מרים פרץ: "אחרי שאוריאל נהרג, אליעזר היה מתמוטט ב’עת שערי רצון’"

נעים להכיר

"מרים פרץ, 66, אלמנה ואם לשישה, מפקחת במנהל חברה ונוער של משרד החינוך, מתגוררת בגבעת זאב".

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"נולדתי בקזבלנקה, מרוקו. אבא ואמא שלי נולדו בהרי האטלס, התנאים שלנו היו יותר טובים ממה שהיה להם שם, אבל ביחס להיום – מאוד דלים. גדלתי ב'מלאח'. זה היה מעין גטו יהודי, בלי מים זורמים, לא היו שירותים בבית – היו שירותים משותפים לכמה משפחות, ולא היו מים כמובן. היינו משפחה מאוד ענייה, גרנו בחדר אחד – סבא, הורים וארבעה ילדים. ולא, לא סבלנו מצפיפות. העניין הוא כמה רחב הלב, לא הבית. ליד חדר השינה היה לנו חדרון שהיה מעין מטבח. בלי גז, בלי מקרר, ושאר דברים בסיסיים. היו לנו גחלים, ומים שקנינו. אבא לא עבד, ובעיקר טיפל בנו. הוא היה אנטיתזה למה שמקובל לחשוב על הגבר המרוקאי. היינו משפחה ששברה את המסוכמות. אמא הייתה זו שפרנסה, ועבדה כמנקה בבית הרב של קזבלנקה.

"כשהייתי בת עשר עלינו לארץ, היישר למעברת חצרים בבאר שבע, ועד כיתה י"א גרנו בצריף. במעברה היה לנו מקרר, אבל לא על חשמל. היינו צריכים לקנות קרח כדי לקרר את מה שהיה בו. במעברה הייתה אחווה, הדלתות של כולם היו פתוחות. כל מי שגר במעברה מאוד שמח על כך שזכה לעלות לארץ ישראל. אבא עבד כמטאטא רחובות בבאר שבע. אמא לא עבדה. חיינו חיים דלים בחומר, אך עשירים בשמחה ורוחניות. אמא כל הזמן אמרה: 'תודה לה' שאנחנו בארץ, עם היהודים'.

"אמא ואני בנינו בחצר 'פרנה', שזה כמו טאבון שעשוי מבוץ וקש. ושם, בטאבון הזה, אמא הייתה אופה לכל תושבי המעברה את הלחם. אחד הדברים שאני הכי זוכרת מאמא, ושם ראיתי איזו אשת חסד מופלאה היא, היה שבכל יום שישי בחמש בבוקר, לא משנה מה היה מזוג האוויר, היא הייתה אוספת עצים ומדליקה את הפרנה לכבוד שבת קודש. כל אישה הייתה באה עם הבצקים שהייתה צריכה לאפות, ואמא הייתה עומדת ואופה לכולם.

"אמא הייתה ממש מומחית בזה, ואף פעם לא התבלבלה בין הלחמים. לכל אחת הייתה עושה את הלחם שלה, כמו שהמשפחה שלה הייתה אוהבת. כדי לא להתבלבל, היא הייתה עושה סימנים על הלחם. לקראת שבת, כל משפחה הייתה מביאה את הסח'נה שלה. סח'נה זה חמין של מרוקאים. כשהטאבון היה מתמלא היינו לוקחות בוץ וסוגרות את הפתח, ומתפללות שלא יישרף. בשבת בבוקר, אחרי התפילה, נציג מכל משפחה היה בא ולוקח את הסח'נה שלו. היינו מאוד עניים, ובכל זאת כולם היו באים אלינו".

מרים פרץ ואבנר שאקי

ספרי על חוויה משמעותית שחווית בעקבות קיום מצווה

"אחרי החתונה בעלי ואני עברנו לאופירה, סיני, שארם א-שייח'. היה שם בית ספר שלמדו בו הילדים של החיילים ששירתו באזור, והתחלתי ללמד שם. השגנו אישור ותקציב מיוחד לשיעורי קודש, העברתי כמה שיעורים, וראיתי שהילדים מתים על זה. תורה שבעל פה, תנ"ך, פרשת שבוע. בולעים את הכל. כשאני פוגשת תלמידים שלי משארם, הם אומרים שמה שהם הכי זוכרים מבית הספר זה את  שיעורי התושב"ע.

"עם הזמן הדברים התקדמו, והתחלתי להכין ילדים לבר ובת מצווה, הייתי אחראית על כל הטקסים בבית הספר, ובשלב מסוים בעלי השיג ספר תורה והחליט להקים שם בית כנסת באחד המקלטים. לא היה לנו מניין, אז אליעזר היה שולח את אוריאל ואלירז - שהיו אז בני חמש בערך - לעמוד ברחוב הראשי, לפעמים בחום של 45 מעלות, ולהגיד לכל מי שעובר שם שהוא עשירי. כשילדים קוראים לך לבוא לתפילה, אתה בא.

"הרבה פעמים האנשים שהגיעו היו עם גופיות ומכנסיים קצרים, אבל בבית הכנסת של אליעזר הייתה ממש מלתחה, ומי שרצה קיבל בגדים מתאימים. ברבות השנים הוקמה שם ישיבה. הייתה לנו אז ממש תחושה של שליחות. לא פעם הזמנו אלינו משפחות שראו לראשונה מה זה יהדות. שם נולדו לנו אוריאל ואלירז, ובעקבות ההסכם עם מצרים, היינו צריכים להתפנות משם. זה היה בפסח, וכשקראנו את ההגדה כמה ימים לפני שעזבנו, משהו לא הסתדר לנו. לא האמנו שאנחנו נותנים את הבתים שלנו למצרים, ועוד דווקא בפסח".

ספרי על תפילה שהייתה משמעותית במיוחד עבורך

"תפילה מבחינתי היא קרבה אלוקית. רגע של התחברות. המקום שהדמעות שלי מתנקזות אליו, המקום שבו אני פורקת את הכאב. אני מוצאת בתפילה את הביטוי הכי טוב לכאב שלי. זה כל כך מרגש אותי, ויש תפילות שאני פשוט לא יכולה לעמוד בהן, כמו התפילות של הימים הנוראים למשל. אני מרגישה כאילו כתבו את הפיוטים האלו ממש בשבילי. כשאני שרה את 'לך אלי תשוקתי', אני ממש שם. כשאני אומרת 'ששון לבי ואור עיני', אני חושבת על הילדים שלי. חשה כל מילה.

"המילים שהכי קורעות אותי בתפילה הן המילים שמרכיבות את הפסוק: 'לעולם ה' דברך ניצב בשמיים'. זה רגע של קבלה טוטאלית של מה שקרה לי. אני אומרת לה': 'זה אתה החלטת. זה הביטוי הטוטאלי של האמונה המוחלטת שהכל ממך, ואני מקבלת את זה. כשמגיעים ל'עת שערי רצון', אני לגמרי שם בעקידה. וזה השיא מבחינתי. זה השיר של המשפחה שלנו. אחרי שאוריאל נהרג, אליעזר היה מתמוטט ב'עת שערי רצון', ועוטף את אלירז. זה קיבל משמעות אדירה. אני עקדתי את בני. בעקידה ההיא בסוף היה נס, אצלנו לא.

"לאחד הבנים שלי, אביחי שיהיה בריא, יש קול מדהים, וכשמגיעים לבית של 'שיחו לאמי כי ששונה פנה.. אנה אבקש לה מנחם אנה.. צר לי לאם תבכה ותתייפח' כולם שותקים ואביחי שר. אני מרגישה ששרים את זה לי. כולם שותקים, והמחזור מתמלא בדמעות. משפט נוסף שמאוד נוגע בי 'עין מר בוכה ולב שמח'. כל חיי אני נעה בין השמחה לכאב".

מה הדבר שהכי מרגש אותך וקשור ליהדות?

"יש המון דברים שמרגשים אותי ביהדות, אבל אחד מהם הוא 'קדושת החיים', שהוא ערך עליון ביהדות. אני ג'ינג'ית אופטימית מלידה. הולכת חזק עם הציווי האלוקי: 'ובחרת בחיים'. אני חושבת שזאת הבחירה הכי טובה שאדם יכול לעשות. אבל מה זה בעצם 'ובחרת בחיים'? בינינו, אנחנו בוחרים? לא. על כרחך נוצרת וכו'. מבחינתי הבחירה בחיים היא לבחור איזה חיים אתה רוצה לחיות. איזו משמעות אתה רוצה לתת להם. כי חיים רק אחד נותן. אם הייתי יודעת ששני הבנים שלי ייהרגו, לא הייתי רוצה לבוא לעולם. אבל זה מה שקרה, והשאלה היא איך אתה ממשיך. איך אתה מקדש את החיים. החיים הם אתגר אחד גדול, והתפקיד של האדם הוא לגלות את כוחותיו כל אל מול האתגרים. להיות טוב יותר, מוסרי יותר , צדיק יותר.

"כששואלים אותי: 'נהרגו לך שני ילדים, איך את יכולה להמשיך לחיות?', אני עונה שאני בוחרת בחיים. קמתי בבוקר, זאת עובדה. עכשיו - האם אני רוצה לשכב במיטה ולבכות על מר גורלי ולהאשים את אלוהים וכל העולם או ליהנות מכל הטוב שיש לי, להיות עם הנכדים, לעזור לאנשים, לראות את היופי שיש בעולם ולהודות לה' עליו? זה מה שנקרא לבחור בחיים. ולכל אחד מאיתנו יש הבחירה הזו, ברמת קושי שונה. מבחינתי חיים זה לא כמה שנים אתה חי, אלא מה וכמה עשית בחייך. יש אנשים שמבזבזים את חייהם.

"אם אוריאל ואלירז היו מקבלים עוד דקה לחיות הם בטח היו לומדים עוד תורה ועושים עוד חסד. הם לא קבלו הרבה זמן בעולם, ולכן עוד יותר חשוב לי לתת לחיים שלי משמעות. לקדש את החיים. אנחנו עם שלא מקדש את המוות, אנחנו מגדלים את הילדים שלנו כדי שיחיו. אנחנו עם שדבק בחיים. ואני רוצה לחיות חיים ראויים, חיים ששווה לחיות למענם, עבורי וגם עבור בניי שאינם איתנו".