאחורי הפיקוס עדיין עמד שם בעלי, ושמע, "היא נתנה אהבה ללא תנאי, מה שתעשה זה בסדר. אני תמיד אוהב אותך, ילד שלי, לעולם".

אני מודה לך, סבתא רלי.

 הנה, גם לי יש שוויגער משלי.

הכרתי אותך רק שנתיים, וכשהכרתי אותך לא הכרתי את המילה שוויגער.

הלכת כשאני באתי, אבל גידלת ילדים לתפארת. השארת לי כאן אדם שספג את מה שידעת לתת, שבזכות הקבלה ההורית הזו שהעברת דרכך, יודע לתת הרגשה שתמיד הוא כאן בשבילך.

הלוואי והיית מלמדת אותי איך.