"היו לנו כלים לחינוך ילדים, אבל בפועל לא הצלחנו ליישם אותם"

"היא לא ישנה בלילות.

היא מתהפכת במיטה, מסתכלת בשעון, קמה, מסתובבת בבית, קוראת תהילים, מדליקה את האור במטבח, פותחת את המקרר - סוגרת, תיאבון אין לה בוודאי.

שוב מסתכלת בשעון, השעה אחת בלילה ושרה עוד לא מגיעה, הראש מסוחרר ממחשבות טורדניות וגם מפחידות ומלחיצות, היכן היא נמצאת עכשיו? אולי קרה לה משהו? אולי... היא אפילו לא רוצה להעלות על דעתה משהו אחר.

היא שוב מחייגת ועונה הקול ״המנוי שאליו חייגתם אינו זמין"...

אתמול היא לא נשארה בבית, אלא יצאה והלכה אחרי שרה. "אני מחכה לך עד שתסיימי לפטפט עם החברות שלך" אמרה לה, אבל את שרה זה לא עניין בכלל, היא אפילו לא שמעה, או יותר נכון - העדיפה לא לשמוע.

היא ממשיכה להסתובב בבית, מתפללת ששרה שלה כבר תגיע.

האמת היא שזה לא רק הלילות אלא גם הימים. הימים הם לא ימים שאפשר לסחוב אותם כך יותר, היא לא רגועה בכלל, לא עם עצמה ולא עם שאר הילדים "מסכנים הקטנטנים האלה שצריכים אותי... אין לי פנאי אליהם, רוב היום אני עצבנית וכועסת".

היא עייפה מהלילה של אתמול ומהלילה של שלשום, ומכל הוויכוחים והצעקות והעלבונות...

"איך יתכן ששרה - הבת שלי, תדבר אלי ככה? מה קרה לה?" שרה שלה, הקטנטונת המתוקה עם הצמות, הייתה ילדה כל כך טובה...

והיא ממשיכה לחשוב "מה עשיתי לא בסדר שזה מה שקורה עכשיו? איפה טעיתי??"

רוב האימהות שאני פוגשת הן אימהות שמרגישות אשמה. הן מרגישות אשמות בכך שהבן או הבת שלהן לא מתנהגים כראוי, מרגישות אשמה על כך שהילד ירד מהדרך, ובתת המודע הרגש של האשמה גורם להן להתנהג בכעס מולם, בביקורת ובשנאה. אפילו אם ההורים חושבים שהם לא מגיבים מתוך הכעס או שהם לא פועלים מתוך האשמה וזה כאילו נסתר - הדברים מורגשים באוויר".

(מתוך הספר 'הורות בקלות').

על רגשות האשמה של הורים, שומעת יוכי דנחי, מחברת הספר ״הורות בקלות״ ומפתחת שיטת ״אימהות מודעת״, כמעט מכל אמא שניה. "יש הורים שחיים עם זה, יש כאלה שנכנסים משם לדרמה של כעסים וצעקות, אך עמוק בפנים - כולם היו רוצים מציאות אחרת", היא אומרת. גם היא ויוחנן בעלה שמעו שיעורים רבים על חינוך ילדים, ובכל זאת - לא הצליחו ליישם את הדברים כפי שרצו. "כבר מגיל 16 יוחנן 'טחן' שיעורים של הרב יחיאל יעקובסון ושמע אותם פעם אחר פעם, תוך שהוא ממלא קלסרים של סיכומים, וכזוג היינו יושבים ללמוד על חינוך עוד לפני שהיו לנו ילדים. אני עצמי הייתי גננת מצליחה ובגן הכל עבד לי מצוין, אבל ברגע שהגעתי הביתה, לילדים שלי - משהו שם לא הלך". משם, החליטו בני הזוג לצאת למסע משותף, שיחזיר להם את הסמכות ההורית, השמחה והזרימה בבית, ולהפתעתם גילו כי הסיבה לכל זה נמצאת עמוק בתוכם.

"אמא לילדים סובלת יותר ממני?"

את הילדים להם זכו, קיבלו בני הזוג דנחי אחרי דרך ארוכה. "חיכינו 7 שנים עד שנולד בננו הבכור", נזכרת יוכי ברעד. "לאורך כל אותן שנות המתנה ארוכות, פגשתי אימהות, שבשונה ממני, זכו לילדים משלהן, אבל במקום שיהיו אצלן שמחה ואושר, ראיתי תסכול, כעס, חוסר אונים ואפילו אכזבה. חלקן הלכו לייעוץ ולחוגי הורים שונים, ובכל זאת - הדברים לא תמיד עבדו לאורך זמן. עמדתי נדהמת מול המציאות הזו, ובליבי חשבתי - יכול להיות שהן סובלות אפילו יותר ממני? בהמשך, כשהילדים שלי הגיעו, אחרי שיוחנן ואני למדנו כל כך הרבה על חינוך, הייתי בטוחה שאני כבר מחנכת דגולה", היא מחייכת. "אלא שגם אצלי זה לא היה כזה כיף, חלומי ופשוט כמו שחשבתי. עוד יותר מזה, דווקא בגלל שבגן הצלחתי ליצור סמכות בצורה טובה כל כך, בבית הרגשתי אפילו עוד יותר מתוסכלת. כל אלה יצרו בי דחף עצום לחפש משהו אחר, וכך יצא, שבסופו של דבר יצאנו, יוחנן ואני, למסע של לימוד שנמשך 7 שנים". 

בני הזוג למדו תמיכה רגשית רב תחומית וכן את קורסי הנחיית ההורים של הרב יחיאל יעקובסון, ועוד תחומים משלימים. "מה שגילינו שם, הוא שהקושי שלנו, כהורים, הוא לא רק בחוסר היכרות עם הכלים הרבים שקיימים בשטח, אלא ביישום שלהם. הבנו שדווקא ההתמודדות מול הילדים הפרטיים שלנו מציפה אצלנו רגשות לא פשוטים, וכתוצאה מכך אנחנו לא מצליחים ליישם מולם גם את הכלים הפשוטים ביותר", הם מסבירים. "כך למשל, יכולה להיות אמא שבתוך תוכה חוששת מכך שבנה ירד מן הדרך, בגלל שהיה לה אח כזה. בלי להיות אפילו מודעת לכך, האמא הזו מתנהלת מול הילד מתוך פחד שזה מה שיקרה. היא מוותרת לו הרבה ולא מציבה גבולות ברורים, כדי שלא ייווצר מצב בו הילד יכעס עליה, יתנגד ויברח. ככל שהפחד בתוכה הוא חזק יותר, כך היא תיתן לילד יותר ויותר ותעשה הכל כדי להרגיש שהוא מחובר אליה. במצב כזה, הילד - כמו ילד - יתחיל לעשות 'מה שבא לו', בלי גבולות, וגם אם האמא תסבול מזה ותרצה מאד לשים גבולות ברורים, הפחד החזק שמנהל אותה מבפנים לא ייתן לה לעשות זאת. הסיבה לכך היא שבתוך תוכה יש אמונה לא מודעת שרק כך היא תרוויח בן שהולך בדרך התורה". 

מה עושים במצב כזה?

"הריפוי לכל זה יתחיל ברגע שאותה אמא תהיה מודעת לכך שמה שמנהל אותה הוא הפחד, ולא מחשבה נכונה מה צריך לעשות. יחד עם הפחד, יכול להיות שיעלו עוד רגשות קשים, לאו דווקא מתוך הסיפור של האח שירד מן הדרך. אולי יהיו שם גם דאגה, אשמה, כעס, תחושה שהיא לא שווה אם תיכשל בחינוך הילד ועוד. השלב הראשון הוא להכיר בכל הרגשות האלה. השלב הבא הוא לתת מקום לרגש שעולה בתוכה, ובמקרה שלנו - להסכים להרגיש את הפחד במלואו, יחד עם ההכרה שזה רק פחד ולא משהו שבאמת מתרחש במציאות. ברגע שאנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש רגש מסוים, הוא פשוט נרגע ועובר. השיטה הזו בפסיכולוגיה נקראת שיטת 'אי ההימנעות' - לא להימנע מלהרגיש רגשות כואבים ובדרך הזו לתת לרגש להירגע".

אבל איך זה יעזור אחר כך לאמא להתמודד נכון מול הילד שלה?

"אחרי שנותנים מקום לרגשות שעולים, מתוך הבנה שהמציאות היא לא בדיוק כמו מה שאנחנו מרגישים, תוכל אותה אמא לומר לעצמה: 'זה בסדר שאני מרגישה כך', כי יש כאן בסך הכל רגש וזה לא אומר עליה כלום. כתוצאה מכך, הפחד ייחלש מאד מעצמו, וממילא האמא תגלה שהיא רואה את הדברים אחרת, פתאום הרגש כבר לא יציף לה את ההכרה והיא תוכל לחשוב בבהירות. או אז, היא תגלה בדיוק מה היא רוצה ומה היא לא רוצה, וגם איך לומר זאת בצורה שתתקבל ותיצור שיתוף פעולה מיידי".   

גבולות בריאים, ילד טוב

חוסר ההיכרות עם הרגשות המנהלים אותם, לדברי בני הזוג דנחי, יוצר אצל הורים גם רגשות אשם. "הורים רבים מתוסכלים מהעובדה שלמרות הניסיונות ליצור שינוי, הם לא מצליחים לעשות זאת. הם בטוחים שהם ההורים הגרועים ביותר בעולם, או שאולי הילדים שלהם הם הגרועים ביותר. אבל ברגע שאדם מבין שיש רגשות שמנהלים אותו, מתוך חוויות שהוא חווה בעבר, הרגלים, או אמונות מבית ההורים, הוא רואה עד כמה הגיוני וטבעי שהוא יתנהג כך, מפסיק להאשים את עצמו, וממילא לוקח אחריות ליצור שינוי. עוד יותר מזה, אימהות רבות בסדנאות שלנו מזהות איך הן פועלות מתוך מה שראו אצל ההורים שלהן. אם הן ראו אמא שמציבה גבולות מתוך כעס, גם הן, אוטומטית, יגיבו בכעס, או להיפך - מתוך חוסר ביטחון וריצוי. אבל ברגע שהן מזהות את מה שקורה להן בפנים וזה כבר נמצא להן במודעות, שם נפתחת הדרך לשינוי".

השאלה היא, מה אם ילד הוא באמת קשה ובעייתי?

"יש אימהות שבטוחות שכל הבעיה היא אצל הילדים, אבל האמת היא שפעמים רבות זה בדיוק ההפך, והרוב הוא אצלנו ההורים. הרי אין ילד בעולם שנולד בעייתי, נכון? יש לו נטיות מסוימות להיות כך או אחרת, אבל רע הוא לא נולד. זאת אומרת, שהתת מודע שמנהל אותנו גם מייצר אצלו את הבעיות, כי כשאנחנו, חסרי מודעות ומנוהלים על ידי רגשות כואבים, נוצרות אצלנו טעויות בחינוך. החדשות הטובות הן שכאשר אמא מודעת למה שמתנהל אצלה בפנים, היא יכולה להציב לילד שלה גבולות בצורה ברורה, בלי לחשוש או להרגיש אשמה, ושם מתחיל התיקון". 

כדי להמחיש עד כמה התחושה הפנימית של ההורים משפיעה על ילדם, מביא יוחנן את נושא המשמעת. "נתאר לעצמנו ילד שרוצה להשתולל בשיעור, אך מנסה לעצור את עצמו, מתוך הבנה פנימית שלא נכון להתנהג כך. כדי לעשות זאת, אותו ילד מדבר לעצמו בדיוק כפי שאבא שלו מדבר אליו, כי זה מה שהוא מכיר וזה מה שמוקלט לו בראש. אם אבא שלו בדרך כלל צועק עליו בעצבים, אז גם הוא יגיד לעצמו בעצבים 'נו כבר, שב יפה! אל תפריע!', ואז הוא לא יצליח לעמוד בכך, כי הצעקות האלה גורמות לו להרגיש מושפל. לעומת זאת, אם אבא שלו בדרך כלל אומר לו בצורה ברורה ונעימה לשבת יפה ולהירגע, זה גם מה שהוא יגיד לעצמו, ואז יצליח לעשות זאת, כי האמירה הזו באה ממקום אוהב ומכבד". 

את הגדרת המושג 'משמעת', מרחיב יוחנן אפילו יותר. "משמעת היא לא צייתנות רובוטית, כזו שמגיעה מהורה שתלטן ומועכת את הילד תחתיה, אלא גבולות בריאים, אותם שם הורה אוהב לילד שלו כדי לעזור לו להתגבר. שימת גבולות נכונה כזו, יכולה לבוא רק ממקום נקי רגשית, ללא כעס, כי אם ההורה כועס הוא פועל מתוך כעס ולא מתוך סמכות, ואם הוא מפחד - הוא משדר חוסר ביטחון ולא סמכות״. 

כדוגמא לכך, מביא יוחנן ביקור בשמורת טבע. ״בא נער בן 16 במדים של ה'חברה להגנת הטבע', ואומר לנו שאסור לקטוף פרחים מוגנים. כולנו מקשיבים לו, למרות שאין לו כמעט שום יכולת לאכוף את דבריו - כי משהו בתוכנו רוצה להיכנע לסמכות, כאשר היא במידה הנכונה. הנער הזה קיבל את הסמכות מכוח החוק, ובעצם רק מצביע על ההתנהגות התקינה. אבל אם הוא תוקף או עושה דברים שלא מכוח החוק, זה מעיד על כך שזה משהו אישי. 

באותה מידה, גם שוטר פועל מכוח סמכות החוק ולא מכוח עצמו. הוא לא יכול לעשות מה שירצה, גם אם מי שמולו ממש מעצבן אותו, כי הסמכויות שלו מוגבלות למה שהחוק קבע, ואם הוא יפרוץ את הגבול, הוא יצור התנגדות וכעס, ואף עלול להיתבע אישית. אם למשל מישהו עבר באדום, הוא יכול לתת לו דו"ח, אך לא יכול להרביץ או לנפץ לו את שמשות הרכב. כך החוק קבע, וזה מעיד על כך שהדו"ח הוא לא משהו אישי״. 

ואיך זה מקביל לנושא הסמכות ההורית?

״באותו אופן, ההורים מקבלים מהקב"ה סמכות לחנך, ויש להם 'תעודת הורה' מרגע שהילד נולד. ברגע שהורה מפעיל סמכות נכונה, ממקום בטוח ואוהב, כנציג הקב"ה, הוא מצביע בביטחון מלא, בנועם ואהבה, שוב ושוב על ההתנהגות התקינה. במצב כזה, אפילו אם הילד לא יקשיב לו בהתחלה, הוא ירגיש שנהג באופן לא נכון, ואחרי 10-20 פעמים כאלה, פשוט לא יוכל לעמוד בכך ויפסיק עם ההתנהגות הלא רצויה. אלא שמה שקורה פעמים רבות הוא שהילד לא מקשיב, ואז ההורה מוריד לעצמו את התעודה של ההורה, בכך שהוא מתחיל לצעוק ולאיים, או לרצות מתוך חשש, על ידי פרסים והבטחות. כשצועקים ומאיימים הילד מרגיש שזו מלחמה אישית, ובמקרה של פעולה מתוך ריצוי ההורה נחווה כחלש, והילד שמרגיש את זה, ממש אנוס לצחוק עליו בתוך תוכו ולא 'לספור' אותו. כתוצאה מכך, אין סמכות, אין משמעת, אין שיתוף פעולה וגם מגיעים בסוף לאלימות. לכן חשוב לנו כל כך לא רק לדבר על סמכות הורית, אלא לחיות אותה מבפנים".

להבין מה עובר עלינו מבפנים

כדי להתחיל להרגיש באופן קבוע מה עובר עלינו מבפנים מול ההתנהגות של ילדינו, נותנים בני הזוג דנחי טיפ שלמדו בשיעוריו של הרב יעקובסון. "הרב לימד אותנו להמתין 30 שניות בכל פעם שילד מבקש משהו", הם אומרים. "זה נשמע קל, אבל ברגע שמתחילים ליישם את זה, התחושה היא כאילו צריך לחכות 30 שעות. בכל אופן, מה שקורה כאן, הוא שבזמן הזה הילד חווה סמכות בריאה. לא אומרים לו שהוא צריך להקשיב, לא מדברים דיבורים, אלא מכניסים אותו בפועל לחוויה הרגשית של סמכות - של אבא ואמא שמחליטים. הוא מחכה 30 שניות, ופתאום מרגיש שלא הוא המחליט, ושאפילו יכולים לענות לבקשה שלו בשלילה. הוא יוצא מהעמדה הדורשת, ועובר לעמדה של ציפייה. ואז, ברגע שההורה אומר לו כן, הוא מרגיש שלא קיבל סתם, אלא בגלל שאוהבים אותו, ובאמת חשבו מה נכון עבורו. באותה מידה, אם עונים לו לא, הוא משתף עם זה פעולה יותר בקלות, ושוב - בגלל שהוא מרגיש שחשבו על הדברים ולא סתם דחו אותו בלי להתייחס לרגשות שלו, וכן שהדברים לא נאמרו ממקום מעורבב רגשית, שגורם לו לפקפק בדעתם. עם זאת, כבונוס, בזמן ההמתנה יש להורה את האפשרות לראות מה הוא מרגיש מול הבקשה של הילד. האם יש שם לחץ, בושה, חוסר ביטחון, רגשי אשמה, תחושת חוסר ערך או איזשהו רגש קשה אחר. ברגע שההורה נעשה מודע לרגש, הוא יכול אחר כך לענות, לא מתוך מה שעלה, אלא מתוך חשיבה נכונה".

כדוגמא לכך, מביאה יוכי מקרה סטנדרטי הקורה בכל בית. "ילד בן 14 אומר לאמא שלו 'אני הולך לחבר', ועוד רגע הוא כבר בדלת", היא מתארת. "האמא עוד לא הספיקה לשאול את עצמה אם היא מסכימה לכך או לא, ולכן התגובה המיידית שלה היא או 'מה פתאום, אתה לא הולך', או להפך - כניעה לרצון שלו בלי לחשוב יותר מידי. כך או כך, הילד הולך לחבר, והאמא נשארת עצבנית וכבר מתכננת איך תתקשר לחבר ותעשה לו בושות, או שלחילופין היא נכנעת ואומרת לעצמה 'אמנם רציתי שהוא ישמור על הקטנים בבית, אבל מה לעשות - אני הרשיתי לו'. מול זה, אמא שמודעת לעצמה הופכת את ההודעה שלו לבקשה ואומרת לילד, 'אתה מבקש ללכת לחבר? אההה׳. היא מחכה 30 שניות, עם פרצוף 'חושב', ונותנת לעצמה את האפשרות לשקול אם היא באמת רוצה שהוא ילך או לא. בזמן שהיא חושבת, עולה בתוכה החשש מכך שאם היא תגיד לו לא, הילד יתחיל להתנגד. אבל היא כבר מודעת לחשש הזה, ולכן מרגיעה אותו ומסוגלת לומר בקול בטוח 'אני לא מסכימה'. הילד יכול לרטון ולכעוס על ההחלטה שלה, אבל למרבה ההפתעה, התגובה שלו תהיה יחסית רגועה, כי הוא מרגיש שאמא שלו דיברה ממקום שקול. הדיבור כאן הוא כאילו במילים, אבל בעצם יש כאן שיחה של לבבות. אותו בן מרגיש שאמא שלו חזקה, אוהבת אותו באמת ודיברה ממקום של אכפתיות אמיתית, ולכן נוצר שם שיתוף פעולה מדהים. אנחנו ההורים מנצחים על התזמורת, ולא הילדים, וכאשר הורה מודע למה שעובר עליו מבפנים, הוא נעשה רגוע ופועל מתוך מחשבה נכונה. הדרך הזו מצריכה עבודה והשקעה כי, הריפוי נעשה בשורש ולא בסימפטומים, כמו חוצפה, חוסר משמעת ועוד.  הדרך הזו גם מאד מרגיעה, וברגע שהשינוי נעשה בתוכנו - הוא יחלחל מיד לילדים שלנו, וישאר שם לטווח ארוך ואפילו לדורי דורות".

אבל מה קורה אם אין אפשרות לתת מקום לכל הרגשות האלה בזמן אמת?

"אז עושים מה שאפשר, ופועלים מתוך הכוחות הקיימים באותו רגע. הקב"ה בכוונה ברא אותנו לא מושלמים, עם כמה מכות בכנף ואפילו עם מנוע דולף. אנחנו לא אשמים בזה, והתפקיד שלנו הוא לתקן כמה שיותר, ובינתיים לעשות את המקסימום ולנסוע עם מה שיש. מאוחר יותר, בזמן שקט של התבוננות או שיחת חברים, אפשר לפתוח יותר את מה שקרה, לעבד את הדברים, ומתוך זה לבנות בתוכנו יכולת התמודדות בצורה נכונה יותר בפעמים הבאות. העיקר הוא להיות במודעות ולא לברוח מהתחושה הקשה. פשוט לתת לה להיות, כי רק דרך זה מגיע הריפוי".

מה לגבי עבודה עם ילדים גדולים - האם גם שם יש סיכוי לשינוי?

"בהחלט כן, אלא שמדובר בתהליך יותר ארוך. עבודה פנימית היא לא כפתור קסם שלוחצים עליו והכל קורה מיד, אלא השקעה מתמשכת שמניבה תוצאות מופלאות. אז נכון שאפשר לקנות ספר שיגיד לנו מה לעשות, אבל כדי להצליח ליישם את הדברים, חייבים להיות מודעים למה שקורה לנו בפנים, ולנקות לאט לאט את הרגשות השליליים. הצד השמח בכל זה, הוא שברגע שהורה עושה עם עצמו את העבודה הזו, השינוי שנוצר בתוכו משפיע עמוקות על הילדים ונשאר לתמיד".

חינוך זה לא מזל

כיום, משתתפות בסדנאות 'אימהות מודעת' נשים מכל רחבי הארץ והעולם, ורק לאחרונה הוציאה יוכי את הספר 'הורות בקלות', המלמד איך לעבוד עם השיטה. "בחלקו הראשון של הספר, הכולל 110 עמודים ומחולק באתר האינטרנט שלי ללא עלות, ישנו הסבר מפורט על השיטה, על הנפש והמתחולל בתוכה בהתמודדות מול ילדינו. בחלקו השני של הספר מפורטות דוגמאות חיות רבות", היא אומרת. כותרות רבות בספר, כמו "אוי ואבוי לך, איזה עונש תקבל כשאבא יבוא" או "עוד כפית אחת ואת מקבלת סוכריה", מוכרות לכולנו מהחיים, אולי קצת יותר מידי. "הרעיון מבחינתי, הוא שאנשים שלא זקוקים לכך לא יצטרכו ללכת לטיפולים יקרים בקליניקה, אלא יכנסו לעבודה פנימית וילמדו כלים שיתנו להם מענה בהתמודדויות היום יומיות. לכן, מעבר לחלוקת החלק הראשון של הספר ללא עלות, הקמנו מרכז הדרכה חינמי דרך המייל להורים, שמהווה המשך לספר״. 

״ברגע שאמא אומרת לי 'איזה כיף שיש אותך ואת המיילים המחזקים שלך. לא קורונה, לא חגים, ולא שום חופש מפחיד אותי כי יש לי כלים להתמודד, אני אמא מודעת', מבחינתי זה היה שווה את הכל״, אומרת יוכי לסיום. ״אותה אמא לא ידעה קודם איך לעזור לעצמה, אך מאז נכנסה למצב של מודעות ועבודה פנימית, וגילתה שיש לה את האפשרות לשנות את כל מציאות חייה. מבחינתי, לכל הורה יש את הזכות והחובה ליהנות מהילדים שלו, ולקבל הקשבה ושיתופי פעולה בקלות, בלי פשרות ובלי הנחות, כי חינוך זה לא מזל, זו נוסחה, ואפשר להגיע אליה". 

ליצירת קשר עם יוכי: YD0548414745@imahut.org.il