מדוע נרתע הסבא מקלם מלאכול את הדיסה?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים" (שמות ז', י"ט).

פירש"י (ד"ה אמור) "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא במכת דם ולא במכת צפרדעים, אלא לקה על ידי אהרון, וזהו שאמר ה' למשה 'אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן', הוא יכה ולא אתה.

"וכן הוא אומר (שמות ח', י"ב) 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם', שלא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, 'וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל' (שמות ב', י"ב), לכן לקה על ידי אהרן" (רש"י שם).

רבי אליהו דסלר זצ"ל (קונטרס ליל שימורים עמ' נ"ו-נ"ז) מקשה קושיה עצומה. מובן הדבר שיש להכיר טובה ולא לזלזל באדם שעשה לך טובה, אך מה שייך להכיר טובה לחפץ דומם? וכי יש לו שכל ונשמה להבין שגומלים עמו חסד ומוקירים לו טובה? וכן מצינו שאמרו חז"ל (ב"ק צב, ע"ב) בור ששתית ממנו אל תשליך בו אבן. ולכאורה מהי ההבנה בזה, וכי הבור נפגע מהאבן?

אלא מתרץ הרב שאע"ג שאין לדומם נשמה ושכל להבין, מ"מ חיוב הכרת הטוב כלפיהם הוא בשביל האדם עצמו, שהוא בר דעת ומבין. אם האדם לא יגמול ויחזיר טובה לאותם חפצים דוממים עלול הדבר להרגילו ולהשריש בליבו שלא לגמול טובה גם כלפי בני אדם חיים וקיימים, לכן אין מן הראוי שמשה רבינו יכה את המים והעפר, כדי שיזכור וישריש בעצמו וילמדנו לדורות שלא להיות כפוי טובה למי שגמל עמנו חסד.

חיוב הכרת הטוב הוא לא רק עניין של בין אדם לחברו, אלא יסודו הוא על האדם בינו לבין עצמו, להיות "מכיר טובה", שלא לפגוע בתחושות העדינות של הצלם אלוקים שבו.

***

כעין זה מצינו בסוף פרשת יתרו במצוות התורה וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי (שמות כ', כ"ג), ופירש שם רש"י וזה לשונו: והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה.

נבאר. המזבח היה גבוה חמש אמות, וכדי לעמוד על גביו היה צורך לעלות במדרגות או בסולם, אך התורה אסרה לעשותם ולא התירה אלא עשיית כבש שטוח, וכל זה כדי שלא יגלה הכהן ערוותו במקום המקדש. 

ולכאורה לא מובן איזה גילוי ערווה יש כאן, הרי הכהנים היו לובשים מכנסי בד, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ (ויקרא ט"ז, ד'). אלא, כשאדם עולה במדרגות הוא חייב לפסוע קצת פסיעה גסה וזה נראה מעט כגילוי ערווה, ולכן במקום המקדש צריך ללכת עקב בצד אגודל כדי שלא יראה כגילוי ערווה (ואפילו אם הולך מהר, כמו שהיו הולכים הכהנים שהיו זריזים מאוד - שבת כ, ע"א, וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק - יחזקאל א', י"ד).

ועד כדי כך הדבר חמור שכהן העולה במעלות בבית המקדש לוקה, ולא מובן, מדוע התורה כל כך מקפידה בדבר זה עד כדי כך שמקבל מלקות כמו אדם האוכל נבילות וטריפות?

אלא יסוד גדול לימדה אותנו התורה במצווה זו, ק"ו לנזהר בכבוד חברו, כמה צריך להיזהר בכבוד החבר מפגיעה כל דהו, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט', ו'), בכל אדם יש כביכול חלקיק מה' יתברך בכבודו ובעצמו, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים (בראשית ב', ז'), מאן דנפח מדיליה נפח (זוה"ק בראשית י"ח ע"ב, וע"ע ברמב"ן שם ב', ז'), וכמה צריך להיזהר בכבודו (כגון: פעמים אדם מסובב ראשו מחבירו ואותו חבר נפגע בחושבו שאינו חשוב בעיניו וכדו', צריך בזה זהירות רבה, ותן לחכם ויחכם עוד, עוד כהנה דוגמאות רבות המצויות ושכיחות בחיי היום יום).

כדי להמחיש את העניין, מסופר על הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל מקלם, הסבא מקלם, שלעת זקנותו חויב הרב לצורך בריאתו והתמדתו בתורה לאכול דייסה בבוקר. בכל יום היה רגיל אחד מתלמידיו לבוא לביתו ולהכין את הדייסה שנתנה לו את הכוח להגות בתורה הקדושה ולהפיצה ברבים.

יום אחד אותו בחור היה צריך לצאת לעיר אחרת, וביקש מאחד מחבריו שיחליף אותו בהכנת הדייסה לרב, ולימד אותו את המתכון לפי הטעם של הרב. למחרת, הבחור עשה את כל הדברים בזהירות ובהתרגשות רבה, הגיש את הדייסא לפני הרב, אך הסבא מקלם טעם מעט, משך ידו וצעק "יש בזה סם המוות".

אותו בחור נבהל ולא הבין. הושיבו הסבא מקלם והסביר לו יסוד גדול בחיים, שלא יגדל ויהיה רוצח! אמר לו הסבא מקלם: "אתה הכנת את הדייסה בזריזות ובהתרגשות רבה, אךכל מחשבתך הייתה שמה שהכנת יהיה יותר טעים משל חברך, יש בזה משום מתכבד בקלון חברו, בכוונתך לא היה רק איך להטיב אלא להיות יותר טוב מהחבר, הנטייה העמוקה בלב הייתה איך לנצח את השני וזה יכול לגרור את האדם בעתיד עד רצח, חס ושלום.

לנשמה הקדושה אשר נמצאת בקרבנו ישנו מאגר נתונים אדיר וחשיבה מדהימה, ומחשבנת הנשמה בכל פרט ופרט מה עתיד להיות ולצאת ממנו (ולכן לפעמים אדם מרגיש שהוא יודע מה עתיד להיות), נטייה עמוקה בתוך הנשמה של ניצוח וכישלון החבר יכולה לגרום בעתיד גם לרצח ח"ו. מכאן נלמד עד כמה צריך להיזהר בכבוד הזולת, ועל ידי שנזהר בכבוד הזולת נזכה להתקרב יותר להקב"ה.

***

החת"ם סופר (יעוין בשו"ת חתם סופר חאו"ח סימן ר"ג ובחיו"ד סימן רל"ג) מבאר שדברי רבותינו בתלמוד (ברכות ח ע"א) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, נאמרו דווקא בארץ ישראל שמקיימים בה מצוות ישוב הארץ, ועל ידי שעוסקים במלאכת הבנאות החשמלאות הריצוף וכדו' גומלים חסד עם היהודים השוכנים בה שימשיכו לשכון בארץ הקודש, וגם גורמים ומעודדים עולים רבים לעלות לארץ, נמצא שבכל עבודה שעושים בארץ ישראל מקיימים מצוה ולכן גדול שכרו של הנהנה מיגיע כפיו.

הזיכרון לגמול טובה לכל יהודי שהטיב עמנו חייבת להיות תמיד לנגד עינינו, עלינו לכבד כל יהודי באשר הוא, וכפי שמצוונו התנא באבות (אבות פ"ד מי"ב) יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך - כאילו שזה אתה בעצמך.

ועל ידי זה נזכה למידה כנגד מידה שגם ה' יתברך יכבדנו וירים את קרננו וכבודנו בגאולת ישראל השלימה, וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ, תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ (מתפילת הימים הנוראים), במהרה בימינו, אמן.